|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
מאז האמנציפציה נתפסו היהודים כמי שממלאים תפקיד נכבד באומנות ובספרות בגרמניה. פרידריך ניטשה, שהונע על ידי רגשות פילושמיים, כתב בשנת 1887: 'הצעתי באמצעות "צינורות מתאימים" להכין רשימה של חוקרים, אומנים, סופרים, שחקנים ווירטואוזים גרמנים ממוצא יהודי, מלא או חלקי, שתורכב בקפידה. תהיה זו תרומה נאה לתולדות התרבות הגרמנית וגם למבקריה'.3 כשלושים שנה לאחר שניטשה כתב את הצעתו קרא הסוציולוג האמריקני תורסטיין וֶבּלֶן (Veblen) למאמר שחיבר ב- 1919 בשם 'ההצטיינות האינטלקטואלית של היהודים באירופה המודרנית', כשלנגד עיניו עומד הניסיון בגרמניה. הערכות גבוהות מסוג זה יצרו את הרושם המוטעה שיהודים הולכים ומשתלטים על התרבות הגרמנית, כפי שטען מוריץ גולדשטיין בפולמוס ב-Kunstwart משנת 1912 (ראו בכרך ג'). התמקדות רק בתרומתם של היהודים לתרבות הוליכה לעיתים קרובות למסקנתו של ארנולד צווייג, שהערכים האינטלקטואליים והרוחניים של גרמניה במאות הי"ט והכ' 'ניזונים, ולעיתים באופן מהותי נקבעים, מכוח הישגיהם של יהודים'.4 למרבה האירוניה, הטענות הללו והקטלוגים למיניהם, שעסקו בהישגים של יהודים ונכתבו בתקופת ויימאר, עלו בקנה אחד עם טענותיהם של האנטישמים, שהצביעו על מספרם חסר הפרופורציה לכאורה של היהודים בחיי התרבות של המולדת, ה-Vaterland, והסכנה שבדבר 'לנשמה הגרמנית'. אך אחת היא על-פי איזו אמת מידה מודדים או מעריכים את המרכיב היהודי בתרבות הגרמנית המודרנית – יש לזכור, כי רוב דמויות המפתח באומנות ובספרות הגרמנית היו לא-יהודיות. אומנם בעיקר בתקופת ויימאר גדל מספר היהודים שמצאו את מקומם בפנתיאון הסופרים הגרמנים, אך הם היו בחברת ענקי הספרות הגרמנית דוגמת ברטולד ברכט, שטפן גֶאורגֶה, תומס והיינריך מאן, אריך מריה רמרק וריינר מריה רילקה. יתר על כן, בפועל נשאר מספרם של היהודים שנטלו חלק בחיי התרבות של גרמניה קטן יחסית. אפילו בעולם התרבותי התוסס של 'תור הזהב של שנות העשרים' – הזוכה לשבח ולגנאי לחילופין בתקופה של Judenkultur ('תרבות יהודים'), 'תרבות יהודים' – רק מיעוט קטן מבין הפעילים, למשל, בתחום המוסיקה והתיאטרון ברחבי גרמניה היו יהודים. הסטטיסטיקה לבדה, כמובן, אינה מספקת כמדד לאיכותם של האינטלקטואלים היהודים בתקופת ויימאר ולמידת השפעתם. ראשית, ניתוח נכון של הנתונים הסטטיסטיים חייב לשקף את העובדה שאנשי הרוח והאומנים היהודים התרכזו במרכזי התרבות של ויימאר: בערים הגדולות ובעיקר בברלין. חשיבות לא מבוטלת יש לעובדה שלידתה של רפובליקת ויימאר אירעה בד בבד עם עלייתה של ברלין כמטרופולין עולמי. ב- 1920, עם הכללתם של מספר פרברים וערי לוויין בתחום השיפוט של ברלין ושליטה על 4.3 מיליון תושבים, הפכה לעיר השלישית בגודלה בעולם אחרי ניו-יורק ולונדון, ובעיני רוחם של רבים הייתה המרכז לכל הפעילות התרבותית של התקופה ולכל החידושים. מבקר התיאטרון היהודי אלברט קר (Kerr) החשיב את ברלין של שנות העשרים 'כעיר המובילה בעולם בתיאטרון וגם במוסיקה'. רבים ימהרו להוסיף שברלין הייתה גם בחוד החנית באומנות ובספרות המודרנית. מכאן ההילה האופפת את ברלין של שנות העשרים כנקודת המשען לצורות הביטוי מרחיקות הלכת ביותר של המודרניזם, שהתאפיינו בקצב התזזיתי, בנורמות ובסגנונות הלא-קונוונציונאליים של חיי העיר. אין זה מקרה, שבראשית שנות השלושים, כאשר ניהלו הנאצים מתקפה נגד התרבות הויימארית, הם עשו זאת באמצעות סיסמאות כמו 'רוחו של העם הגרמני מתקוממת כנגד רוחה של ברלין'.5 יהודי ברלין - שמנו בשנת 1925 קצת פחות ממאתיים אלף איש – מילאו תפקיד בולט, ולעיתים מעבר לכל יחס, בביטויים התרבותיים היותר רדיקליים. יש להודות שחלק הארי של יהודי ברלין, שרובם המכריע השתייכו למעמד הבינוני, היו בעלי טעם בורגני ונטיות שמרניות, אולם חלק ניכר מן האינטלקטואלים היהודים נמשך למודרניזם ולתרבות האוונגרד. המשורר גוטפריד בן, שהתייחס לעובדה שאנשים ממוצא יהודי עמדו בחזית חיי הרוח והתרבות של ברלין בשנות העשרים של המאה הכ', קבע כי 'שפע הגירויים, האילתורים בתחום האומנות, המחקר והמסחר שהעלו את ברלין בשנים 1918 עד 1933 לרמתה של פריז, מקורם בעיקר באופיו של חלק אוכלוסייה זה: קשריו הבינלאומיים, תחושת האי-נחת ומעל לכל, החוש הטבעי המוחלט לכל הקשור באיכות'.6 על-אף הגזמתו של בן, אין ספק שיהודים תפסו עמדות חשובות, אם כי לא עמדות פיקוד, בנוף התרבותי והאינטלקטואלי של ברלין. בפראג ובוינה היה התפקיד שמילאו היהודים בחיי התרבות והרוח חסר פרופורציה עוד יותר מזה של אחיהם בברלין. בזיכרונותיו, שנכתבו בשנת 1942 עם קורטוב של גאווה מתריסה שראשית הולדתה בחרפת הגלות מעירו האהובה, טען המשורר והמחזאי הוינאי שטפן צווייג (Zweig,1942-1881) שאף על פי שהיהודים היוו רק עשרה אחוזים מאוכלוסיית וינה, 'חלק ניכר, אם לא הרוב, של מה שזוכה להערצה כיום באירופה ובאמריקה כביטוייה של תרבות אוסטריה שנתעוררה לחיים חדשים בתחומי המוסיקה, הספרות, התיאטרון, האומנות ומלאכת מחשבת, נוצר על-ידי יהודי וינה'.7 סקירתו של צווייג מתחילה כבר במפנה המאה הקודמת, עם עלייתם של היהודים כגורם דומיננטי בחיי המוסיקה, התיאטרון והספרות של העיר. הוא מצביע על תופעה כמו 'וינה הצעירה', קבוצת הסופרים הצעירים שהתקבצה סביב המחזאי היהודי ארתור שניצלר (Schnitzler,1931-1862) והמשורר והמחזאי המשומד הוגו פון הופמנסטאל (Hofmannsthal von,1929-1874) ששני שלישים מחבריה היו ממוצא יהודי. למעשה כל אלה הקשורים בקבוצת הסופרים המקבילה מפראג, אשר התגבשה סביב קפקא ומקס ברוד (Brod,1968-1884), היו יהודים. בתקופה שלאחר המלחמה הורגשה נוכחותם של היהודים בחיי התרבות והרוח של וינה ופראג יותר ויותר. שמונה מתוך ארבעה-עשר החברים בחוג הוינאי לפוזיטיביזם לוגי, שהוקם ב- 1929, היו ממוצא יהודי. במסגרת חיי הרוח התוססים במרכזים העירוניים של התרבות הויימארית, היה ליהודים ייצוג נאה במספר צורות ביטוי תרבותיות הנחשבות לייחודיות לתקופה. הם נמשכו, למשל, אל האקספרסיוניזם, כך שמתוך חמישה או שישה מחזאים אקספרסיוניסטיים מובילים בשנים הללו, שלושה – ארנסט טולר (Toller,1939-1893),קארל שטרנהיים (Sternheim,1942-1878) ופרנץ וֶרפל (Werfel,1945-1890) – היו יהודים. טולר ושטרנהיים היו ידועים בביקורתם החברתית הנוקבת, בעוד שורפל, שהיה במקור חבר החוג של פראג ואשר בשנים שלאחר המלחמה חילק את זמנו בין וינה לברלין, הקדיש את מחזותיו לשאלות אישיות, דתיות ומוסריות. משאל שנערך ב- 1926 בחסות כתב-העת Literarische Welt ('עולם הספרות'), שופר סמכותי של הטעם הספרותי, הראה שרק תומאס מאן פופולרי יותר מורפל. אלפרד דבלין (Döblin,1957-1878) וארנולד צווייג היו פופולאריים כמעט באותה מידה ומעט פחות מדבלין, ושניהם יצרו חיבור בין הרומן לרגישות האקספרסיוניסטית החדשה. הרומן של צווייג 'הריב על אודות הסרג'אנט גרישה' (1927), החושף את שגעונותיו של המיליטריזם הגרמני ויוהרתו, וספרו של אריך מריה רמרק (הלא-יהודי) 'במערב אין כל חדש', היו רומני המלחמה הנקראים ביותר בזמנם. ספרו של דבלים 'ברלין, אלכסנדרפלאץ', שהתפרסם ב- 1929, ביקש לתפוס את המקצב הבלתי פוסק ואת האתוס חסר הרחמים של חיי העיר והימר לשם כך על צורת ביטוי חדשה. הוא השתמש בטכניקה של קולאז' ומונטאז', שבה השתמשו לראשונה בציור ובקולנוע, וטווה את סיפורו על מכאובי העוני והפשע סביב מפל סוריאליסטי של דימויים הלקוחים מכותרות עיתונים, שלטי ניאון, מודעות, תחזיות מזג אוויר, דיווחים על הבורסה ופזמונים פופולאריים. הרומן של דבלין, שהפך מייד לרב-מכר, עובד גם לקולנוע. שיא עלייתו הפתאומית מכמעט אלמוניות הגיע בשלהי שנות העשרים של המאה הכ', עם בחירתו פה אחד למדור הספרותי החדש של האקדמיה הפרוסית לאומנויות. חברתו התוססת, אלזה לסקר-שילר (Lasker-Schüler,1945-1869), אשר זכתה לשבחים כנציגתו המוכשרת ביותר של האקספרסיוניזם בשירה, זכתה אף היא להכרה כאשר הוענק לה ב- 1932 הפרס הנחשק על-שם קלייסט לשירה גרמנית. ההצלחה הציבורית של הסופרים האקספרסיוניסטים היהודים הדגישה את התערותם בתרבות הויימארית ובעיקר את אופיו הבלתי דתי של האוואנגרד. צריך רק לזכור כי המחזה המצליח ביותר של התקופה 'אופרה בגרוש' – אשר הוצג למעלה מארבעת אלפים פעמים בשנה אחת ברחבי אירופה – היה מעשה להטים של המשורר האקספרסיוניסטי הגרמני ברטולד ברכט בשיתוף עם המלחין היהודי-גרמני קורט וייל (Weill,1950-1900). ברכט גם עבד בצמוד עם האנס אייזלר (Eisler,1962-1898), תלמידם היהודי המוכשר של ארנולד שנברג ושל אנטון וברן (Webern), אשר הלחין את המוסיקה עבור כמה ממחזותיו של ברכט. יהודי אחר, פאול דסאו (Dessau,1979-1894), הלחין את המוסיקה לשתי הגירסאות של ההצגה 'אמא קוראז" – הבימתית וגם הקולנועית. שיתוף פעולה קרוב בין יהודי ללא-יהודי אופייני לכל ענפי התרבות הויימארית; לא רק לתיאטרון, אלא גם לאומנות, לקולנוע, לספרות ולמוסיקה. התפיסה כאילו תפקידם של היהודים בחיי התרבות של הרפובליקה הויימארית היה מעבר לכל פרופורציה רק התחזקה כתוצאה ממעמדם הבולט הן כצרכני תרבות והן כפטרוניה. נאמר שהיהודים מהווים חלק ניכר מן הקהל באולמות הקונצרטים והתיאטרון ובגלריות לאומנות. גם תמיכתם של יהודים באומנות הפלסטית הייתה משמעותית. הוצאות ספרים בבעלות יהודים ובניהולם היו פעילות במיוחד בקידום מגמות אומנותיות וספרותיות חדשות. הוצאת S. Fisher, שנוסדה בברלין בשנת 1886, הפכה למרכז האוונגרד התרבותי של גרמניה ושל העילית הספרותית עוד לפני מלחמת העולם. פאול קסידר (Cassirer,1926-1871) הקים ב- 1908 הוצאת ספרים שעסקה בקידום יצירותיהם של אומנים מודרניים, שלא אחת היו בעלי נטייה אנטי מימסדית מודגשת, כשלוחה של גלריית האומנות המפורסמת שלו. בית הדפוס שלו גם הוציא לאור כתבים של סופרים אקספרסיוניסטיים וסוציאליסטיים. בית ההוצאה של בן דודו, ברונו קסירר (1941-1872), שנוסד ב- 1898, נתן חסות לכתבים בעלי איכות אינטלקטואלית ואקדמית גבוהה ביותר בתחומי האומנות, הפילוסופיה והספרות. את עיתונו Kunst und Kunstler (אומנות ואומנים), החשיבו רבים כמכתיב הטעם האומנותי בגרמניה. ברונו קסירר הדפיס גם את כתביו של בן-דוד אחר, ארנסט קסירר (1945-1874), וגם את כתבי עמנואל קאנט, שאותם ערך. ב- 1908 הקים המוציאים לאור היהודים של העיתונים הליברליים הבולטים בתקופת ויימאר, דוגמת ה-Frankfurter Zeitungו ה-Berliner Tageblatt, היו גם בעליהם של בתי הוצאה מצליחים ביותר. הוצאת רודולף מוסה (Mosse), שהוציאה לאור מספר עיתונים יומיים בברלין, התמחתה בספרים בעלי אופי פופולרי. הוצאת אולשטיין (Ullstein), אשר הוציאה לאור שורה של עיתונים, שבועונים וספרות פופולרית, הקימה בשנת 1919 את הוצאת פרופיליין (Propylaen) כדי לתת חסות ליצירות ברמה גבוהה של כתיבה ושל הוצאה לאור. אחד מהישגיה היה הוצאת כתביו של גתה בארבעים וחמישה כרכים. גם ה'פרנקפורטר צייטונג' שבבעלות יהודית היה בחזית של הדפסת יצירות של סופרים גרמנים מודרניים. וינה שימשה כחצר האחורית של ההוצאה לאור הגרמנית עד להקמתם של בתי הוצאה תוססים בבירה האוסטרית על ידי מוכרי ספרים יהודים בשנות העשרים של המאה הכ'. ב- 1923 יסד חוקר התקופה הקלסית בלה הורוביץ (Horovitz,י1955-1898) את הוצאת פיידון (Phaidon), אשר ביקשה להקל על הקהל הרחב את הגישה לסופרים הקלאסיים ולחוקרים גרמנים דגולים. שנה לאחר מכן הקים פאול שולנאי (Zsolnay,1961-1895) הוצאה לאור שהפכה לביתם של כמה מן הסופרים האירופיים הבולטים ביותר, ובהם היינריך מאן ופרנץ וֶרפל.
לחלקים אחרים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
