הפסל 1,000 שנים בפראג, מציג כרית העשויה מזכוכית. וכך כתבה גלעדי על היצירה: "אורי צבי גרינברג, המשורר הישראלי, מספר סיפור על יהודי צעיר בתקופתו של המלך הורדוס אשר עזב את ירושלים ונסע לרומא. הוא לקח איתו כרית, שנשארה איתו כל הזמן. לילה אחד, כשהוא ישן, הכרית עלתה בלהבות. באותו לילה בדיוק פרצה שריפה בבית המקדש בירושלים." הכרית של שבפסל אף היא סמל לחורבן ולגלות.
הקהילה היהודית בפראג התקיימה משנת 970 לערך ועד למלחמת העולם השנייה, ובסך הכל הקהילה התקיימה קרוב ל-1,000 שנה. הכרית נתפסת בתודעה שלנו כאובייקט רך, נעים, חם וביתי, ואילו כאן האובייקט מפתיע אותנו כשהוא עשוי מזכוכית קשה. ניתן להבין את היצירה כמדברת על אובדן הבית והיציאה לגלות.
גלעדי מספרת שכשביקרה בפראג כמה ימים, היא למדה שבמהלך 1,000 השנים שבהן שהו היהודים בפראג, הם גורשו והוחזרו אליה פעמים רבות, בשל חילופי שלטון. היא אומרת שהכר הוא אובייקט שיש בו צורך ברגעים כאלו של גירוש. גם מסיפורה זה עולה הניגוד בין הצורך בכר לבין החומר ממנו עשוי הכר, שאינו יכול לשמש למטרה לשמה הוא נלקח.