|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
במשך אלפיים שנה, למן העת העתיקה ועד ימינו, היו תולדות יהודי מרוקו שלובות ושזורות בתולדות הארץ. היהודים הטביעו את חותמם על החיים הכלכליים, החברתים והמדיניים של הממלכה השריפית, מילאו תפקידים דיפלומטיים חשובים בשירותם של השליטים, ובעזרת קשריהם עם הקהילות היהודיות בעולם שימשו גשר בין מרוקו לבין העולם שמחוץ לה. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים מנו היהודים למעלה מרבע מיליון איש. חלקם התגורר בערים וחלקם בכפרים הפזורים מהאוקיינוס האטלנטי במערב עד תאפילאלת וגבול אלג'יריה במזרח, ומחופי הים התיכון בצפון עד עמקי הסוס והדרע והאזורים הנידחים של מדבר סהרה בדרום. הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומיוצגים בה רבדים תרבותיים מגוונים ועתיקי יומין. הרובד הראשון הוא הגרעין הבֶּרבֶּרי המקומי. קיימות דעות שונות על היקפו, ואגדות עיקשות, שאמיתותן איננה ברורה, מספרות על ייהודם של שבטים ברברים בעבר הרחוק. עם הרובד השני נמנים מהגרים מארץ ישראל שבאו בעקבות הפניקים והרומאים. שרידי מצבה שעליה כתובת בעברית, מהמאה השלישית לספירה, נמצאו בוולוּבּיליס (ליד מולאי אידריס), וכן בסאלֶה (ליד רבאט) ובטינגיס (ליד טנג'יר). לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו היו התושבים באוּפראן שבאנטי אטלס יהודים, ובחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. הרובד השלישי הם מהגרים מחצי האי הערב ומאזורים שכנים, אשר הגיעו לאחר הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית. הם התיישבו בעיקר באיפריקיה, היא תוניסיה של היום. הרובד הרביעי הם מגורשי ספרד משנת 1492. רבים מהם התיישבו במרוקו והשתלבו במארג הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה היהודית המקומית. לקבוצות אלה נוספו יהודים ממוצא צרפתי, פולני, רוסי, תורכי, סורי וארץ-ישראלי, שהתיישבו במרוקו למן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ובואם של הערבים נשתנה מעמדם של היהודים. הם נעשו "בני חסות" (ד'מים). בין היתר הם נאלצו להעלות את מס הג'זיה, ללבוש פריטי לבוש מבדילים, ובמקרה של סכסוך עם מוסלמי היה מעמדם המשפטי נחות. במאה האחת-עשרה השתלטה שושלת אלמֻראבִּטוּן על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופת שלטונה התאפיינה בעליית הערים, ובמיוחד פאס, בקבלת השלטון המוסלמי בספרד ובהשתחררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והאיפריקית-התוניסאית. במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה שלטה במרוקו שושלת אלמֻוַחִדוּן. הראשון בשושלת היה מחמד אבן תומָרְת. יורשו, עבד אלמוּמין, ששלט בשנים 1163-1130, הרחיב את שלטונו עד לגבול מצרים במזרח והעמיק את שלטונו בספרד. מלכי השושלת, שמוצאם באטלס הגבוה, שאפו לטהר את האסלאם מכל השפעה נכרית, וכך הייתה ההתאסלמות הכפויה של יהודים במגרב למרכיב מהותי במסע הכיבוש של השליטים החדשים. שמות משפחה ממקור יהודי, כגון אלכּוּהין (כהן), הקיימים עד היום בקרב מוסלמים במגרב, משמשים עדות להתאסלמות ההמונית של אותם ימים. עם היחלשותה של שושלת אלמוחדון החלה החלוקה המדינית של צפון אפריקה לשלוש היחידות המדיניות הקיימות עד ימינו. בראש כל מדינה עמדה שושלת נפרדת – החאפזים בתוניסיה, הזַיאנים באלג'יריה ובני מַרין במרוקו. קהילות היהודים נפרדו לפי קווי החלוקה המדינית. בעקבות עלייתה של שושלת בני מרין במרוקו התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר, והצליחו להבטיח במאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון. מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה החמש-עשרה נהנו מהפתיחות הרבה של השלטון המרכזי ושל החברה היהודית כלפיהם. הודות למספרם הרב – 40,000-20,000 – הם היו רוב ביישובים רבים, כגון פאס, מכנאס, תיטואן, דבדו ועוד. אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בקהילות היהודים בכל מקום שאליו הגיעו, מחופי הים התיכון בצפון ועד לעמקי הסוס, הדרע והדאדס ומבואות הסהרה בדרום. שילוב המגורשים באוכלוסייה היהודית המקומית לא היה חד-כיווני, וניכרה בו הדדיות. כך, החל ממחצית המאה השש-עשרה לא נכתבו עוד תקנות הקהילה בשפה הספרדית-היהודית אלא בערבית-יהודית בלבד, ואילו המגורשים הביעו עמם, בין היתר, את התפיסה של נישואים מונוגמיים, ובהשפעתם היה ריבוי נשים לתופעה יוצאת דופן. המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית בקרב יהדות מרוקו, אשר נמשכה עד למאה השבע-עשרה. במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה נפגעו היהודים במרוקו בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי. מצבם החמיר עוד יותר במאה השמונה-עשרה, עם עליית השושלת העַלַוית-הפילאלית לשלטון והזעזועים הפוליטיים שפקדו את המדינה.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
