עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > אזרחות במבט רב - תחומי


תקציר
רחל גלעדי  היא אמנית ישראלית.  גלעדי יוצרת עבודות מיצג, מיצב, פיסול וצילום, אותן היא מציגה בעיקר בניו-יורק ובישראל. עבודתה עוסקת במעמדה של האישה, בסוגיות פוליטיות ובסוגיות הנוגעות ליחס בין האדם לבין הטבע והסביבה. יצירותיה כוללות גם התייחסויות רבות לטקסטים יהודיים ולמסורת היהודית.



יצירתה של האמנית רחל גלעדי
מחברת: ענת בסר


רחל גלעדי (נולדה ב-1939) היא אמנית ישראלית. היא החלה ליצור בגיל 35, לאחר שסיימה את לימודיה במדרשה לאמנות ברמת השרון, והחל משנת 1989 היא חיה ופועלת בניו יורק. גלעדי יוצרת עבודות מיצג, מיצב, פיסול וצילום, אותן היא מציגה בעיקר בניו-יורק ובישראל. עבודתה עוסקת במעמדה של האישה, בסוגיות פוליטיות ובסוגיות הנוגעות ליחס בין האדם לבין הטבע והסביבה. יצירותיה כוללות גם התייחסויות רבות לטקסטים יהודיים ולמסורת היהודית.

רחל גלעדי גדלה במאה שערים במשפחה דתית, וכבר בילדותה החלה לשאול שאלות. לסוזן ג'וזפס ("The Arts") היא מספרת, שאביה אמר לה לא לשאול אלא להאמין. "לא רציתי רק להאמין ושילמתי את המחיר." גלעדי עזבה את החיים האורתודוקסיים והלכה בדרך משלה. יצירותיה ממשיכות לשוחח עם הדת היהודית ועם כתבי הקודש שלה, ולינוק מהתרבות הדתית שממנה היא באה. גישתה לכתבי הקודש ולמציאות הפוליטית והחברתית הסובבת אותה, היא גישה ביקורתית הממשיכה לשאול שאלות, כפי שעשתה בילדותה.

ביצירה הדגל משנת 1983 הציבה גלעדי בדרך לתל חי ארבעה תרנים ועליהם דגלי ישראל. צבעם של הפסים והמגן דוד בדגלים אלה הוא ורוד. על חלקם התחתון של התרנים תלוי שלט: "מחווה לאחיותיי האמניות שאינן מוזמנות למפגש האמנות בת-זמננו תל חי 83'." גלעדי יצרה פסל זה כתגובה על כך שלא שותפה באירוע האמנותי שהתקיים בתל חי, ולחוסר ייצוג מספק, לדעתה, של אמניות מובילות באירוע זה.

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983. תל חי.

Rachel Giladi, The Flag, Steel Poles, Silk, 120cmX8mX80cm, 1983

את התרנים והדגלים שביצירה אפשר להבין כאלמנטים המייצגים את הממסד, החברה, המדינה, ובמקרה הספציפי הזה את הממסד האמנותי, שהקבוצה השלטת בו, לפי גלעדי, היא הקבוצה הגברית. החלפת הצבע הכחול של הדגל בצבע הוורוד שנתפס בתודעתנו כצבע נשי, מהווה התרסה כנגד אותו ממסד גברי. וכך כתבה גלעדי: "התרנים נושאי הדגלים הם סמל פאלי (גברי)-לאומי מובהק, כאשר הצבע הוורוד (של דגלי המדינה) מרכך אותו ומכניס בו אלמנט אבסורדי ונימה של הומור." ובריאיון לעיתון לאשה (3.10.83) אמרה גלעדי: "אני דואגת לנשים. החברה שלנו היא חברה גברית, והתרבות של גברים היא אגרסיבית אלימה; תרבות של מלחמות. ללא הצד הנשי, התרבות שלנו היא רק מחצית תרבות. הנשים יכולות להעשיר את האמנות. אני רוצה להיות חלק מהחברה ולהשפיע עליה מבפנים. מנשים יוצרות מתעלמים..."

