קווי-מתאר של מהפכות לאומיות, 1815 : הספרדים אל הגרדום

גם בספרד מילא הצבא מאז תחילת המאה ה- 19 תפקיד ראשי בחיים הפוליטיים. אולם בניגוד להתפתחות בדרום-אמריקה, השתתף הצבא הספרדי בתהליך הדמוקרטיזציה, וזאת בעקבות הגנתו על העצמאות הלאומית בתקופת מלחמת שש השנים (1814-1808) נגד הכובשים הצרפתים. מלך ספרד האריכיאקציונר, פרדיננד השביעי, ציווה לאחר שובו מהגלות לפזר את הקוֹרטֶז ולבטל את חוקת 1812, שקיבל פרלמנט זה. העיתונות הוחנקה, נאסר קיומן של מפלגות פוליטיות, מנהיגיהן הושמו במעצר או הוגלו, ומשפטי האינקוויזיציה הוּתרו מחדש.

ב- 1 בינואר 1820 החלה התקוממות צבאית בקרב אנשי צבא-המשלוח, שיוּעד להפליג מנמל קאדיז לשם דיכוי המורדים בדרום-אמריקה. מנהיג ההתקוממות היה הקולונל רפאל ריֶיגו (Riego), שקרא לספרדים להתנער מן העריצות. קריאת המתקוממים זכתה להדים נרחבים, ובמארס 1820 הוכרח המלך לכנס את הקוֹרטֶז ולהישבע אמונים לחוקת 1812.

זרמים אידיאולוגיים שונים ומגמות פוליטיות מגוונות שכנו בכפיפה אחת במחנה המהפכני: ה-Moderados (ה"מתוּנים"). שכוננו את הממשלה המהפכנית הראשונה, היו פקידי מדינה ליברלים, אינטלקואלים ואנשי הבורגנות הגבוהה. הם דגלו בזכות בחירה מוגבלת ובמונרכיה קונסטיטוציונית, שתעניק למלך סמכות-הכרעה רחבה ביותר. הקבוצה השנייה, ה-Exaltados (ה"נלהבים"), קבוצה דמוקרטית, שזכתה לגיבוי מצד הצבא, וגם ריֶיגו נמנה עם חבריה, תבעה זכות בחירה כללית וכינון דמוקרטיה פרלמנטרית, שנציגי העם הנבחרים יהיו בה הגורם המכריע במדינה. הדמוקרטים פרסמו מניפסט, שקרא לעמי אירופה ללכת בעקבותיהם ולנתץ את ממשלי העריצות. שמאלה מהדמוקרטים היו ה-Comuneros (ה"שיתופיים"), קבוצה שאנשיה היו קצינים זוטרים, בעלי-מלאכה ואינטלקטואלים. הם חתרו לכינון מדינהרפובליקנית ותבעו שיטות-פעולה מהפכניות. פירוק המנזרים ותפיסת רכוש הכנסייה על-ידי האיכרים. קבוצה שמאלית קיצונית, היא ה-Descamisados ("חסרי-החולצה"). שהושפעה מרעיונות הסוציאליזם-המוקדם. ייצגה את האינטרסים של עניי העיר, כדוגמת ה"סאן-קילוטים" הצרפתים.

הכוחות השמרניים ביקשו לנצל את הפירוד והמבוכה האידיאולוגית, ששררו במחנה המהפכני. בהדרגה הפסידו ה"מתונים" את מקומם בשלטון, ובבחירות לקורטז, שנערכו ב- 1821, נבחר רייגו הדמוקרט לנשיא הפרלמנט, הוא גייס את המיליציה הלאומית וחימש את חברי המועדונים השמאליים. חודשים אחדים אחר-כך הועברה הממשלה עצמה ל-Exaltados הדמוקרטים. אולם גם הללו הזניחו את האפשרות למשוך לצדם את האיכרים, שכן הם לא פעלו להפקעת הרכוש הגדול ולא הנהיגו רפורמה אגררית. האיכרים, ששום יתרון חומרי לא קשר אותם לעניינה של המהפכה, התמידו בעמדתם הפאסיבית כלפיה.

המלך פרדיננד השביעי דחק במדינאי הברית הקדושה להתערב בנעשה בספרד. בוועידת וֶרונה ב- 1822 הוחלט על פלישה צבאית לשם כינונו מחדש של האבסולוטיזם בספרד. ראש הממשלה הצרפתי ז'אן-בטיסט וילל (Villèle) ראה חובה לעצמו לשלוח גייסות אל המדינה השכנה ולשים קץ למהפכה המתחוללת בה. באפריל 1823 חצה אפוא הצבא הצרפתי את הגבול. בעלי הרכוש הגדול ואנשי הכנסייה קיבלו את הפלישה בזרועות פתוחות וראו בה הצלה מפני "הבונים החופשיים" והאתיאיסטים. כיוון שהמהפכנים לא השכילו לזכות בתמיכת האיכרים, שהרי לא העניקו להם אדמות, כשלה התקוממותם נגד הפלישה. הפרלמנט והממשלה של ספרד נמלטו לאזור סֶוויליה, ושם, בעיר הנמל קאדיז, צרו עליהם הגייסות הצרפתיים במשך חודשיים. בתחילת אוקטובר הכריז הפרלמנט על נכונותו לשאת ולתת עם המלך במחנה צבא הפולשים. עתה, כשחש עצמו בטוח, הצהיר המלך: "אם אשמתי בדבר-מה, הרי היה זה בכך שב- 1814 לא שלחתי רבע מאוכלוסי ספרד אל הגרדום." לאחר תבוסת המהפכה חזר המלך וביטל את חוקת 1812 ונקט את כל האמצעים לחיסול כל הקבוצות המהפכניות. כינונו מחדש של ממשל האבסולוטיזם הפיאודלי לוּוה בהילולה של טרור לבן. עונש מוות הוטל על עצם ההשתייכות ל"בונים החופשיים", ויותר מחמישים אלף איש מתומכי המהפכה הושלכו לכלא. רייגו הוצא להורג ב- 7 בנובמבר 1823 במדריד באשמת בגידה חמורה.

תחילת המהפכה הספרדית ב- 1820 הניעה גם את ההתקוממות ב"ממלכת שתי הסיציליות" בדרום איטליה. נאפולי שימשה מרכז לאיגודים החשאיים של הקַרבּונֵרים. איגודים שנוסדו בתקופת נפוליאון במטרה לסלק את הצרפתים מאיטליה. סמליהם של הקרבונרים ושיטת הארגון שלהם נלקחו אף הם מהדגם של "הבונים החופשיים". יעדם של הקרבונרים היה תקומה לאומית (Risorgimento), והם נאבקו במלך הבורבוני, פרדיננד הראשון, שמאז שובו לשלטון ב- 1815 כונן מחדש את מערכת הפריווילגיות הטרום-מהפכנית ואת ממשל השרירות האבסולוטיסטי.

בראש ההתקוממות הנאפוליטנית, שפרצה ב- 1 ביולי 1820 בחיל-המצב של העיר נוֹלָה, עמד הקרבונר ג'וליֶימו פֶּפֶּה (Pepe). איש זה השתתף כבר ב- 1802 בקשר נגד הבורבונים. ואחר-כך, בתקופת השלטון הצרפתי של המלך יואכים מירא (Murat), מונה לגנרל. לאחר הצלחת ההתקוממות נכנסו פֶּפֶּה וגיסותיו לעיר נאפולי לקול מצהלות העם. המלך פרדיננד הוכרח להכיר בחוקה, שנערכה לפי הדוגמה של חוקת 1812 הספרדית, ואישר את כינונו של ממשל ליברלי. האגף הדמוקרטי של הקרבונרים תבע זכות בחירה כללית – גם לאנאלפביתים – לאספה הלאומית. אולם לא ידם של הדמוקרטים הרדיקליים, אלא ידם של המתונים, בעלי-הרכוש ובעלי-הקרקעות, היתה על העליונה בפרלמנט. האספה הלאומית החליטה על ביטול זכויות-היתר מלידה כקריטריון לנשיאת משרות ציבוריות; על אחריות מיניסטריאלית בפני הפרלמנט; על ביטול עבודת הכפייה ומעשר הכנסייה. כן החליטה האספה על ארגונם מחדש של כוחות הצבא, על שיפור שיטת המיסוי, על ניהול עירוני ועל רפורמות נוספות. אולם הבעיה החברתית הקשה ביותר – השאלה האגררית – לא נפתרה. הנבחרים, בעלי האינטרסים הרכושניים, מנעו את הרס הלטיפונדיות, ולפיכך מנעו גם מן האיכרים את האפשרות לרכוש בתנאים סבירים את האדמות שבעיבודם. אמנם בוטלה הצמיתות ובוטל הריתוק לקרקע, אולם גם כאן, כיוון שהאיכרים לא נעשו בעלי-האדמה בעקבות המהפכה, נשאר הפוטנציאל המהפכני שלהם בלתי-מפותח.

מדינאי "הברית הקדושה" ראו בתמורות הפוליטיות בנאפולי תחייה מחדש של סיטואציה יעקובינית. מטרניך (Metternich), שראה בכל איטליה מרחב פעולה של המדיניות האוסטרית, החליט לכבות את ההתלקחות המהפכנית. עם שובו לכס המלוכה ב- 1815 התחייב פרידיננד הראשון בפני האוסטרים לקרוא לצבאם לעזרה במקרה של התקוממות מדינית בארצו. ועידת "הברית הקדושה", שהתקיימה באוקטובר 1820 בעיר טוֹרפַאו בשלזיה האוסטרית, החליטה על פלישה צבאית. כדי לשוות להתערבות זו מראית-עין חוקית וכדי להרחיק את המלך מהפרלמנט המהפכני של נאפולי, הוזמן פרדיננד לוועידה נוספת שהתקיימה בלַייבאך (לובליאנה) שבסלובניה בפברואר 1821. בפרלמנט של נאפולי סמכו המדינאים הליברלים על נאמנותו של המלך לחוקה והרשו לו לצאת אל הוועידה. אולם בבואו שמה הכריז המלך על הסכמתו לפלישת הצבא האוסטרי לארצו, וכך בגד בחוקה, שנשבע לה חגיגית זה לא כבר. צבא בן ששים אלף חיילים חצה את נהר הפּוֹ ועבר את מדינת הכנסייה ברשות האפיפיור; ב- 7 במארס 1821 התנגש הצבא האוסטרי בצבא הנאפוליטני (תחת פיקודו של פֶּפֶּה) והנחיל לו תבוסה מוחלטת. שבועיים אחר-כך כבשו האוסטרים את נאפולי; המהפכה התמוטטה, הגנרל פֶּפֶּה נמלט על סיפון אונייה ספרדית לגלות באנגליה. המלך, לאחר שחזר, שלח אל הגרדום כמה קצינים וכמה שרים של ממשלת המהפכה באשמת בגידה חמורה; כל הרפורמות בוטלו והשלטון האבסולוטיסטי הושב על כנו. רדיפת הדמוקרטים ודיכוים בממלכת נאפולי נמשכו עוד שנים רבות אחר-כך.