עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על תנופת ההתיישבות בנגב לקראת סוף שנות השלושים של המאה ה- 20 ועד הקמת המדינה. במאמר תיאור ההתיישבות בנגב מאז הקמתו של קיבוץ נגבה במסגרת 'חומה ומגדל', הקמת שלושת המצפים בנגב ב- 1943, הקמת 11 הנקודות במוצאי יום כיפור תש"ז (1946) והקמת נקודות התיישבות נוספות ב- 1947, ערב החלטת האו"ם. ההתיישבות היוותה גורם מרכזי בהכללתו של הנגב בתחומי המדינה היהודית.



תנופת ההתיישבות בנגב בעשור שקדם לקום המדינה
מחברת: רות קרק


לקראת סוף שנות השלושים אנו עדים לתהליך גובר והולך של רכישת קרקעות בנגב – תחילה בידי אנשים פרטיים, ובשלהי התקופה – בעיקר בידי המוסדות הלאומיים. אם לפני תקופה זו היו הגורמים לרכישת קרקעות בנגב בעלי אופי מדיני-לאומי, בעיקרם, בעשור שלפני קום המדינה נוסף לתהליך רכישת הקרקע וההתיישבות בחבל-ארץ זה גם היבט בטחוני מובהק.

נגבה – יישוב חלוץ

בשנת 1937 פורסמה הצעת החלוקה של 'הוועדה המלכותית'. לפי הצעה זו חולקה ארץ-ישראל לשלוש רשויות: יהודית, ערבית ומנדאטורית. הנגב כולו נכלל במדינה הערבית. גבול המדינה היהודית הגיע בדרום לפי תוכנית זאת עד לאזור באר-טוביה.

בשנת 1939 פורסם 'הספר הלבן', וכצעד ראשון להגשמתו נחקק בשנת 1940 חוק הקרקעות. על-פי הצעה זו נכלל הנגב באזור המנדאט הבריטי הדרומי. חלקו סוּוג כאזור ב', שבו נאסרה כל רכישת קרקע בידי יהודים, וחלקו כאזור ג', שבו הייתה העברת קרקע ליהודים טעונה אישור מיוחד של הנציב העליון. פעילות רכישת הקרקעות בידי היהודים נראתה לבריטים כחריגה מהגבלות חוק הקרקעות, והתנגדות השלטונות לרכישות אלו גברה והלכה. בדרכים שונות רכשו יהודים קרקעות, בתיווכם של ערבים בעלי-ברית.

על רקע זה נוסד בנגב הצפוני (של אז) ביולי 1939 הקיבוץ הראשון – קיבוץ נגבה, במסגרת התיישבות 'חומה ומגדל'. הקרן הקיימת לישראל החלה בריכוזם של שטחים רבים, מאלה שנרכשו בעבר בידי חברות יהודיות ובידי בעלים יהודיים, ובקניית שטחי קרקע ערביים, שהוצעו למכירה פומבית. אחת המטרות העיקריות שהנחו את הקק"ל ברכישותיה הייתה ריכוז שטחים. היא העדיפה קניית חלקות גדולות יותר, אולם קנתה בדרך-כלל כל מה שהיה אפשר, כלומר מה שהערבים רצו למכור, לא תמיד תוך התחשבות בשיקולים של טיב, מיקום או מחיר.

אחרי נגבה עלו להתיישבות בדרום ובנגב הצפוני, על-פי סדר כרונולוגי: דורות (דצמבר 1941), גת (מארס 1942), גברעם (אוגוסט 1942), ניר-עם ובארות-יצחק (ינואר 1943), יד-מרדכי (דצמבר 1943) וקיבוץ רוחמה (מארס 1944). נקודות אלו לא עלו להתיישבות באורח פרטיזאני. הסוכנות היהודית הכינה להן מראש תוכניות משקיות מפורטות, תקציבים, תוכניות קידוחים ואספקת מים, וכן נערך סיור בשטח.

כל הנקודות שקמו במשך מלחמת העולם השנייה, אם לא נכלול בהן את המצפים שהוקמו ב-1943 (ועליהם להלן), נמצאות באזור הנוח ביותר של הנגב: בגבול השפלה ומישור החוף, כמו גת, נגבה, דורות ורוחמה; במישור החוף עצמו על רכסי הכורכר – גבר-עם, ניר-עם ויד-מרדכי, או בשטח מישורי נוח – בארות-יצחק. זהו אזור שעדיין יורדים בו משקעים של 400-300 מ"מ לשנה בממוצע, וכן מצויים בו מקורות של מי-תהום. מכאן ניתן לומר, שכאשר התחילה התיישבות ממשית בנגב לאחר 1939, נבחרו מקומות שתנאיהם הגיאוגרפיים נוחים-יחסית. כן חשוב לציין, כי כל היישובים שקמו בתקופה זו היו קיבוצים, ולא היה כל ניסיון להקים יישוב מסוג אחר, כמו למשל החווה ברוחמה של ימי העלייה השנייה.

נזכיר כאן כי בשנת 1943 הגיש צבי יהודה הצעה להקמת עיר עברית בנגב, בבאר-שבע. עיר זו יועדה לשמש מרכז עירוני לנקודות החקלאיות החדשות. על פי התוכנית, עמדו להתיישב בעיר זו 1,000 משפחות, נוסף על 3,000 תושבי העיר הקיימת.

ד"ר קרק היא מרצה במחלקה לגיאוגראפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כתבה, בין היתר, את הספר תולדות ההתיישבות החלוצית בנגב עד 1948, תל-אביב 1974

פרשת המצפים

להקמת המצפים הייתה מטרה כפולה: מחד גיסא הרצון לבחון את תגובת הבריטים על התיישבות יהודית באזור אסור; ומאידך גיסא, לימוד התנאים ועריכת ניסויים בתחומים שונים, כדי ללמוד מהם על התיישבות יהודית בנגב בקנה-מידה נרחב יותר בעתיד. בתחנות-ניסויים אלה, שהוקמו בשלושה מקומות השונים זה מזה בסוג הקרקע ובאקלים, הייתה הכוונה לבחון תנאי קרקע, אקלים, חקלאות ומים באורח שיטתי – דבר שלא נעשה קודם לכן.

בתזכיר שהגיש יוסף וייץ בתש"ג (1943), הוא מפרט את התוכנית הבאה לגבי המצפים:

  1. הקמת עשרה מצפים במשך תש"ג.
  2. בניין המצפה יהיה חצר מוקפת חומה ובה שני חדרים, מגדל ביטחון בן קומתיים, חדר-אוכל ומטבח, חדר לנשק, חדרי שירות, סככות לכלי-עבודה ובהמות-עבודה.
  3. הכרחי לספק למצפה מי-שתייה על-ידי קידוח או אגירת מי-גשם בבריכות.
  4. בכל מצפה יהיו 12-10 עובדים, שתפקידם יהיה: עזרה למודד בשעת מדידת הקרקע הנרכשת; חריש ועיבוד הקרקע; עבודות ניסיון; טיפול במשק-בית; שמירה. אם יהיה אפשר להסדיר נוטרות רשמית, יצטרפו עוד 4-5.
  5. העובדים במצפה ייחשבו לעובדים אצל המוסדות ויקבלו שכרם הקבוע, יומי או קבלני, המצפה שייך למוסדות, מלבד מערכת כלי-העבודה, שתהיה קניין העובדים.
  6. ההתיישבות במתכונת של מצפה תימשך שנתיים או שלוש. בתקופה זו יש לרכוש במקום שטח קרקע לגוש המותאם ליישוב מינימאלי, וכן ללמוד את תנאי האקלים ועיבוד הקרקע, באופן שאחר-כך יהיה אפשר לעיין בתוכנית להתיישבות קבועה.

בסופו של דבר הוקמו רק שלושה מצפים (ולא עשרה), היוצרים כעין משולש: בית-אשל במזרח (ליד באר-שבע), גבולות במערב, בקדקוד המשולש, ורביבים – הדרומית מכולם.

מיד לאחר ההתיישבות, הוחל בקידוחים לחיפוש מים, כדי לנסות לפתור קודם כול את בעיית מי השתייה. באזור גבולות נעשו שישה קידוחים; בסביבות בית-אשל אותו מספר של קידוחים, וברביבים קידוח אחד. נוסף על כך נעשו נסיונות לאגירת מי גשמים ושטפונות לשתייה ולהשקיה על-ידי ציפוי משטחים באספלט מעורב בחול לֶס, סיכור זמני של אפיקי הנחלים, ואפילו בניית סכר בטון, כפי שנעשה ברביבים. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה מעטה-יחסית.

במצפים נערכו ניסויים חשובים בתחום החקלאות, כשמטרתם הייתה ללמוד על התאמת מינים וזנים, כמות הזרעים לדונאם, דרכי הכנת האדמה, דרכי העיבוד, זמני הזריעה ועוד – בתחומי הפלחה, הירקות, המספוא, המטעים, הייעור ומשק-העזר. כן ניסו למצוא פתרונות לבעיות כגון: קרום הלֶס, מליחות הקרקע, סחף הקרקע, בעיית היבלית והתגברות על סופות חול ואבק.

אנשי המצפים אף סייעו למחקרים שונים שנעשו בנגב מטעם המוסדות הלאומיים בתחומי האקלים, הקרקע והמים. היותם במקום והיכרותם עם השכנים סייעו גם בתחום רכישת הקרקעות – הן בשמירה על קרקעות יהודים בשטחים נרחבים, ולא רק בקרבת המצפים, והן בניהול משא-ומתן לרכישה של קרקעות נוספים.

מן הראוי להזכיר כי במצפים נעשו אף ניסיונות להכניס תעשייה. כך הוקמו בבית-אשל מפעלים לעיבוד צמר, לייצור בלוקים ומפעל פחחות. בגבולות נעשה ניסיון להקים מפעל יהלומים, וברביבים – בית-חרושת קטן לשימורי בשר, דגים וירקות.

ביסודם מילאו המצפים תפקיד של תחנות ניסוי חקלאיות, אשר בדקו הלכה למעשה את האפשרויות לפיתוח משק חקלאי בחבל הנגב, תוך לימוד בעיות האקלים, הקרקע והמים. לנסיונם של המצפים הייתה השפעה מרובה על נקודות ההתיישבות החקלאית בנגב שקמו לאחריהם, גם בתקופה שלאחר קום המדינה. למרות הבעיות השונות שנתקלו בהן אנשי המצפים והמוסדות בעת הביצוע, הצדיקו המצפים את התקוות שתלו בהם – הן מבחינה של בדיקה שיטתית של תנאי האקלים, הקרקע והחקלאות והן מן הבחינה המדינית.

הקמת אחד-עשר היישובים

רעיון הקמתן של אחת-עשרה הנקודות הועלה עם פרסום תוכנית החלוקה המצמצמת של מוריסון-גריידי ביולי 1946. התגובה היהודית נועדה להקים 'עמדות', שיהפכו במרוצת הזמן לנקודות יישוב מבוססות. אחת-עשרה העליות ביום אחד היו מבצע שלא היה כדוגמתו בתולדות ההתיישבות בארץ עד אז. במשך כמה חודשים ריכז מטה מצומצם, המשותף למוסדות המיישבים ול'הגנה', את האמצעים לביצוע התוכנית הגדולה. המעמסה הכספית נפלה על הקרנות הלאומיות – הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, וגורמים רבים סייעו לביצוע. כמו חברת 'מקורות', 'סולל בונה' ועוד. ייחודו של המבצע היה הסודיות שאפפה אותו וגורם ההפתעה.