דבריה של גלעדי מצביעים על מחאה נגד הממסד האמנותי, אך גם על מחאה נגד התרבות הגברית, שנתפסת בעיניה כאלימה. אמנם הבחירה להציב את הדגלים בדרך לתל חי נובעת מכך שבמקום זה התקיים האירוע האמנותי המדובר, אך אי אפשר להתעלם מכך שתל חי הוא מקום המסמל את האתוס הגברי של גבורה ולחימה, ולכן מעניק לפסל משמעות נוספת.

לפרשנות ליצירה מוסיפה גלעדי הקשר מקראי, וכך היא אומרת: "זוהי קבוצה של ארבעה תרנים, ולא שלושה – כמקובל – כי הם מסמלים את... ארבע האימהות של האומה." דבריה אלה מזכירים לנו את מקומן של האימהות בבניין האומה ואת חשיבות מקומן ושותפותן של הנשים בבניית החברה והתרבות.

ב-1985 יצרה גלעדי את המיצג מבקשת את המלוכה וקושרת לה כתרים, הפונה בצורה מובהקת יותר לעבר נשי בעל עוצמה, כדי להעניק כוח לנשים בהווה. בנובמבר 1985 שלחה גלעדי הזמנה למיצג שיתקיים בכיכר דיזנגוף בתל-אביב. בהזמנה היא סיפרה על כתרי מלכות ואלוהות נשיים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, והזמינה נשים להכתיר את עצמן. במיצג עצמו השתתפו רחל גלעדי ושחקניות נוספות, לבושות שחור ולראשן כתרים בצבעי זהב וברונזה. הן הזמינו את הנשים העוברות בכיכר להכתיר את עצמן, נתנו להן ללגום יין, הזליפו עליהן מי ורדים, וקראו להחייאת התרבות הנשית.

המילים "מבקשת את המלוכה" מעלות בזיכרון את הביטוי על שאול המלך ש"ביקש אתונות ומצא מלוכה". בניגוד למקריות שבה הגיע שאול למלוכה, גלעדי מזמינה את הנשים לבקש את המלוכה באופן יזום ואקטיבי, להיות בעלות כוח ולדרוש את המגיע להן. במיצג חבשה גלעדי לראשה כתר נחש (ייתכן ששאבה את ההשראה לקשר זה בין אלוהות לבין נחש מאלוהויות עתיקות, כמו אלת הנחש המינואית). בתרבות היהודית והנוצרית נתפסה חווה, אם כל חי, כדמות שלילית שהובילה לגירושו של המין האנושי מגן העדן. תיאורה של אישה עם נחש מהווה אזכור לדמות שלילית זו. גלעדי יוצרת משמעות הפוכה לזו השלילית, כאשר אצלה כתר הנחש מעניק לה כוח נשי ומלכותי. ייתכן שיש בכך כדי להביע מחאה על הדימוי השלילי המקובל, ואולי היא רוצה לומר משהו בזכות האישה שהוציאה את המין האנושי ממצב של בורות ואי ידיעה, לעבר חיים של חשיבה ויצירה.

קטעי עיתונות המספרים על המיצג מתארים את תגובות האנשים בקהל, שנעו בין הנאה והתלהבות לבין תמיהה על האירוע המוזר ומחאה כנגדו. הוצאת המיצג מהמוזיאון לרחוב, לחיי היומיום, מכריחה את כל העוברים ושבים להיחשף ברמה זו או אחרת ליצירה. תגובות האנשים הופכות לחלק מהמיצג, והאירוע נבנה במשותף.

בשנת 1996 יצרה גלעדי את הפסל דמעות רחל. הפסל מורכב משקיות פלסטיק, מים וקופסת פלקסיגלס שקופה.

