פריצקי קארין, ילידת המבורג ( Hamburg) גרמניה 1930.
את תקופת ילדותה עברה העדה בעיר המבורג. בשנת 1937 נמלטה משפחתה לסכווינגן (Scheveningen) בהולנד. ב-9-10 במאי 1940 פלש הצבא הגרמני להולנד וכעבור מספר ימים נכנע צבא הולנד. ב-1941 גורשה המשפחה, יחד עם יהודי סכווינגן לאוטרכט (Utrecht). בהמשך הועברה המשפחה לעיר אמסטרדם ולא למחנה המעבר ווסטרבורק בזכות דרכונים של מדינת פארגוואי שהיו ברשותם. בשנת 1943 גורשה בכל-זאת המשפחה לווסטרבורק ובפברואר 1944 למחנה ברגן בלזן, שם נספה האב. בינואר, הועברו העדה, יחד עם אמה ואחיה למחנה Biberach בגרמניה. הם שוחררו על ידי הצבא הצרפתי. העדה עלתה מארה"ב למדינת ישראל ב-1953.
…וככה לאט לאט על שפת הים אסור היה ליהודים להיות, לזרים... המטרה היתה לרכז, לרכז את היהודים יותר ויותר. ואנחנו היינו צריכים לעזוב את סכוונינגן בגלל זה, אז אנחנו הלכנו לאוטרכט ((Utrecht...
ש. למה הייתם צריכים לעבור לאוטרכט?
ת. בגלל שהם ריכזו את כל היהודים. אוטרכט זה בתוך הארץ ולא על שפת הים. הם נתנו איזה תירוץ שכל יהודי אסור להם להיות על שפת הים, בגלל ריגול אולי, וכל היהודים צריכים להתרכז לפנים הארץ.
…בנוגע לילדים, אז לא היה בית-ספר, כי הגרמנים לקחו את בתי הספר בשביל המגורים שלהם, וככה, לאט לאט זה התחיל: אסור ללכת לשמה, אסור ללכת לכאן. כאן אסור ליהודים. ולאט לאט הם ככה ריכזו אותנו והידקו את החגורה.
ש. מה את עשית כשנפסק בית הספר?
ת. כשנפסק הבית ספר אז כל היהודים הלכו לבית ספר אחד. הם ריכזו את כל הילדים היהודים לבית-ספר אחד. אסור היה לנסוע באוטובוס, אבל היה אוטובוס אחד בבוקר ואחד בצהרים, שאפשר היה להחזיר את כל הילדים. זה היה קצת רחוק, ושמה למדנו. ולאט לאט זה התדלדל, התדלדל…
ש. את זוכרת איך העבירו אתכם?
ת. לא, כל אחד בעצמו. כל אחד היה צריך לעבור בעצמו.
ש. ואתם הייתם צריכים למצוא לכם בית שם?
ת. נכון. אנחנו הלכנו לראש הקהל, ככה, אחד שאמרו לנו ללכת אליו. אני זוכרת איך שהגענו. אז היתה לו רשימה כנראה של אנשים, שהעמידו לרשות הפליטים האלו איזו דירה או איזו עליית-גג. אז אנחנו באמת קיבלנו איזו עליית-גג אצל יהודי, ושמה גרנו כמה זמן, עד שההורים שלי מצאו איזו דירה יותר נאותה ואנחנו עברנו לדירה שהיתה שלנו למשך כמה שנים, שנתיים, אני יודעת...
ש. ואז הלכת לבית-ספר הזה.
ת. אז הלכתי לבית-ספר הזה. גם קודם הלכנו לבית-ספר כללי, עד שבאה הגזירה של הגרמנים, שאסור לנו לבקר בבית-ספר של גויים, וריכזו אותנו לבית-ספר קצת מחוץ לעיר... גם משם לקחו ולקחו ולקחו, אבל בעוונותינו הרבים כל אחד התייחס רק לפחד שלו, וכל אחד עשה מאמץ להישרד, כי אנחנו גם לא ידענו בדיוק מה שקורה לאחרים. לא אמרו לנו שלוקחים אותם להשמדה, אלא אמרו שלעבודה, שצריכים לעזור. לא עלה על הדעת של אף אחד שילכו להשמיד אותנו.
…אז נשארנו ככה, קצת. באותו זמן הם גם כן פיטרו את כל המורים ואת הפרופסורים שהיו באוניברסיטה ידועת שם, ופרופסורים מומחים, נעלים, אז הפרופסורים האלה הם לימדו אותנו - מה שנשאר מהם, מה שנשאר מאתנו. הם לימדו אותנו... ואנחנו בסוף למדנו - מי שנשאר - בבית הכנסת היה מקום שאפשר היה לרכז את הילדים...
לקריאה נוספת:
וסטרבורק
מעדותה של אלן פבזנר על מצוקת היהודים באמסטרדם, הולנד עם כניסת הגרמנים
מעדותה של מרים בולה-לוי על הקמת היודסה-ראט ופעולתו בעת הגירושים, הולנד
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד
