קווי-מתאר של מהפכות לאומיות, 1815 : עצמאות וחירות

מאז המאה ה- 15 היתה יוון פרובינציה טורקית. בהיותם סוחרים וימאים, מילאו יוונים תפקיד חשוב באימפריה העות'מאנית ושימשו בה דיפלומטים ומדינאים. מאז שנות הששים של המאה ה- 18 הופיעה רוסיה כמגינת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית באימפריה הטורקית. אף שהדת היוונית היתה קשורה בנצרות המזרחית, תפשו אנשי מדע ואמנים מערביים את היוונים כיורשי התרבות הקלאסית של יוון העתיקה.

אליטת ההשכלה היוונית אימצה בהתלהבות רבה את בשורת החירות של המהפכה הצרפתית. חוזה עצמאות יוון, המשורר קונסטנטין ריגאס (Rhigas) תרגם ב- 1793 את המרסֵיֶיז והתאים את מלות השיר לקריאה להתנער משלטון הטורקים. חזונו על יוון הגדולה, שנערך על-פי תפישתה של החוקה היעקובינית, הציג מדינת-עתיד, שכל בני העמים החיים תחת עולה של טורקיה – בבלקן, באסיה הקטנה ובאיי הים האגֵאי – אמורים ליהנות בה מזכויות אדם ואזרח שוות, ללא הבדל מוצא, דת או שפה, וכל זאת תחת הנהגתם התרבותית של היוונים. שנים רבות שימש ריגאס מזכירו של אלכסנדר איפסילאנטיס (Ypsilantis), אציל יווני שמוּנה להיות מושל ואלאכיה (היום רומניה) מטעם הרוסים. המשורר חוזה עצמאות יון ומייסד הברית הפטריוטית החשאית Hetairia Philikē ("חבר הידידים"), נידון למוות בבלגרד בשנת 1798, ועד היום הוא נחשב מבשרה וגיבור חירותה המחודשת של יוון.

גם בנו של המושל איפסילאנטיס, שנשא את שמו, שימש בשירות הצארים. במערכה של שנת 1813 לחם כקצין ואיבד בקרב ליד דרֶזדֶן את זרועו הימנית. שבע שנים אחר-כך היה למנהיגה של ה-Hetairia Philikē והחליט לפתוח בהתקוממות נגד טורקיה. מאבק השחרור היווני היה אמור לפרוץ בוואלאכיה, שכן איפסילאנטיס (הבן) קיווה, שהצאר אלכסנדר ישלח גייסות רוסיים לעזרת המורדים. קריאת ההתקוממות שלו הופנתה אל "צאצאי מילטיאַדֶס ותֶמיסטוקלֶס", והוא עצמו ביקש לעמוד בראש "החבר הקדוש" ולנחול ניצחון דומה לזה שהשיג במאה ה- 4 לפה"ס המצביא פֶּלופידאס, איש תֶבַּי.

במארס 1821 חצה איפסילאנטיס בראש אלפיים אנשיו את נהר הפְּרוּת וחדר לפרובינציה הטורקית בוואלאכיה; צבאו צעד תחת דגל "חבר הידידים" – ציפור הפניקס על רקע שחור. אף שצבאו כבש את הערים יאסי ובוּקרשט, הוא ניגף קשות וחוסל בהתקפת-הנגד של הטורקים. איפסילאנטיס נמלט להונגריה, ובמצוות מטרניך הושם במעצר לשנים רבות במבצר טרזינשטאדט.

למרות התבוסה הוצתה אש ההתקוממות ביוון. אלפי טורקים נטבחו בחצי-האי הפֶּלופּונֶזי. התשובה לא איחרה לבוא, ובחג הפסחא 1821 נעצר הפטריארך היווני-אורתודוקסי גרגוריוס במלוא תלבושתו הטקסית במבצר הקתדרלה שלו באיסטנבול; באי כיאוס טבחו הטורקים את רוב האוכלוסייה היוונית.

בגרמניה, בצרפת ובאנגליה קנתה לה התנועה הפילו-הֶלנית אחיזה בחלקים גדולים מבני שכבת המשכילים. מהפכנים רבים, חברי ה-Burschenschaften, שארגוניהם הוכו בעקבות "תקנות קרלסבאד" (1819), התלהבו משאיפת היוונים לעצמאות ולחירות, והחליטו להיאבק למען חירות גרמניה על אדמת יוון. הלגיון הפילו-הלני, שהורכב מבני לאומים שונים, הקיף כמה מאות חברים.

בינואר 1822 הוכרזה עצמאותה של האומה היוונית באספה הלאומית באֶפידַאוּרוֹס. אולם שתי סיעות המתקוממים – האחת שבהנהגת אלכסנדר מאורוקורדטוס (Maurokordatos) והאחרת שבהנהגת תיאודור קולוקוטרוניס (Kolodotronis) – לא השכילו להתאחד, שכן האחת היתה תחת השפעה רוסית. והאחרת – תחת השפעה אנגלית. הבדלי ההשקפות הפוליטיות הללו שיתקו את ההתקוממות היוונית נגד הטורקים. במאבק זה הצטלבו כמה וכמה אינטרסים שונים. מלחמה פוליטית ומלחמת דת היו כרוכות בו זו בזו ללא הפרד. ליברלים נאבקו נגד עריצים נוצרים נגד מוסלמים, ובה בשעה היתה זו מהפכה למען החירות הלאומית מצדם של האיכרים היוונים היה זה ניסיון לשחרר את עצמם מדיכוי כפול – הן מהשעבוד לשלטון הזר והן מהניצול הכלכלי. עניינו של הסולטן לשמר את עליונותה של טורקיה התנגד בכוונותיו של מושל מצרים מוחמד עלי (שנקרא על-ידי הסולטן לסייע לו) לכונן לו מאחזים ביוון כדי ליישב בהם פלאחים מצרים.

בעיקרו של דבר, האינטרסים של מעצמות-העל הם שגזרו את סוף המלחמה. ההתקוממות היוונית פילגה את "הברית הקדושה" וגרמה לכך שאוסטריה ורוסיה ניצבו בעמדות מנוגדות זו לזו: מטרניך היה מעוניין לשמר את השלטון הטורקי ביוון, שכן הוא ראה בכל תנועה לאומית, לרבות זו היוונית, סכנה למעמדה של אוסטריה בהיותה מדינה רבת-לאומים; לעומתו, הצאר אלכסנדר, שביקש לחזק את השפעתו בבלקן, תמך ביוונים וטיפח לעצמו את חלום שחרור קונסטנטינופול.

לאחר שש שנות מאבק ללא הכרעה הובילה מתקפה של ציי אנגליה, צרפת ורוסיה להצלחת ההתקוממות היוונית. בקרב הימי ליד נאווארינו שבחצי-האי הפלופונזי הוטבעו אוניות המלחמה של הטורקים ושל המצרים. בשנה שלאחר קרב זה הוכרזה עצמאות יוון בחלקים הדרומיים של יוון בת-ימינו ובכמה איים בים האגאי. האספה הלאומית בחרה לנשיא יוון את הדיפלומט איש קורפו, קאפּודיסְטְריאס (Capodistrias), ששירת שנים רבות במשרד החוץ הרוסי. הוא נרצח ב- 1831, ואז נבחר אוטו פון ויטלסבאך (von Wittelsbacj), בנו של המלך הבַּיירי אוהד-ההלנים. לודוויג הראשון, למונרך קונסטיטוציוני של יוון.