הידיעה על העלייה נמסרה לאחד-עשר גופים התיישבותיים מכל הזרמים, שרובם כבר ישבו במושבות כפלוגות-עבודה, ומיעוטם עדיין כגרעיני-נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף הוטל להתכונן מיד לעלייה להתיישבות בנגב, ולהכין פלוגה בת 25 חברים וחמש חברות, שתהווה את החלוץ ליישוב החדש. גם המתיישבים עצמם לא ידעו מהו מקום התיישבותם, ורק יומיים לפני התאריך שנקבע, מוצאי יום-הכיפורים תש"ז (ליל 6-5 באוקטובר 1946), הגיעו כל הגופים לניר-עם ומשם פוזרו לפני הצום אל נקודות המוצא, שבהם היו מרוכזים כבר הציוד והאספקה. העולים התרכזו ביישובים ותיקים יותר, הסמוכים למקום התיישבותם:

ברוחמה – העולים לשובל ולמשמר-הנגב.
בבארות-יצחק – העולים לבארי, לכפר-דרום ולתקומה.
בגבולות – העולים לנירים ולאורים.
בבית-אשל – העולים לנבטים ולחצרים.
בכפר-מנחם ובגת רוכזו העולים לשני היישובים הנותרים, קדמה וגלאון, המצויים מחוץ לאזורנו.

בכל אחת מנקודות-המוצא כונסו עשרות חברים מיישובים ותיקים, שהתגייסו לעזרת הפלוגות בהקמת היישובים החדשים. עם רדת החשכה, בתום הצום, הוחל במבצע. בחצות הלילה יצאו השיירות לנקודות היישוב החדשות. המרחק מנקודות-המוצא ליעדים לא היה שווה, ובכמה מקומות הגיעו המשאיות ליעדיהן רק עם שחר, כשהן עושות דרכן על הכבישים הגרועים, ובעיקר בדרכי-עפר המוסתרות מעין השלטונות. הדרך בין בית-אשל לחצרים עברה בתוך באר-שבע הערבית וסמוך לתחנת-המשטרה, ולפיכך נמנעו מלעבור בה. המשאיות נושאות הצריפים הגיעו לחצרים ממערב – מבארות-יצחק, והעולים שיצאו מבית-אשל עמסו על גביהם את עמודי-הגדר, גלילי-תיל, אוהלים. כלי-עבודה ושקים, ויצאו למסע בן חמש שעות ברגל, כשהם עוקפים את באר-שבע בוואדיות. עם שחר הגיעו למקום והחלו בהצבת הגדר ובהקמת האוהלים. בכל יישוב נבנו שני צריפי-מגורים, צריף חדר-אוכל, ביתני שירותים מפח, שתי עמדות שקים וגדר-תיל מקיפה. במרכז היישוב הוקם מגדל-עץ קטן ועליו מכל-מים המכיל ארבעה מטרים מעוקבים. את המים, לשימוש ביתי בלבד, הביאו מנקודות יישוב שכנות.

לאחר יום העלייה נותרו בכל נקודה 30 איש. רוב המתיישבים היו צעירים ומעטי ניסיון חקלאי ומשקי. המאבק בתנאי הנגב היה קשה. אולם כמה גורמים עמדו להם: הרוח החלוצית; הארגון המופתי של אספקת מי-שתייה ממרחקים; העזרה הרפואית, המשותפת לכמה יישובים במקום אחד; עבודות ההכשרה, שבוצעו מטעם המוסדות המיישבים בקרקעות קק"ל שמסביב לכל נקודה; עבודות במחנות-הצבא על גבול הנגב, שהומצאו למתיישבים באמצעות 'סולל בונה'; משאיות שנרכשו עבור עבודות-חוץ, והתעשיות הקלות שהוקמו בידי כמה מארגוני המתיישבים.

על החקלאות בכל נקודה הייתה פקוחה עינה של תחנת הניסויים החקלאית ברחובות. היא שהכינה את התוכניות, קבעה את דרכי העיבוד והתאימה את הגידולים לסוגי הקרקע השונים. שליחים ממשקים ותיקים בארץ עזרו והקנו למתיישבים החדשים מניסיונם החקלאי. שאלת-השאלות הייתה כמובן בעיית המים. בלא מים היה ברור שהמאבק לא יוכתר בהצלחה. נקודה נוספת שהקשתה: פיזורן של חלקות הקרקע השייכות ליישוב אחד במרחב גדול-יחסית.

היישובים שנוסדו ערב מלחמת העצמאות

    בהמשך למגמה שהנחתה את ייסוד אחד-עשר היישובים, הוקמו בי"ז בשבט תש"ז (7 בפברואר 1947) עוד שלוש נקודות; והן:

    מבטחים – בין גבולות לנירים.
    שורשים – היא צאלים בסביבות ואדי-שנק.
    עלומים – על אדמת חולה, בין באר-שבע לרביבים.

    לפני העלייה יצאה ועדת מומחים לבדוק את המקומות, ויוסף וייץ, איש הקרן-הקיימת כתב ביומנו בהקשר לכך:

    רענן [בנו של יוסף וייץ, לימים ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות] חזר אמש מסיורו בדרום ובנגב, יחד עם ועדת מומחים שיצאה לבקר את המקומות המוצעים לעליות כיבוש. לדעתו, רובם של המקומות המוצעים פסולים להתיישבות, חוץ ממדבח ובּורייר. אמרתי לו, שאם מבחינה זו נדון בדבר, שוב לא יהיה בידינו אף מקום אחד שיש לעלות אליו היום, ובייחוד הנגב, שיש לחכות עד שיונחו הצינורות ויובאו המים. אולם מדובר בעיקר בכיבוש, בהגדלת מספר נקודותינו בנגב, ומבחינה זו אין בודקים את כשרותה החקלאית של האדמה.

    בי"ב באלול תש"ז (28 באוגוסט 1947) עלה על הקרקע היישוב שדה-עקיבא – הוא גבים. היישוב האחרון השייך לתקופה הנדונה הוא חלוצה – יישוב שעבר לאחר זמן דרומה ושינה שמו למשאבי-שדה. יישוב זה עלה גם הוא על שטח שלא התאים ביותר להתיישבות, ואחרי המלחמה שינה את מקומו. יום העלייה חל בי' בכסלו תש"ח (19 בנובמבר 1947) – עשרה ימים לפני החלטת האו"ם על הקמת המדינה.

    שאלת המים

    במשך כל התקופה הנדונה נעשו מאמצים לפיתוח מקורות המים בנגב. השלטונות הבריטים ערכו כמה קידוחים לשם חיפוש מים בנגב בשנות השלושים והארבעים. הבריטים אף החלו בסקר הידרולוגי, אך הוא לא הושלם עד תום תקופת המנדאט. כמו-כן עסקו הבריטים במקומות מעטים בסיכור אפיקי נחלים לאגירת מי שטפונות.

    בד בבד עם השינוי שחל בגישה להתיישבות בנגב, החלו לחשוב במוסדות היהודיים בשנת 1935 על הפעלת יוזמה יהודית לחיפושי מים באזור, במקום להסתפק בפעולות המעטות של הממשלה. לשם כך הוזמנו גם מומחים בעלי שם, כגון: פיקארד, וולף, ורבּר ואחרים. כתוצאה מכך הוקמו כמה תחנות מטאורולוגיות, נערך סקר גיאולוגי, ונמדדו זרימות המים בוואדיות.

    בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים העלה מהנדס המים שמחה בלאס כמה רעיונות לפתרון בעיות המים בנגב. כגון הטיית מי הירקון, העברת מים מקידוחים באזור החוף ושימוש במי גשמים. בשנת 1944 הוחל בתכנון השלב הראשון לפיתוח ארצי של מקורות המים, ובמסגרתו הוצע פיתוח מפעלי מים בדרום ובנגב. (על הנחת קו המים הראשון לנגב, ראה המאמר 'קונצ'רטו לצינור מס' 1' בחוברת זו,עמ' 80-74.)

    סיכום

    המוטיבאציה להתיישבות בנגב נבעה מגורמים אידיאולוגיים ומעשיים, והתאפשרה רק כאשר ניתנו תימוכים כספיים של העם היהודי כולו, והובטחה למפעל ההתיישבותי עזרת הגופים והארגונים המיוחדים אשר נוצרו בארץ. משום כך מהווה ההתיישבות היהודית בנגב חלק ממפעל ההתיישבות העברית בארץ-ישראל כולה.

    בגלל האידיאולוגיה המקובלת באותם ימים. אנו מוצאים בנגב, בתקופה שקדמה לקום מדינת ישראל, ניסיון לבסס התיישבות חקלאית דווקא, על אף העובדה שהחקלאות אינה הענף המתאים ביותר לאזור. עם הבאת מים לנגב לאחר קום המדינה השתנה, כמובן, המצב לחלוטין.

    הקשיים שעמדו בפני המתיישבים הראשונים היו מרובים: פוליטיים, בטחוניים, ואלה הנובעים מעובדת הריחוק ממרכזי היישוב היהודי. נוסף על כך יש להדגיש, כי ההתיישבות בנגב לא הייתה מבוססת בכל מקרה על חקירה מדעית מדויקת, וכי ההשערה, הסיכון והתקווה תפסו מקום חשוב בשיקוליהם הן של המתיישבים והן של המוסדות המיישבים.

    ההתיישבות בנגב נעשתה באזורים שהיו ריקים מיישוב, לאחר שהקרקעות נרכשו בכסף מלא ובהסכמה הדדית של אוכלוסי האזור. הכפריים, הבדווים ותושבי העיר הערביים חיפשו דרכים להפיק תועלת מהיהודים, סחרו עימם וקיימו עימם קשרים אחרים; ואלמלא הפעילות הלאומנית וההסתה הערבית, היו היחסים בין ערבים לבין יהודים בנגב (במיוחד בין בדווים לבין יהודים) ממשיכים להיות טובים.

    מניעיו של יישוב הנגב ערב קום המדינה היו אמנם אסטראטגיים-פוליטיים; עם זה לא הוזנח באותה עת הנושא היישובי כדברי אברהם הרצפלד בשנת 1947:

    לכן, אם גם מישהו אמר אז שהעלייה ל- 11 הנקודות האלה הייתה עלייה פוליטית, אנו קובעים, שזאת הייתה עלייה התיישבותית. אנו דואגים לישיבת קבע במקומות הללו, לאפשרות לעמול, לחיות ולהתפרנס על החקלאות, ואנו כבר מוכיחים זאת.

    ערב קום המדינה הפך הנגב מאזור שומם, מבודד, מרוחק ובלתי-ידוע, שאוכלוסייתו דלילה וניידת – לאזור נחקר, קרוב ומיושב. תנופת ההתיישבות בעשור שקדם לקום המדינה, שבמהלכה הוקמו באזור עשרים וחמישה יישובים, היוותה גורם מרכזי בהכללת הנגב (ב- 29 בנובמבר 1947) בתחום המדינה היהודית, משהחליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות.

    ד"ר קרק היא מרצה במחלקה לגיאוגראפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כתבה, בין היתר, את הספר תולדות ההתיישבות החלוצית בנגב עד 1948, תל-אביב 1974

    ביבליוגרפיה:
    כותר: תנופת ההתיישבות בנגב בעשור שקדם לקום המדינה
    מחברת: קרק, רות
    שם  הספר: יישוב הנגב, 1900-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
    עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
    תאריך: 1985
    בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
    הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
    הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
    2. ‫סידרת עידן ; 6.
    הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית