הנגב תופש יותר מ-50% משטחה של מדינת ישראל. זהו אזור מדברי בעל צורות נוף מגוונות. באזורי המדבר, הנוף הטבעי מאופיין במיעוט קרקעות ובמיעוט מיני צמחים ובעלי-חיים – בראש ובראשונה בגלל כמות הגשמים המועטה היורדת באזורים אלה. במערכת הזאת פני השטח בנויים ברובם סלעים חשופים המכוסים חומרי בליה – מגושי סלע גדולים ועד שברי סלעים ואבנים קטנות. באזורי המדבר של ישראל ההתיישבות דלילה וצפיפות האוכלוסייה קטנה, אך הם מהווים יעד מושך לתיירים רבים, הבאים אל היופי, השקט והבידוד המאפיינים אותם. באזורים אלה מצויים גם שטחים פתוחים רחבי ידיים, שישמשו כעתודות הקרקע של ישראל בשנים הבאות.
בהר הנגב הישראלי מצויים 5 מכתשים בראשם של 5 רכסי הרים (קמרים), והגדולים שבהם הם מכתש רמון בראש רכס רמון, המכתש הגדול בראש רכס חתירה, והמכתש הקטן בראש רכס חצרה. מכתשי הנגב הם תופעת נוף מרהיבה וייחודית, הפותחת "חלון גיאולוגי" אל תופעות טבע מגוונות ואל סוגי סלעים רבים, שנוצרו בתקופות שונות ובסביבות היווצרות שונות. המכתשים שונים זה מזה בגודלם והם נוצרו בתקופות שונות, אך תהליכי היווצרותם דומים.
שטחים נרחבים ברחבי הנגב מכוסים בחולות שנוצרו מבליה של סלעי תהום וכן מבליה של סלעי אבן חול נובית. חלק מהחולות המצויים בנגב מקורם בהרי אתיופיה הבנויים מסלעי תהום, והם הוסעו לים התיכון על ידי נהר הנילוס. החול מגיע לחופי ישראל עם זרמי הים התיכון, וכשהוא מתייבש הוא נישא על ידי הרוח לצפון-מערב הנגב ושוקע באזור זה בצורת חוליות (דיונות) – כך נוצרו חולות ניצנה, עגור, חלוצה ושונרה.
מקור אחר לחולות בנגב הוא סלעי הגרניט וסלעי התהום האחרים המצויים בהרי אילת, ואבן החול הנובית המצויה בשולי הרי אילת ובמכתשים. שני סוגי סלעים אלה מתפוררים כתוצאה מסחיפה, הידרדרות או שיטפונות – והחומר המפורר, שהוא ברובו חול המוסע על ידי רוח ומים, מושקע במקומות הנמוכים בדרום הנגב.