רחל גלעדי, דמעות רחל, שקיות פלסטיק ומים, 1996.

Rachel Giladi, Rachel's tears,Water encased in Plastic bags, 6' x20"x20', Exhibited in Ramat-Gan Museum, 1996

גלעדי כתבה שפסל זה הוא "אוסף של דמעותיה של רחל. רחל מתה כבר לפני כמעט 3,000 שנה, אבל היא נחשבת לזו שדואגת לילדי ישראל. ירמיהו הנביא נתן לה את תפקיד הקריאה לאלוהים כדי להחזיר את עם ישראל מבבל." בירמיהו ל"א, 14 כתוב: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ." שקיות המים נראות כדמעות עצומות בגודלן, או כמכילות כמות גדולה של דמעות בתוכן. הדמעות ארוזות בשקיות, בחומר פלסטי מודרני ותעשייתי. הנחת השקיות בתוך קופסה, וארגונן זו לצד זו, מעלים בזיכרון מעבדת מחקר. גלעדי יוצרת ניגוד בין הכותרת, וההקשר המקראי הרגשי שלה, לבין האובייקט האמנותי שנדמה כאובייקט תעשייתי, מחקרי ומנוכר. האם היא רוצה לומר דבר מה על הסיבה לכך שרחל ממשיכה גם היום לבכות על בניה? האם על חייהם בעולם מנוכר היא בוכה? האם על ריחוקם של בניה מהטבע ומרגשות טבעיים? האם על החיים הצרכניים, שבהם גם דמעות הופכות לאובייקט עובר לסוחר שניתן לארוז בשקיות פלסטיק? ואולי רוצה גלעדי לומר משהו על השימוש בחפצים חד-פעמיים מפלסטיק (שקיות) שפוגעים בסביבה?

גלעדי מצהירה על עצמה: "מאז 1986 יצרתי אמנות המתמקדת באשפה סביבתית וברעיונות העוסקים בצריכה ובחפצים חד פעמיים." ברבות מיצירותיה היא משתמשת בחפצי רדי-מייד (חפצים הלקוחים מהמציאות והופכים להיות מרכיבים בתוך יצירת אמנות), ופעמים רבות חפצים אלה נועדו לשימוש חד פעמי. שקיות הפלסטיק -למשל, נועדו לשימוש חד פעמי ולזריקה, אלא שלהבדיל מחומרים אורגאניים, הפלסטיק אינו מתכלה, אינו חוזר להיות חלק מהטבע, ולכן הוא נשאר בסביבה, בטבע, כפסולת (אלא אם כן ממחזרים אותו). במקום להשליך את החפץ החד-פעמי לאחר שימוש, גלעדי עושה בו שימוש וכך הוא לא הופך לפסולת. ייתכן שבשימוש בפלסטיק היא מוחה גם על התרחקותו של המין האנושי מהטבע, ועל ייצורם של אובייקטים שאינם יכולים להיות חלק ממנו ולהיטמע בו. כמו החיים שלנו, שהתרחקו מהטבע, כך גם הדמעות פלסטיות, או ארוזות בחומר פלסטי.

בשנת 1997 הציגה גלעדי פסל של בובת תינוק, שעל פרק ידו רצועה לבנה ועליה כתוב באותיות אנגליות "MAMZER" – "ממזר".

רחל גלעדי, ממזר, 2000-2001.

Rachel Giladi, Mamzer, "A bastard should not enter into the assembly of the Lord...", Fiber glass, 16" x 6.6" x 4", On Exhibition, Jewish Artists on the Edge (traveling) 2000 - 2001

לאחר לידתו של תינוק בבית חולים, שמים על פרק ידו רצועה ועליה פרטי היולדת, האם. ביצירה זו החליפה גלעדי את פרטי היולדת במילה "ממזר". זהותו של התינוק, ובהתאם לכך גם זהותה של האם, מוגדרים ביחס לחטא הבגידה שלה. אין זה חשוב מה שם האם, או אילו תכונות יפַתח הרך הנולד כשיגדל. הממסד הדתי יזהה אותו בראש ובראשונה כממזר. גלעדי מסבירה שיצירה זו מתייחסת לפסוק: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַלה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהוָה" (דברים, כ"ג, 3). ועוד היא אומרת על היצירה: "דימוי זה מייצג התעללות קיצונית בילדים ושליטה חמורה על מיניות האשה."

ההתעללות שגלעדי מדברת עליה באה לידי ביטוי בפסוק המקראי שלפיו נכפה על התינוק הנחשב לממזר נידוי חברתי, עונש לכל חייו ולדורות שיבואו אחריו, וכל זאת בגלל "חטא" שלא הוא חטא. השליטה על מיניות האישה באה לידי ביטוי בכך שההלכה מנסה להגביל את מעשיה של האישה, באמצעות האיום על עתיד הילד שיכול להיוולד בעקבות קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. מגבלה זו בולטת בעיקר לנוכח העובדה שעל גבר לא חל איסור מעין זה. גבר נואף, שנולד לו ילד מחוץ לנישואין – ילדו לא יקבל את תווית הממזר.

הצגת בובת הילד הקפואה, המנותקת מהקשר אנושי, כשהיא שוכבת על מצע קר וקשה כמו מוצג או כמו אובייקט שנזרק בצד, מחזקת את התחושות הקשות של נידוי חברתי, שעולות מהטקסט המקראי ומהיצירה.

בשנת 2001 יצרה גלעדי את הפסל 1,000 שנים בפראג, שמציג כרית העשויה מזכוכית. וכך כתבה גלעדי על היצירה: "אורי צבי גרינברג, המשורר הישראלי, מספר סיפור על יהודי צעיר בתקופתו של המלך הורדוס אשר עזב את ירושלים ונסע לרומא. הוא לקח איתו כרית, שנשארה איתו כל הזמן. לילה אחד, כשהוא ישן, הכרית עלתה בלהבות. באותו לילה בדיוק פרצה שריפה בבית המקדש בירושלים." דבריה אלה של גלעדי קושרים את הכרית לחורבן ולגלות.

רחל גלעדי, 1000 שנים בפראג, 2001.

Rachel Giladi, 1000 Years in Prague, Hand-blown and murano glass, 8" x 20" x 16", Funded by The Memorial Foundation of Jewish Culture, 2001

ייתכן שנושא הגלות הוא הקשר בין דימוי הכרית לבין 1,000 השנים בפראג. הקהילה היהודית בפראג התקיימה משנת 970 לערך ועד למלחמת העולם השנייה, ובסך הכל הקהילה התקיימה קרוב ל-1,000 שנה. הכרית נתפסת בתודעה שלנו כאובייקט רך, נעים, חם וביתי, ואילו כאן האובייקט מפתיע אותנו כשהוא עשוי מזכוכית קשה. ניתן להבין את היצירה כמדברת על אובדן הבית והיציאה לגלות.

גלעדי מספרת שכשביקרה בפראג כמה ימים, היא למדה שבמהלך 1,000 השנים שבהן שהו היהודים בפראג, הם גורשו והוחזרו אליה פעמים רבות, בשל חילופי שלטון. היא אומרת שהכר הוא אובייקט שיש בו צורך ברגעים כאלו של גירוש. גם מסיפורה זה עולה הניגוד בין הצורך בכר לבין החומר ממנו עשוי הכר, שאינו יכול לשמש למטרה לשמה הוא נלקח.



אל האסופה גלריית עבודות של רחל גלעדי3

ביבליוגרפיה:
כותר: יצירתה של האמנית רחל גלעדי
מחברת: בסר, ענת
שם  הפרסום מקורי: אמנות במקראנט
תאריך: -
הערות: 1. אוסף פריטי אומנות עבור אתר מקראנט. הפריטים באדיבות בעלי הזכויות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית