עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
על מעמדם המשפטי של יהודי אלג'יריה ערב הכיבוש הצרפתי ב- 1830, מצבם הכלכלי, מוסדות ההנהגה והרקע להתפשטות האימפריאלית הצרפתית. היהודים נחשבו לבני חסות וסבלו ממשטר דיכוי חמור אבל הם נהנו מאוטונומיה משפטית והיו אף משפחות שהפכו לעלית מסחרית מקומית.



מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : יהודי אלג'יריה לאחר הכיבוש הצרפתי
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול


בעת הפלישה הצרפתית לאלג'יריה בשנת 1830 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ זו 16,000 נפש בערך. היהודים ישבו בארבע הערים הגדולות – אלג'יר, אוראן (Oran) , קונסטנטין (Constantine) ותלמסאן (Tlemcen) – ובמספר יישובים קטנים עד בינוניים, כמו: מוסתגנם (Mostaganem), בלידה (Blidah) , מעסכר (Mascara) , מדיאה (Medéa) , ומיליאנה (Miliana) , וכן ביישובי חבל מזאב (Mzab) בדרום, שסופח לאלג'יריה לקראת סוף המאה התשע-עשרה, ואשר שמר על ייחודו התרבותי והמינהלי עד סוף התקופה הקולוניאלית. זו היתה קהילה יהודית קטנה ביותר; מספר בניה היווה חצי אחוז עד אחוז מכלל האוכלוסייה המקומית שמנתה כ- 3 מיליון תושבים. אולם עקב ריכוזם של היהודים במספר מצומצם של מקומות, מתקבל הרושם של נוכחות יהודית חזקה מאוד בעריה החשובות של אלג'יריה. כך, למשל, בעיר אוראן היוו היהודים כשליש מן האוכלוסייה המקומית – 3,000 מתוך 9,000 נפש – ובאלג'יר הם מנו 5,000 נפש מתוך אוכלוסייה של 30,000 נפש. על פי הדיווחים של המפקדים הצרפתים, כמה יהודים היו בין מקבלי פניהם של החיילים הצרפתים, שנחתו בסידי פרוש (Sidi Ferruch), ושמו קץ ל- 300 שנות שלטון תורכי באלג'יריה. נוכח התלאות הקשות, שבהן התנסו יהודי אלג'יריה בשנותיו האחרונות של השלטון התורכי, סביר מאוד להניח, שהיהודים נשמו לרווחה עם חילופי השלטון. אולם העובדה שעשרות משפחות יהודיות ברחו מאלג'יריה מיד לאחר בואם של הצרפתים והעדיפו לעלות לארץ-ישראל או להגר לליוורנו ולערים שונות בתחומי האימפריה העות'מאנית, מלמדת שהאהדה שיהודי אלג'יריה רחשו לכובש הצרפתי היתה מהולה בלא מעט חששות. ומה גם שהם התנסו כבר בעבר בפלישות אירופיות לאלג'יריה אשר בדומה לפלישה הספרדית בשנת 1541 ולזו בשנת 1775 לוו תמיד בפרעות קשות נגד היהודים מצד הנוצרים ומצד המוסלמים כאחד.

באלג'יריה, כמו בארצות המוסלמיות האחרות, היו היהודים 'בני חסות' ('ד'מים'). אך מימוש הזכויות המעטות שניתנו להם מטעם החוק המוסלמי היה תלוי ברצונם הטוב של השליטים המקומיים ושל כוחות חברתיים ופוליטיים אחרים, כמו העולמא (אנשי הדת) והיניצ'רים (חיילים תורכים), ששמרו על היהודים, או להיפך, התירו את דמם להמונים. כך קרה ב'שבת השחורה' של שנת 1805, שבה עשרות יהודים נטבחו באלג'יר על רקע המהומות שהביאו לסילוקו של הדאי (Dey) מוצטפא.1 עם יועציו הבכירים של שליט עריץ זה נמנה נפתלי בוג'נאח, ששימש שר האוצר של הדאי ומשרה זו הקנתה לו את התואר 'נגיד' או 'מוקדם' של הקהילה. תואר זה הענק חליפות לבני משפחתו ולבני שתי משפחות יהודיות נכבדות אחרות, משפחת בכרי הליוורנזית ומשפחת דוראן הספרדית, שמוצאה ממגורשי 1391.נושאי תואר זה – באלג'יר כמו ביתר ערי אלג'יריה הגדולות – היו פרנסים שעמדו בראש העדה היהודית. הם מונו לתפקידם על ידי השליטים המקומיים, ולכן היו הקף סמכויותיהם ותוקפן תלויים בראש וראשונה ברצונו של הדאי.

על פי העדויות העומדות לרשותנו, סבלו מרבית יהודי אלג'יריה ממשטר של דיכוי חמור. מגוריהם הוגבלו לרובע מוגדר, ונאסרה עליהם היציאה ממנו החל בשעות הערב המוקדמות. תנועותיהם מחוץ לערי מגוריהם היו תחת פיקוח מתמיד, ובמקומות מסוימים אף נאסרה עליהם הרכיבה על חמורים. מדי פעם הם גויסו על ידי השליטים לעבוד עבודות בזויות או מפרכות ביותר, ובהתאם למקובל חויבו בתשלום מס גולגולת (ג'זיה), שנגבה מראשי הקהילה בטקס מעליב, שנועד לציין את שפלותם. גם בתחום הלבוש סבלו יהודי אלג'יר מהגבלות קשות, כמו זאת שאסרה עליהם ללבוש בגדים בצבע אדום, והתירה להם לחבוש כובעים בצבע שחור ולהתלבש בבגדים בגוונים כהים בלבד.2

ה'מוקדם' ניהל יחד עם ה'חווג'ה', מזכיר הקהילה, את נכסי הקהילה, קבע את מכסות המסים, ופיקח על גבייתם. בתוקף תפקידו מינה את דייני העדה, ובנוסף לאחריותו לביצוע פסקי הדין של בתי הדין הרבניים היתה לו במקרים מסוימים זכות שיפוט ואפשרות להטיל קנסות ועונשים אחרים. בהתאם למקובל בארצות האסלאם, האוטונומיה המשפטית, שממנה נהנתה הקהילה היהודית, לא הצטמצמה לתחום הדתי בלבד. היא נגעה למעשה לכל ההבטים של חיי הקהילה והפרט, שהוסדרו לפי פסיקת בתי הדין הרבניים.3 כללו של דבר, בתי דין הרבניים ריכזו בידיהם עוצמה לא מעטה, שכן הם דנו לא רק בנושאים בעלי משמעות רוחנית או פולחנית, כגון: ענייני אישות, ייבום וחליצה וכו', אלא גם בסוגיות ובתביעות אזרחיות בענייני שטרות, נזיקין וכו', שבין היהודים לבין עצמם.

אשר למצב הכלכלי של הקהילה, מהדיווחים הראשונים של המפקדים הצרפתים עולה, כי אף על פי שרוב יהודי אלג'יריה חיו בתנאים קשים, הרי בכל אחת מהערים הגדולות הצליחה קבוצה קטנה של יהודים להגיע למעמד של מעין עילית מסחרית מקומית, שחלשה על הקשרים עם ארצות אירופה, ותפסה בשל כך מקום מרכזי בכלכלה המקומית. גדולה במיוחד היתה השפעתן של משפחות בוג'נאח ובכרי הליוורנזיות, שמילאו במשך דורות תפקיד מרכזי בסחר החוץ של אלג'יר עם ערי איטליה ודרום צרפת, סחר שממנו התעשרו גם השליטים המקומיים. על מעמדן החשוב של המשפחות הללו תעיד העובדה שהעילה הרשמית לכיבוש אלג'יריה על ידי צרפת היתה פרשה שנודעה בשם פרשת בכרי. בני משפחה זו סיפקו תבואה לחיל המשלוח הצרפתי, שהובא למצרים בשנת 1798 על ידי נפוליאון בונפרטה, לאחר שהדאי העניק להם זכיון מיוחד לכך. אך הצרפתים לא שילמו בעבור החיטה, וחובם הלך והצטבר במרוצת השנים בעקבות חילופי המשטר בצרפת. הדבר גרם להרעה ביחסים בין צרפת לבין אלג'יר עד לתקרית המפורסמת, שאירעה בשנת 1827, שבה הדאי הכה את הקונסול הצרפתי בידית של מניפה, לאחר שהלה לא השיב לו תשובה מניחה את הדעת בעניין סילוק החוב למשפחת בכרי ולאוצר האלג'ירי. לפי הגרסה הצרפתית הרשמית, ממשלתו של המלך שארל העשירי החליטה לפלוש לאלג'יריה כמעשה גמול על העלבון שנגרם לקונסול הצרפתי.

יתכן שלפעולה הצרפתית היו מניעים נוספים מעבר לרצון להגן על כבודו של הקונסול, אך אין זה מן הנמנע שהמלך שארל העשירי היה מורה לצבאו לחזור לצרפת במהרה, אילולא הודח בהפיכת יולי, כחודש בלבד לאחר הפלישה. גם יורשו, לואי פיליפ, לא ייחס חשיבות מיוחדת לאלג'יריה, שאליה נהג להגלות את האסירים הרפובליקנים ואת בני הקבוצות החברתיות שסיכנו את משטרו או את שלום הציבור. לפיכך, סביר מאוד להניח, שהצבא הצרפתי לא היה מתכנן כלל להרחיב את תחומי שליטתו אילולא קם בשנת 1839 האמיר עבד אל-קאדר, שקרא לג'יהאד נגד הצרפתים, וקומם נגדם את השבטים ששכנו בחלק המערבי של המושבה, בין אלג'יר לגבול המרוקני. בהיותה יעד מבוקש לקצינים ולחיילים משועממים בארצם, שביקשו לזכות במדליות בקרבות קלים נגד צבאו הבלתי מאומן של האמיר, הפכה אלג'יריה בהדרגה למוקד מרכזי של ההתפשטות האימפריאלית הצרפתית. 'אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם' הכריז בשנת 1841 המלך לואי פיליפ בשעה שהגנרל תומא ביג'ו (Thomas Bugeaud) נשלח למגר את ההתקוממות של עבד אל-קאדר ולהכשיר את הקרקע להשתקעותם של עשרות אלפי מתיישבים צרפתים.

לחלקים נוספים של המאמר:

מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : יהודי אלג'יריה לאחר הכיבוש הצרפתי (פריט זה)
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : הצרפתים וביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : לקראת האזרחות הצרפתית ופקודת כרמיה

הערות שוליים:

  1. על אירוע זה ראה: ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב', ירושלים תשכ"ה, עמ' 74-67.
  2. ראה בעניין זה: Venture de Paradis, Alger au XVIIIème siècle, Tunis 19752, p. 155
  3. על המעמד המשפטי של יהודי אלג'יריה תחת שלטון האסלאם ראה: M. Eisenbeth, 'Les Juifs en Algérie et en Tunisie à l'époque turque', Revue Africaine, XCVI(1952), pp. 171-173
ביבליוגרפיה:
כותר: מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : יהודי אלג'יריה לאחר הכיבוש הצרפתי
שם  הספר: מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870)
מחבר: אביטבול, מיכאל (פרופ')
תאריך: 1993
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית