השפעות מלחמת העולם השנייה : השפעת המלחמה על מצב היהודים בארצות האסלאם

מלחמת העולם השנייה הייתה נקודת מפנה בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. הידיעות שהגיעו לארצות אלה בדבר מצבם של יהודי אירופה, התפתחות המאבק למען הבית הלאומי, המגעים ההדוקים עם גורמים יהודיים שונים (דוגמת הקונגרס היהודי האמריקני) והימצאותם של פליטים יהודים מאירופה, בעיקר במרוקו, באיראן ובתורכיה הביאו להתעוררות התודעה הלאומית והגבירו את הסולידריות בין הקהילות.

תהליך הדה-קולוניזציה

אחת מתוצאות מלחמת העולם השנייה היא הדה-קולוניזציה, פינוי השטחים שהיו בשליטתו או בהשפעתו הישירה של המעצמות הגדולות של אותם ימים – צרפת, בריטניה ואיטליה. בין הגורמים לתהליך זה היו השינוי במאזן הכוחות העולמי בעקבות המלחמה ועלייתן של ארצות הברית וברית המועצות לדרגת מעצמות-על; אלה, כל אחת וסיבותיה, התנגדו לקולוניאליזם והכירו בזכותן של האומות השונות להגדרה עצמית ולעצמאות. התגברו גם הדרישות של תנועות לאומיות ומפלגות ערביות לפנות את הבסיסים הצבאיים של המעצמות באזור. התקופה שלאחר המלחמה עמדה בסימן מאבקים פוליטיים נגד המדינות הקולוניאליות ומאבקים פנימיים, שעניינם העצמאות המדינית ואופי המשטר החדש. איטליה נאלצה לוותר על לוב ואתיופיה; בריטניה הודיעה על כוונתה להעניק עצמאות להודו, "היהלום שבכתר". בתום מלחמת העולם השנייה ובעיקר משנת 1946, כאשר נחתם הסכם עם בריטניה, החלו הבריטים מפנים את כוחותיהם מן המזרח התיכון (סוריה ולבנון, עיראק ומצרים). צרפת לעומת זאת התקשתה לוותר על נכסיה הקולוניאליים. בצפון-אפריקה, שתחת השפעת צרפת, נמשך תהליך הדה-קולוניזציה עד ראשית שנות השישים.

לתהליך הדה-קולוניזציה הייתה השפעה ישירה ומיידית על מצב היהודים, שכן כמעט כל הקהילות היהודיות קשרו את קיומן בשלטון הקולוניאלי. סיומו של שלטון זה עורר דאגה אצל היהודים, שחששו לגורלם אם וכאשר יזכו מדינות אלו בעצמאות. כלום יוכלו היהודים להישאר במדינות אלו תחת שלטון מוסלמי עצמאי?

הלאומיות הערבית ומאבקים לעצמאות מדינית

שאלת עתיד הקיום היהודי בארצות האסלאם הוחרפה במיוחד לאור החרפת הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל והשפעותיו הישירות על יחסי יהודים-מוסלמים בארצות האסלאם. אירועי המלחמה, וביניהם ה"פרהוד" בעיראק, העיבו על מערכת יחסים זו. ואכן התקופה שמתום מלחמת העולם השנייה ועד הקמת מדינת ישראל עמדה בסימן פגיעות קשות בקהילות היהודיות. כך, למשל, הייתה התפרצות אלימה בלוב בנובמבר 1945, שהסתיימה ב- 130 הרוגים, והתפרצות אלימה בעדן בדצמבר 1947, שתבעה 85 קרבנות. בחודש יוני 1948 היו שלוש התפרצויות אלימות: בעיר הגבול אוג'דה שבמרוקו נהרגו 42 יהודים, בלוב נהרגו 14 יהודים ובמצרים נהרגו 34 יהודים.

המכנה המשותף של כל הפגיעות ביהודים היה הקשר אל הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל. לא כאן המקום לפרט, כי גורמי היסוד של ההתפרצויות האלימות האלה מעוגנים היטב במרקם היחסים בין יהודים למוסלמים עוד קודם להתעוררות הסכסוך בארץ-ישראל.

המוסדות הציוניים היו ערים להשפעתו של הסכסוך על יחסי היהודים והמוסלמים, והשליחים שפעלו בארצות האסלאם העבירו דיווחים בלתי פוסקים על הסכנה המרחפת על ראשם של היהודים בארצות אלו. שתי דוגמאות מלוב מבהירות את העמדה של המוסלמים כלפי היהודים בשאלה זו.

כותב שליח של המוסד לעלייה ב':

לפי שעה הכל לא ברור, אבל האווירה מתחילה להיות מחניקה. התושבים הערביים מתנהגים כבר כאלו העצמאות בכיסם. מדברים כמובן על זה בגלוי ומחפשים את הנסיך הדרוש. ליהודים מתייחסים באהדה רבה, אבל במחירה מבקשים מהיהודים פטריוטיות ערבית, הנפת דגלים לאומיים (ערביים) וכו'. היהודים מהססים אם להבליט את ציונותם. הנוער דורש מעשים ציוניים, אבל הכל בינתיים מעורפל. היו ניסיונות מטעם השלטונות הבריטיים לרמז על הצורך בחינוך משותף של ערבים ויהודים, אבל בכל מקום הודיעו להם על רצון היהודים לקיים בתי-ספר נפרדים. גם בענייני העלייה, לפעמים מישהו מפליט שאלה ליהודים מדוע לכם זאת, הלא עליכם לחזור לחיים במדינה הזו ולהחיותה. בדרך כלל הקצינים הבריטיים אומרים שכל העניינים האלה כרוכים במדיניות, אשר טרם ברורה להם, ולכן הם מגלים זהירות רבה (את"ה, תיק 1/14, 5.7.1943).

ודוגמה נוספת שבה שב ומזהיר השליח:

רוצה אני להזהירכם, שכאן עומדים להתרחש מאורעות פוליטיים, אשר יעמידו את היהדות בתלות מוחלטת מצד הערבים [הכוונה לתלות היהודים בערבים]. ואם לא ננצל את הימים המועטים של שלטון צבאי, בשביל לעשות כמה פעולות לטובת היישוב היהודי, אח"כ יהיה מאוחר מדי לכך. הלא אנו בקיאים באדיבותם של הערבים ביחס לשאלות הללו. ולכן, אנא, כל אשר יש לכם לעשות לטובת היהודים כאן, עשוהו מהר (את"ה, תיק 1/14, 29.7.1943; ההדגשות במקור).

מנהיגים ערבים מקומיים עודדו את היהודים להישאר בארצותיהם. המשמעות המיידית לגבי האוכלוסייה היהודית הייתה הצורך להתמודד עם שאלת עתידם בארצות שבהן הם חיו מאות בשנים. החשש שקינן בהם לגבי יחס המוסלמים אליהם היה מוחשי יותר יותר.

ואכן לא פלא שהקומוניזם סחף חלקים גדולים של הציבור היהודי לאחר המלחמה. אמנם לא הייתה זו תופעה חדשה, אך היקפה התרחב מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה, במקביל להתחזקות הציונות.

הצורך בהכרעה היה מרכזי עבור הדור הצעיר, שכל החיים לפניו. משמעות ההכרעה הייתה גיבוש העתיד שעדיין היה לוט בערפל. הנוער היה חייב לקחת את גורלו בידיו, משום שלא האמין בהנהגת הקהילות.

הקהילות היהודיות בצפון-אפריקה

הסוציולוג והסופר בן תוניסיה אלבר ממי היה בין הבודדים שערכו חשבון נפש נוקב בשאלת היחס לצרפת שלאחר המלחמה. אלבר ממי היה בן דור ראשון למתבוללים במשפחתו. הוא רכש את השכלתו ב"אליאנס", והמשיך את לימודיו במוסדות להשכלה גבוהה באלג'יריה ובצרפת. בספרו "נציב המלח" תיאר את תקופת המלחמה כתקופת המשבר העיקרית:

כשהופיעו הצווים אוכזבתי, רגזתי יותר משנדהמתי מן האסון המוחשי, מן האיומים לעתיד. הייתה זו הבגידה הכאובה, המתמיהה, של תרבות אשר בה תליתי את כל תקוותי, אשר הקדשתי לה את מלוא ההערצה ולהט הלב. בגידה שאולי צפיתיה למחצה, אך הנה נתאמתה באכזריות כזאת [...] בייחוד נפגעתי בהכרת ערך עצמי משום שפתחתי את לבי ללא שום סייג-זהירות, משום שאני עצמי שאפתי אל האירופי (ממי, עמ' 186).

התקופה הגרמנית מצטיירת אצל ממי כתקופת חלום בלהות, סיוט בהקיץ, שואה, תהום. אלה מעט מן הדימויים שבהם בחר ממי לתאר את רגשותיו בתקופה זו. ואכן הוא מעיד כי "תחת הגרמנים ניחתה הטרגדיה מיד". הטרגדיה הייתה המשך לתקופה הקודמת, אך ההשפעות היו מוחשיות יותר. "שעה שביקשנו להגיב נתגלו לנו בדידותנו וחולשתנו [...] היינו בודדים לחלוטין, בודדים עד כדי סכנה". דווקא בתקופה שבה נזקקו היהודים ביותר לעזרתם של הצרפתים, גילו אלה את פניהם האמתיות, ולא זאת בלבד שלא עזרו אלא ייתכן שאף שיתפו פעולה עם הגרמנים.

בגידתה של צרפת הייתה עבור אלבר ממי קשה ונוראה יותר מהכיבוש הגרמני, שניתן היה לראות בו תוצאה בלתי נמנעת של המלחמה. הפועל היוצא היה החלטתו לעצב את עולמו כראות עיניו. חשוב היה עבורו לפעול, להחליט, לנטוש ולנסות לבנות לעצמו עולם אחר, לאחר שהיה זר לעולמו המזרחי ומנוכר עד זרא לעולם המערבי. הנה כי כן השפיעה המלחמה בעיקר בכיוון של הגברת הערך העצמי והמודעות לפעולה מיידית כדי להיחלץ ממצב של אין-אונים חברתי ומדיני, כפי שבא לידי ביטוי בתקופת וישי והתקופה הגרמנית.

יהודי אלג'יריה נאבקו לאחר המלחמה למען השבת הזכויות שנשללו מהם בתקופת וישי, ובמיוחד האזרחות. למרבה ההפתעה לא מיהרו בעלות הברית, שקיימו במדינה שלטון צבאי, להחזיר ליהודים את זכויותיהם. הצלחתם של היהודים להשיג את ביטול חוקי וישי יכולה הייתה להוכיח להם כי תקופת המלחמה הייתה תקופה של "ליקוי מאורות", "הסתר פנים", "תקלה" במהלך ההיסטוריה הצרפתית אך לא חלק ממהותה של צרפת. אין ספק שאירועי המלחמה דחפו גם לעבר הציונות, אך בממדים קטנים ביותר.

עבור יהודי מרוקו היה זיכרון המלחמה קצר. נחיתת האמריקנים במרוקו פתחה בפני קהילה זו אפשרויות חדשות במישור הכלכלי והמדיני. למורת רוחם ואי שביעות רצונם של הצרפתים נפתחו בפני היהודים אפשרויות לקשר ושיתוף פעולה עם הארגונים היהודיים הבין-לאומיים בעיקר האמריקאיים, ואלה היו לגורם בעל משמעות ומשקל רב בחיי קהילה זו מעתה ואילך.

הקהילות היהודיות במזרח התיכון

ה"פרהוד" שנערך ביהודי עיראק ביוני 1941 היה אירוע טראומטי קשה ובעל משמעויות מיידיות. עד ה"פרהוד" אפיינה את חיי היהודים מגמה של השתלבות בחברה ובתרבות הערבית העיראקית, והיהודים עשו זאת בהצלחה מרובה. כותב על כך נסים קזז:

הפרעות וממדיהן פגעו באידיאולוגיה שהייתה מונחת ביסוד האוריינטציה העיראקית ומוטטו אותה זמנית, ברגע הראשון נראה שחלום ההשתלבות של חסידי האוריינטציה נגוז כליל (קזז, עמ' 239).

שליח המוסד לעלייה ב' אנצו סרני הגיע לעיראק מיד לאחר ה"פרהוד", שהה בה מספר חודשים, ולאחר תקופת פעילות מרתקת כתב על חיי היהודים בעיראק בעקבות אותו אירוע:

בשעה זו [נובמבר 1942, כאשר חובר המכתב] מסונוורות עיניהם של יהודים רבים על ידי גאות המלחמה המדומה. במקום הלך-הרוח שהיה בחודשים שלאחר האחד ביוני 1941, באו שוויון נפש ציני ומאמצים חולניים לחיות מהיד אל הפה, בלי מחשבה על המחר. נחלשה הבריחה הבלתי מסודרת של הנוער לכל עבר (ולרוב לארץ-ישראל), אך עדיין שליטה הרגשה של אי-ביטחון. אבדו התקוות ל"התבוללות". אך מעטים מבני-הנוער חושבים על עתיד בתנאי עיראק. אחדים רואים את הפתרון בקומוניזם הרוסי; רבים מקווים לאפשרות להגיע לאמריקה ולחיות בה – בסופה של המלחמה. רבים יותר החולמים על ארץ-ישראל ועושים מאמצים נואשים ללמוד משהו על תחיית היהודים, שבשורתה נמנעה מהם במשך שנים (ביבי, כרך א, עמ' 146).

אין ספק כי גם בעיראק, כמו בארצות אחרות, הנוער היה הנפגע העיקרי, שכן הוא נדרש להחליט בשלב זה על עתידו.:

המשבר המהותי ביותר התחולל בקרב בני הנוער, שגם קודם היו מוטרדים בשאלת מקומם במסגרת החברה והמולדת העיראקית... מאורעות הדמים הניעו אותם להפנות עורף למנהיגות המסורתית ולמדיניותה חסרת-התוחלת ולחפש פתרון רדיקלי לבעיה היהודית בעיראק. הלהט המהפכני של בני הנעורים התגלם באקטיביזם שלהם ובתוצאותיו (מאיר, עמ' 13).

לא פחות חשובה היא תחושת האכזבה מהבריטים, שלדעת היהודים המקומיים הפקירו אותם בידי הפורעים הערבים ולא פעלו כדי לסייע ליהודים ולמנוע את הפגיעה בהם.

ההשפעה על הציונות

אופייה של הציונות לאחר המלחמה היה בלא ספק פועל יוצא של התהליכים שתוארו בחברה היהודית ובחברה הכללית. ניתן לסכם זאת בקצרה:

אידיאולוגיה. התפיסה הציונות הייתה מיליטנטית, ומשמעותה המיידית הרצון לעלות לארץ בכל מחיר. הציונות הובנה בעיקר בפירושה המגשים – התארגנות נוער, יציאה להכשרות חקלאיות, לימוד עברית, העפלה ואף הגנה עצמית במקומות שהדבר דרוש.

תפקידו של הנוער. הנוער היה הנושא העיקרי של הפעילות הציונית, שכן הוא נקלע להכרח להחליט על עתידו. אחד האפיקים לביטוי עצמי פוליטי היה הציונות.

קשרים עם התנועה הציונית. נוצרו קשרים הדוקים בין הארגונים הציוניים והיהודיים המקומיים ובין מוסדות התנועה הציונית העולמית. קשרים אלו באו לידי ביטוי בפעילותם של שליחי עלייה, בחילופי מכתבים ובהעברתם של כספים וחומר תעמולה.

הפצת הרעיון הציוני. מעל לכול ניתן לציין את הפצתו של הרעיון הציוני בקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה היהודית. לאירועי המלחמה, לפעילות השליחים ולעתונות הציונית היה חלק נכבד בהפצת הרעיון הציוני.

מאפיינים אלה היו שונים בעצמתם ובצורת ביטוים מארץ לארץ. השוני נקבע על ידי גורמים שונים כמו אירועי המלחמה, אופי הקשר עם התנועה הציונית, הקרבה לארץ-ישראל, יחס המוסלמים ליהודים בכלל ולפעילות הציונית בפרט ותגובת השלטונות המקומיים. בתוניסיה, למשל, הייתה הפעילות הציונית חוקית לפני המלחמה, ואילו אחרי המלחמה התנגדו הצרפתים להקמת ארגונים חדשים. האגודות החדשות שקמו לאחר המלחמה נאלצו אפוא להסתמך על אישורים קודמים. במרוקו לא בוטל האיסור על הפעילות הציונית, אך הפעילים הציונים העזו הרבה יותר תוך העלמת עין מסוימת מצד השלטונות הצרפתיים, ולכן התרחב היקף הפעילות הציונית בארץ זו. בעיראק, בסוריה ובתימן הייתה הציונות אסורה והפיקוח על ההתארגנות הציונית אף הוחמר בעקבות המלחמה, וכן בשל עצמאותה של סוריה ופינוי רוב המזרח התיכון מהכוחות הבריטיים.

לחלקים נוספים של המאמר:
השפעות מלחמת העולם השנייה : המערכה הצבאית
השפעות מלחמת העולם השנייה : הקהילות היהודיות בזמן המלחמה
השפעות מלחמת העולם השנייה : השפעת המלחמה על מצב היהודים בארצות האסלאם (פריט זה)
השפעות מלחמת העולם השנייה : יחס המוסדות הציוניים ליהודי ארצות האסלאם