קווי-מתאר של מהפכות לאומיות, 1815 : איכרים כורים ועבדי מטעים

בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19 נתפסו כל ארצות אמריקה הלטינית בדחף המהפכני, שמקורו בצרפת. גם האזורים הקולוניאליים במרכז אמריקה ובדרומה היו שותפים למגמת היסוד של התקופה, דהיינו: כינון אומות ומדינות-לאום. פלישת נפוליאון לחצי-האי האיברי ב- 1808 פתחה בקולוניות של ספרד ופורטוגל באמריקה (ונצואלה, מקסיקו וארגנטינה היו המרכזים החשובים בהן) את אפשרות השחרור הפוליטי. המהפכות האנטי-קולוניאליסטיות ביבשת זו התנהלו בצורת מלחמות-שחרור, שהיו כרוכות בגורמים של מלחמת-אזרחים.

עמוד השִׁדרה של השלטון הספרדי בדרום-אמריקה היה מורכב מהמיעוט המלוכני של ספרדים ילידי אירופה, שנהנו מקיומו של המשטר הישן בקולוניות. הללו חלשו על מִשרות הפיקוד הגבוהות, על מִשרת המשנה-למלך ועל מִשרות המפקחים. בקרב תנועת המהפכה האנטי-קולוניאליסטית יוּצג האגף השמרני-המתון באינטרסים של בעלי הלטיפונדיות ובעלי המִכרות, של אנשי המסחר הגדול, של פקידי מִנהל, אנשי צבא ואנשי כנסייה. שימור הסטטוס-קוו החברתי, כלומר: המבנה החברתי כפי שנקבע באורח קולוניאלי, היה האינטרס שלהם, ולפיכך הם נאבקו נגד מרידות האיכרים, הכּורים ועבדי המטעים. המעמד הקרֵיאוֹלי השליט ראה בשחרור ההמונים – בני המֶסטיצים, המוּלאטים, האינדיאנים והכּושים – סיוט של שלטון הצבעונים. הדוגמה של ארצות-הברית הוכיחה להם, שעצמאות מדיניות עולה בהחלט בקנה אחד עם שִׁעבוד בני הגזעים הנחותים. גם האגף הליברלי של תנועת המהפכה, שדובריו היו בדרך כלל עורכי-דין קרֵיאוֹלים וכוהני כנסייה זוטרים. ביקש לשמר את הגבולות החברתיים מפני מעמדות העם ה"נחוּתים".

"תנועת העם" תבעה את המימוש החברתי של המהפכה. כלומר: בראש ובראשונה חיסול העבדות במטעים וביצועה של רפורמה אגררית מקיפה במגמה להפוך את האיכרים לבעלי האדמות שבעיבודם. אולם בניגוד לאחדוּת ההתקוממות, שהבטיחה ב- 1793 את ניצחון המהפכה בצרפת, חסר כאן הגורם המאחד בין קבוצות המתקוממים השונות: ההמונים, האיכרים הפּלבֵּאים, והנהגת המהפכה הדמוקרטית-בורגנית; המסורת היעקובינית נעדרה.

כוחה הצבאי של המעצמה הקולוניאליסטית ספרד, שהיתה אמורה להתנגד למהפכה במרכז אמריקה ובדרומה, שוּתק עקב המהפכה בספרד עצמה בשנים 1823-1820. סימון בוליוואר (Bolivar). שהכריז כבר ב- 1810 על עצמאות ונצואלה, הוכיח את עצמו כגאון אסטרטגי וכדמות מרכזית באחדות המדינית-מוסרית של הפטריוטים. את שחרור המושבות הספרדיות בדרום-אמריקה יש לזקוף לזכותו ולזכותם של מנהיגים נוספים כמו פרנסיסקו מירנדה (Miranda), ברנרדו או'היגינס (O’Higgins) וחוסה דה סן מרטין (San Martin). הניצחון בקרב ליד איאקוּצ'ו בפרוּ בדצמבר 1824 חיסל סופית את הנוכחות הצבאית והמדינית של ספרד ביבשת זו. ברם, בוליוואר לא היה מסוגל לממש את רעיונות הרפורמה שלו בדבר ביטול העבדות וחלוקת הקרקעות לאיכרים.

מלחמות השחרור באמריקה הלטינית מאופיינות, אם כן, במימוש פוליטי של העצמאות המדינית ובה בעת באי-מימוש רעיונות השחרור החברתי; ההיירארכיה החברתית הישנה והגמוניית השכבות השליטות באורח מסורתי המשיכו להתקיים. מעמדן של מִשרות-המפתח הצבאיות במדינות-הלאום החדשות נשמר בעינו, שכן ניצחונם של נושאי מִשרות אלה במאבק לשחרור הלאומי היה גם ערובה לקיומו של מבנה הכוח הקיים; כוח הצבא הופנה מעתה כלפי פנים. דבר זה הוביל בארצות אלה לכינון דיקטטורה נשיאותית, להשחתת הפרלמנטריזם ולמיזוג הכוחות הפוליטיים והצבאיים. מתוך מעמדו הארעי של צבא המהפכה, שתפקידו היה שחרור מהמעצמה הקולוניאליסטית, התפתח מוסד קבוע לשם דיכוי כוחני של התביעות החברתיות, שעלו מקרב בני השכבות הנמוכות. גם בתחום הכלכלי לא מומש מאבק השחרור של ארצות דרום-אמריקה, שכן הן המשיכו להיות תלויות בעוצמתה הכלכלית של אנגליה. עם ניצחון הפלישה הצרפתית לספרד ב- 1823, כאשר נראתה הסכנה שאמריקה הלטינית תיפול אל תחום האינטרסים של הברית הקדושה, הצהיר נשיא ארצות-הברית ג'יימס מונרו (Monroe) על הדוקטרינה, שלפיה לא תסבול ארצות-הברית שום התערבות באמריקה מצד מעצמות אירופה. הסיסמה "אמריקה לאמריקנים!" היא עד היום בסיס אידיאולוגי לשליטתה הכלכלית של ארצות-הברית בדרום-אמריקה.