מאורעות מלחמת העולם השנייה יצרו מצב חדש בעולם היהודי, והעמידו בסימן שאלה את האפשרות לכינון הבית הלאומי היהודי. יהדות אירופה הושמדה ברובה. נסיבות המלחמה צמצמו במידה רבה את העלייה הבלתי חוקית. התנועה הציונית עמד בפני בעיות קשות וסבוכות, וביניהן דלדול המאגר החלוצי שממנו הייתה המדינה היהודית אמורה להיבנות. מציאות זו חייבה את מוסדות היישוב, הסוכנות היהודית, הוועד הפועל של הסתדרות העובדים ומרכזי המפלגות לחפש עתודות שונות להרחבת היישוב. היה זה הרקע לשינוי היחס ליהדות ארצות האסלאם.
ב- 12 ביולי 1943 סקר אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, במרכז מפא"י את דרכי הפעילות "בגלות ערב ובארצות המזרח הקרוב".
את תפקידנו כלפי היהדות הזאת יכולים אנו להגדיר בפסוק אחד... כיבוש ציוני של הגלויות הללו למען חיסולן והעברתן לארץ-ישראל (ארכיון מפא"י, תיק 23/43, 12.7.1943).
לטענתו של דובקין עד עתה הייתה הזנחה מוחלטת מצד המוסדות הציוניים, וכעת יש כוונה רצינית לשנות גישה זו עד כדי העלאת קהילות שלמות לארץ-ישראל. השינוי ביחס המוסדות בארץ משקף את הלחץ וחוסר האונים שהיו שרויים בהם לנוכח אירועי המלחמה ומצבה של יהדות אירופה. שינוי היחס לא היה פרי תכנון, מחשבה תחילה או היכרות עם הפוטנציאל שהיה גלום ביהדות זו. הסביר דובקין:
איננו יודעים כמה יהודים יישארו באירופה לאחר מסע ההשמדה נגדם ועם כמה מהם נוכל לעמוד בקשר, כי יתכן שמיליונים יישארו תחת שלטונה של רוסיה הסובייטית ועוד זמן רב יהיו קרועים מאתנו... שכן בסופו של דבר כולנו יודעים את האמת הפשוטה שכל סודה של מדיניותנו כיום הוא להגביר את כוחנו על ידי תוספת יהודים בארץ-ישראל (ארכיון מפא"י, תיק 23/43, 12.7.1943).
תפיסה זו אפשר לכנות "תפיסת הרזרבואר" (המאגר), ומשמעותה היא שבנסיבות של אותם ימים הייתה יהדות ארצות האסלאם המאגר האנושי החשוב והנגיש ביותר. הייתה זו תפיסה של אין-ברירה, של הרע במיעוטו. את השינוי ניתן להסביר בשורה ארוכה של גורמים, שניתן לסכמם בשלוש קטגוריות. הראשונה גאוגרפית: הבאת עולים מארצות האסלאם זולה בהרבה ומסוכנת פחות מהבאת עולים מאירופה. ועוד, בארצות אלו שהו מתנדבים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, ואלה יכלו לסייע ביצירת קשר ובמציאת דרכים להבאת העולים. אזורים אלה גם יכלו לשמש תחנות מעבר להצלת פליטים מאירופה; כלומר, טיפוח היהדות המקומית נועד לסייע, בין השאר, בהברחת פליטים מאירופה לישראל. הקטגוריה השנייה הייתה קשורה להשמדת יהדות אירופה ולקושי העצום בהעברת פליטים וניצולים מאירופה בדרכי הים. קבוצת הגורמים השלישית עניינה מצבן של הקהילות היהודיות, כגון הפרהוד בעיראק ביוני 1941 והמאורעות הקשים בלוב בזמן הכיבוש האיטלקי-הגרמני. לגורמים אלה נודעה השפעה רבה על יחסם של המוסדות. המאורעות יצרו תחושה שסכנה אמתית מרחפת על ראשם של כל היהודים בארצות האסלאם.
אינני יודע אם יהודים אלה מרגישים מה שמתכונן עליהם, אולם אנחנו צריכים להביט נכוחה בעיניים פקוחות דווקא אותו יום אשר יביא פדות וגאולה ליהודי אירופה יהיה היום המסוכן ביותר לגלויות ערב. כאשר הציונות תיכנס לשלב של הגשמה ונעמוד במערכה הגדולה על הפתרון הציוני בארץ-ישראל – תתרגש סכנה גדולה על יהדות זו וסכנת שחיטה איומה אשר לעומתה תיראה השחיטה באירופה פחות נוראה משהיא נראית כיום (ארכיון מפא"י, תיק 23/43, 12.7.1943).
כדי לתכנן את הפעילות בארצות המזרח ניסו המשתתפים בדיונים השונים להגדיר לעצמם את הבעיות הצפויות. לא תמיד היה זה תהליך חשיבה שיטתי, אך כמעט כל המשתתפים בדיונים חזרו והעלו אותן בעיות: הזרות הפיזית והתרבותית שבין אנשי היישוב לבין היהודים בארצות אלו; היעדר אפשרות לפעול בצורה אחידה בכל הארצות בגלל השוני שביניהן; היחס של המשטרים או השלטונות הקולוניאליים המקומיים לפעילות הציונית. בעיקר התייחסו לאותם מקומות בהם הייתה הציונות אסורה, כדוגמת עיראק או מרוקו.
דיונים אלה תורגמו לפעילות בשטח. בראשית 1943 נערך קורס להכשרת שליחים לארצות המזרח. בקורס הושקעו אמצעים רבים כדי להכשיר את השליחים לפעילות בארצות הזרות להם מבחינת ההיסטוריה, השפה, התרבות ודרכי ההתנהגות. ומיד בתום הקורס החלו השליחים לצאת ליעדיהם. השליחות לארצות המזרח הקרוב הייתה בהיקף גדול למדי. עשרות שליחים יצאו לסוריה ולבנון, לעיראק ולמצרים. לאיראן יצאו יותר מעשרים שליחים, וזאת בעיקר עקב הימצאותם של אלפי פליטים מאירופה בהמתנה לנסיעה לארץ. תורכיה הייתה מרכז חשוב לשליחות, שכן דרכה ניתן היה להגיע לאירופה בקלות רבה יחסית. השליחות לצפון-אפריקה הייתה מצומצמת יחסית, ובמיוחד למרוקו וללוב, וזאת דווקא בשעה שבארצות אלה היו לקהילה היהודית קשיים רבים והצורך בשליחים היה מרובה.
לשינוי היחס מצד המוסדות בארץ הייתה השפעה מרחיקת לכת על הקיבוצים השונים, ובמיוחד על התנועות החלוציות. אלא שבפרק זמן קצר ביותר הספיקו המוסדות לשנות את היחס פעמיים. בפעם הראשונה שונה היחס בכיוון החיובי, כלומר יותר תשומת לב לנעשה בארצות האסלאם, מתוך כוונה להפוך קיבוצים אלה למאגר האנושי של התנועה הציונית. ההיענות של הנוער היהודי לאתגר החדש הייתה מלאה. אך פחות משנה לאחר תחילת הדיונים והביצוע המעשי חל שינוי נוסף. המגע עם אירופה העשנה וסיום המלחמה הניעו את ראשי התנועה לחזור ולמקד את תשומת הלב בנעשה באירופה. יהדות ארצות האסלאם, יהדות שזה עתה עלתה מתהום השכחה, עמדה בפני שוקת שבורה. שינוי זה התבטא בירידה במספר השליחים שפעלו בארצות האסלאם, דבר המוסבר בין היתר בשינויים המדיניים שחלו באזור בעקבות המלחמה, ובעיקר תהליך הדה-קולוניזציה.
 |
סיכום |
ההעפלה מארצות האסלאם בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה הייתה נקודת מפגש לתהליכים מקומיים אזוריים ובין-לאומיים: המלחמה והשפעתה על הקהילות היהודיות, התגברות הלאומיות הערבית, תהליך הדה-קולוניזציה, פינוי כל השטחים שנכבשו על ידי מדינות אירופה במזרח התיכון ובצפון-אפריקה, הדרישה לעצמאות של עמים שטרם זכו בה, ולבסוף שינוי היחס של מוסדות התנועה הציונית אל יהודי ארצות האסלאם, וכתוצאה מכך גם שינוי יחסם של ארגונים ומוסדות יהודיים בין-לאומיים. תהליכים אלה נקשרו זה בזה והשפיעו זה על זה. מקצת התהליכים התקיימו בעיצומה של המלחמה, ואילו אחרים קיבלו ביטוי משמעותי רק לאחריה. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שינתה באופן משמעותי את יחסי ישראל עם התפוצות בכלל ועם הקהילות היהודיות בארצות האסלאם בפרט.
לחלקים נוספים של המאמר:
השפעות מלחמת העולם השנייה : המערכה הצבאית
השפעות מלחמת העולם השנייה : הקהילות היהודיות בזמן המלחמה
השפעות מלחמת העולם השנייה : השפעת המלחמה על מצב היהודים בארצות האסלאם
השפעות מלחמת העולם השנייה : יחס המוסדות הציוניים ליהודי ארצות האסלאם (פריט זה)
