קופלוביץ צבי, יליד לודז' (Lodz) פולין, 1924. גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. ב-1 במאי 1940 הוכנסו יהודי לודז' לגטו. העד עבד בגטו בכריית קברים וכמחסנאי במפעל נייר . עם חיסול הגטו באוגוסט 1944, הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ועבר בין מחנות שונים. הוא השתחרר ממחנה וובלין (Webelin), ושהה בשוודיה בבית-חולים ובית-הבראה. היה שותף לייסוד קיבוץ דתי חלוצי בגראנה (Granna). העד עלה לארץ-ישראל באניית המעפילים "אולואה", אך נתפס ונשלח לקפריסין והצליח לעלות במרץ 1948.
מ-1 במאי היינו מנותקים כליל ולא היה אף גוי אתנו, וגם אף יהודי לא היה. אולי היו מקרים בודדים של יהודים שלא זוהו כיהודים או שהצליחו באיזה שהיא צורה להסתתר. אבל קשה להניח שהיו הרבה כאלה, אולי בודדים. מאז שהיינו סגורים בגטו, יומיום גזירות חדשות. קודם כל הצמצום באוכל. אם קודם אפשר היה עוד באיזה שהיא צורה להעזר, להביא מפה, להביא משמה, מי שהיה לו כסף יכל להבריח או לקנות. עכשיו הכל הופסק, לא היתה כל אפשרות להעביר אוכל מבחוץ, ולא היתה כל אפשרות גם לצאת ולנשום אויר או משהו. האוכל ניתן לנו בהקצבות, מנות מאד גדולות. לאט לאט התרגלנו למנות הזעומות האלה, וכל פעם פחת והלך. התמותה היתה גדולה. מחלות. האי-בטחון, כל פעם לקחו טרנספורטים, היינו עשרת אלפים איש, ואף אחד לא ידע גורל מי זה יפול. מי שהחליט מי הם הראשונים ליציאה לטרנספורטים זה היה תחת הנהגתו של רומקובסקי. היו שם כל מיני מחלקות. והראשונים נלקחו, פעם לפי גיל, פעם לפי תעסוקה. תעסוקה למעשה לא היתה מיוחדת.
ש. מה הם אמרו כשהם אספו את האנשים?
ת. שמעבירים אותם למקומות אחרים, תנאים טובים יותר, מגורים טובים יותר. תמיד הבטיחו הרים וגבעות.
ש. הם נימקו, אמרו למה?
ת. אמרו שכאן הצפיפות היא גדולה, אין פה מספיק אוכל, אין תעסוקה. מעבירים למקומות אחרים ששם נוכל לעבוד ולהיות ביחד עם המשפחות, תנאים מרווחים. וכל אחד שאף.
ש. איך זה נעשה הביצוע של איסוף האנשים?
ת. זה נעשה כפי שקבעו, מחלקת הטרנספורטים.
ש. אמרו להם לבוא? הלכו ואספו מהבתים? איך?
ת. לא, הוא קיבל הוראה מגרמניה שהוא צריך להמציא איקס אנשים. מי יהיו הראשונים - זו קבעה המחלקה הזו תחת הנהגתו של זקן היהודים.
ש. רציתי לדעת איך האנשים באו, איך הם אספו אותם?
ת. מקום הריכוז היה בית הסוהר המרכזי ברחוב צ'רנייצקייגו, זה הבית סוהר המרכזי. שם היה מקום איסוף. אלה שקיבלו צו התייצבות, היה חייב להתייצב עד התאריך הנקוב, דהיינו זה היה מקסימום עשרים וארבע שעות. להתייצב ולקחת איתו תרמיל, משקל מקובל עד חמש עשרה קילוגרם. ואף אחד לא ידע לאן הוא הולך. הרבה הלכו אפילו ברצון. אמרו שישפרו את מצבם. אף אחד לא חשב אז שיאונה למישהו רע.
ש. היו אנשים שהתחבאו?
ת. בהתחלה לא. בהתחלה הלכו, חשבו. אחר כך כנראה, יותר מאוחר כנראה שהסתננו כבר ידיעות או השערות שזה לא כל כך פשוט. אנשים התחילו כבר לחפש דרכים איך להמלט ולא להתייצב. ראו שזה לא הולך בקלות, אז ניסו דרכים אחרות. היות והגיע למצב, זה היה בשנת 1941, סוף 1941, כבר אנשים לא התייצבו בדיוק כמתוכנן. אז ניסו דרכים אחרות. עשו עוצר בתוך הגטו. בתוך שלושה ימים עברו מבית לבית, אף אחד לא יצא מפתח ביתו, עברו מבית לבית, יחד עם המשטרה היהודית.
ש. הגרמנים עם היהודים?
ת. הגרמנים עם היהודים. עברו מבית לבית, אמרו להתפנות תוך חמש דקות, הכל יורד למטה: חולים, לא חולים, זקנים, ילדים, בל ימצא אף אחד למעלה. כל השכנים, כל הבית התפנה וכולם ירדו למטה. סחבו איתם ילדים וזקנים וקשישים. אם מישהו ניסה להסתיר או להשאיר מישהו בבית, הם שאלו: כולם פה? אם נמצא מישהו אז תדעו שעשרים יחוסלו במקום. פחדו אחד מהשני, מפני שהכירו, ידעו שיש למישהו אבא זקן או אמא חולה או ילד, וידעו שאם אני לא אגלה, ימצאו אותם אחר כך. פחדו גם מהשכנים.
ש. היו הלשנות?
ת. אולי היו הלשנות, לי אישית לא ידוע על הלשנות. אבל ידועים מקרים שמצאו מישהו שהסתתר, אז שילמו בחיים, עשרה או עשרים הראשונים שמצאו חן בעיניהם. עברו כך מבית לבית ואספו תוך שלושה ימים עשרים ושלושה אלף איש.
ש. על מתי אתה מדבר, על סוף 1941?
ת. לא, זה היה כבר ב- 1942. היו לפני זה כל מיני מצבים דומים, אבל לא במעמדים כאלה. זה היה בשנת 1942.
לקריאה נוספת:
גטו לודז'
כרוניקה של גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942
באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי
