ביצירה הדגל משנת 1983 הציבה גלעדי בדרך לתל חי ארבעה תרנים ועליהם דגלי ישראל. צבעם של הפסים והמגן דוד בדגלים אלה הוא ורוד. על חלקם התחתון של התרנים תלוי שלט: "מחווה לאחיותיי האמניות שאינן מוזמנות למפגש האמנות בת-זמננו תל חי 83'." גלעדי יצרה פסל זה כתגובה על כך שלא שותפה באירוע האמנותי שהתקיים בתל חי, ולחוסר ייצוג מספק, לדעתה, של אמניות מובילות באירוע זה.
את התרנים והדגלים שביצירה אפשר להבין כאלמנטים המייצגים את הממסד, החברה, המדינה, ובמקרה הספציפי הזה את הממסד האמנותי, שהקבוצה השלטת בו, לפי גלעדי, היא הקבוצה הגברית. החלפת הצבע הכחול של הדגל בצבע הוורוד שנתפס בתודעתנו כצבע נשי, מהווה התרסה כנגד אותו ממסד גברי. וכך כתבה גלעדי: "התרנים נושאי הדגלים הם סמל פאלי (גברי)-לאומי מובהק, כאשר הצבע הוורוד (של דגלי המדינה) מרכך אותו ומכניס בו אלמנט אבסורדי ונימה של הומור." ובריאיון לעיתון לאשה (3.10.83) אמרה גלעדי: "אני דואגת לנשים. החברה שלנו היא חברה גברית, והתרבות של גברים היא אגרסיבית אלימה; תרבות של מלחמות. ללא הצד הנשי, התרבות שלנו היא רק מחצית תרבות. הנשים יכולות להעשיר את האמנות. אני רוצה להיות חלק מהחברה ולהשפיע עליה מבפנים. מנשים יוצרות מתעלמים..."
דבריה של גלעדי מצביעים על מחאה נגד הממסד האמנותי, אך גם על מחאה נגד התרבות הגברית, שנתפסת בעיניה כאלימה. אמנם הבחירה להציב את הדגלים בדרך לתל חי נובעת מכך שבמקום זה התקיים האירוע האמנותי המדובר, אך אי אפשר להתעלם מכך שתל חי הוא מקום המסמל את האתוס הגברי של גבורה ולחימה, ולכן מעניק לפסל משמעות נוספת.
לפרשנות ליצירה מוסיפה גלעדי הקשר מקראי, וכך היא אומרת: "זוהי קבוצה של ארבעה תרנים, ולא שלושה – כמקובל – כי הם מסמלים את... ארבע האימהות של האומה." דבריה אלה מזכירים לנו את מקומן של האימהות בבניין האומה ואת חשיבות מקומן ושותפותן של הנשים בבניית החברה והתרבות.