עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחן
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
בית הכנסת משמש כבית תפילה ביהדות. על השלבים בהתפתחותו של מבנה בית הכנסת, צורתו החיצונית ותכולתו, הטקסים הנערכים בו, ומקומן של הנשים.



ביהדות: בית הכנסת – "מקדש מעט"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


בשלוש הדתות יש חשיבות רבה לעבודת האל בציבור, ולשם כך יצרה כל דת לעצמה מבנה המיועד להתכנסות ולקיום הפעילות הדתית - בית הכנסת ביהדות, הכנסייה בנצרות, והמסגד באִסלאם. הפעילות המרכזית הנערכת במבנים אלה היא התפילה.

שמותיהם של בית הכנסת והכנסייה בעברית מעידים על תפקידם: מקורם בשורש כ.נ.ס - התכנסות, כלומר התאספות. ופירוש שמו של בית התפילה של המוסלמים - המסגד - הוא:מקום הסגידה, כלומר המקום שבו האדם מבטא כלפי האל את כְּניעוּתוֹ ואת תודתו. מקומות ההתכנסות האלה ממלאים גם תפקידים חברתיים. לדוגמה, בבתי הכנסת נוהגים להכריז על אבֵדות, ותולים בהם קופות צדקה המיועדות לצרכים שונים של בני הקהילה.

בפרקים הקודמים תיארנו את התפילות הנערכות בבתי התפילה, וכן טקסים אחרים הנערכים בהם - קריאה בכתבי הקודש ונשיאת דרשות. בפרק זה נתאר עוד טקסים הנערכים בבתי התפילה. מקום נרחב נקדיש בפרק לתיאור צורתם של בתי התפילה: צורתם החיצונית של המבנים, חלוקתם לחללים פנימיים, הרהיטים והקישוטים המצויים בהם, והכּיווּן שאליו פונה קהל המתפללים. מטרת התיאור היא לבחון את המשמעות הסמלית של צורתו של בית התפילה.

ביהדות: בית הכנסת – "מקדש מעט"

בית הכנסת משמש כבית תפילה בימות החול, בשבתות, בחגים ובמועדים. נערכים בו טקסים שהקהילה כולה חייבת בהם, כמו קריאה במגילת אסתר בחג הפורים, או הקפת בימת בית הכנסת בשירה ובריקודים בחג שמחת תורה. כן נערכים בבית הכנסת טקסים המציינים אירועים חשובים בחייהם של בני הקהילה, כגון טקסי ברית מילה, בר מצווה ובת מצווה, חתונות ואַזְכָּרוֹת. לעתים מצויים במתחם של בית הכנסת גם חדרי לימוד, אולם שמחות ומשרדי הקהילה. בית הכנסת משמש, אם כן, מרכז דתי וקהילתי.

שלבים בהתפתחותו של מבנה בית הכנסת

בית הכנסת קיים מאז תקופת בית המקדש השני (מן המאה ה- 6 לפני הספירה ועד למאה ה- 1 לספירה), הן בארץ ישראל והן בקהילות היהודיות בתפוצות - בבבל ובצפון אפריקה. קודם לכן, בתקופת בית המקדש הראשון (מן המאה ה- 10 ועד למאה ה- 6 לפני הספירה), התרכזה הפעילות הדתית של בני ישראל בעלייה לרגל לבית המקדש שבירושלים, שלוש פעמים בשנה. הפעילות הדתית שהתקיימה בבתי הכנסת בתקופת בית המקדש השני נועדה להשלים את חובת העלייה לבית המקדש, ולאפשֵר לכל יהודי לעבוד את האלוהים בציבור עבודה יום -יומית, במקום הנמצא סמוך לבית מגוריו.

בתקופה זאת נערכו התפילות בבתי הכנסת שביישובים השונים באותם הזמנים שבהם הוקרבו הקורבנות בבית המקדש, וגם נוסח התפילות דָמַה לנוסח של הברכות והתפילות שנשאו הכוהנים בבית המקדש. כך יצר בית הכנסת את הקשר היום -יומי בין הציבור היהודי לבין המרכז הפולחני שבירושלים.

לאחר שחָרַב בית המקדש השני ובוטלו הקרבת הקורבנות והעליות לרגל, הפכו בתי הכנסת למקום הפולחן המרכזי של היהודים ולתחליף מצומצם לבית המקדש. בית הכנסת כּוּנה בפי חז"ל בכינוי "מִקְדָּש מְעַט", כלומר, מקום הממלא חלקית את תפקידו של בית המקדש. חז"ל שאבו את הביטוי מדבריו של הנביא יחזקאל:

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא, 16).

בפסוק זה אומר הנביא בשם האל כי השכינה (רוח האלוהים) ששכנה בבית המקדש, שׁוֹרָה עדיין על היהודים שהוּגְלוּ מן הארץ ולא יכלו לעלות לרגל לבית המקדש.

בית הכנסת, מבחוץ ומבפנים

היהודים שאפו לפאר את מבנה בית הכנסת ולהבדילו מבתי מגורים ומבנייני ציבור אחרים. בין המאה ה-3 למאה ה- 7 לספירה נבנו בתי כנסת רבים בגליל, בהם בתי הכנסת בכפר נחום, בכּוֹרָזִים, בגוּש חלב ובבַּרְעָם. בתי כנסת אלה נבנו בצורת בָּזִילִיקָה - סוג של מבנה ציבור שהיה נפוץ באימפריה הרומית ושימש, לדוגמה, כבית משפט או כשוּק. הבזיליקה היא מבנה מלבני שבו אולם מרכזי רחב, המופרד באמצעות טוּרֵי עמודים משני אולמות צרים יותר, המצויים משני צדדיו. בקצה האחד של המבנה היה מצוי חדר כניסה, ובקצהו השני עמדו במה מוגבהת או אַפְּסִיס - מרחב מעוגל. לעתים הוּצב באפסיס או על הבמה ארון הקודש ובתוכו ספרי התורה, ולעתים נשמרו ספרי התורה בחדר צדדי. הקירות החיצוניים של בתי הכנסת בגליל עוּטרוּ בתבליטי אבן בעלי צורות של עלי גפן, תאנה או זית, ובעיטורים של תשמישי קדושה - שופר, מנורה וארון קודש. בתי הכנסת העתיקים בגליל מוּקמוּ על רכסי הרים.

בימי הביניים נבנו בתי כנסת יהודיים באירופה. היו אלה בתי כנסת צנועים יותר, בסגנונות הבנייה שרָוְוחוּ בתרבות הנוצרית. היו תקופות שבהן נאסר על היהודים לבנות בתי כנסת בעלי תקרה גבוהה, כחלק מההגבלות שהטילו השלטונות הנוצריים על הקהילות היהודיות. לכן בנו אותם לעתים במפלס נמוך ממפלס הרחוב, וכך התאפשר ליצור בתוכם חלל פנימי גדול. לעתים עוּטרוּ הבניינים בחלונות גדולים.

בארץ ישראל של המאה ה- 17 הושפע עיצוב בתי הכנסת מסגנון הבנייה שרָוַוח בתרבות המוסלמית באותה תקופה. כך, למשל, לתִקְרַת בית הכנסת על שם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בירושלים הייתה צורה של כיפה, בדומה לתִקְרוֹת המסגדים.

במאה ה- 19 בוטלו ההגבלות על היהודים במערב אירופה ובמרכזה, (כחלק מתהליך האמנציפציה), וכך התאפשר להם לבנות בתי כנסת גבוהים ומפוארים.

הקשר בין בית הכנסת לבית המקדש השפיע על מבנהו הפנימי של בית הכנסת: אולם התפילה המרכזי נתפס כמקביל ל"עֶזְרַת ישראל" - האולם שבו התכנסו הגברים בבית המקדש; וארון הקודש ובו ספרי התורה נתפס כמקביל לקודש הקודשים בבית המקדש.

ארון הקודש ניצב ליד הקיר הפונה לכיוון בית המקדש בירושלים. בקהילות ישראל שבצפון אפריקה ובאירופה היה זה הקיר המזרחי,"כותל המזרח". הארון עטוף בפָּרוֹכֶת, מעֵין וילון קטיפה רָקוּם המכסה את הארון כולו. יש בתי כנסת שבהם דולק לפני הארון נֵר תמיד, זֵכֶר לאֵש התמיד שבערה במנורת הזהב שניצבה בבית המקדש, סמוך לקודש הקודשים. במרכז של אולם התפילה, ליד ארון הקודש, ניצבת במה - מִשְטָח מוּגְבָּה שהקוראים בתורה עומדים עליו. על הבמה ניצבת התֵבָה - מעֵין הגבהה שמניחים עליה את ספר התורה. מבנה זה של הבמה והתֵבָה נתפס כמקביל למזבח הגדול שניצב בבית המקדש.

לבית הכנסת יש גם אולם כניסה ובו כִּיוֹר לנטילת (רחיצת) הידיים, כדי שהמתפללים יוכלו לרחוץ את ידיהם לפני התפילה.

במהלך הגָלוּת הארוכה של עם ישראל נוצרו שני סגנונות בנייה מרכזיים לבתי הכנסת היהודיים בעולם: סגנון אשכנזי וסגנון ספרדי. המשותף לשני הסגנונות הוא מיקומם של ארון הקודש וספרי התורה, המצוי בקיר הפונה לכיוון ירושלים. ההבדל העיקרי ביניהם הוא בארגון ישיבתם של המתפללים. בבית הכנסת הספרדי - הבמה שהחזן עומד עליה ניצבת במרכז, והמתפללים יושבים לאורך ארבעת צידי הבמה כשפניהם פונות אל החזן, כלומר לכיוון הבמה. גם בבית הכנסת האשכנזי הבמה ועליה החזן עומדים במרכז החלל, אך כל המתפללים יושבים כשפניהם לכיוון אחד - אל הבמה ואל ארון הקודש.

בעיצובם של בתי הכנסת היו שתי תפיסות מנוגדות: היו קהילות שהשתדלו לקשט את בתי הכנסת ולפאר אותם, והיו קהילות שבנו בתי כנסת פשוטים, ללא קישוטים. בשרידיהם של בתי כנסת בארץ ישראל מן המאות, 7- 3 לדוגמה, ניתן לראות רִצְפוֹת פְּסֵיפַס שהאבנים המשובצות בהן יצרו איורים שונים. גם בתי הכנסת שבקהילות רבות בספרד המוסלמית של ימי הביניים קושטו במנורות ובמושבי עץ מעוטרים. בעיר טוֹלֶדוֹ, למשל, בית הכנסת שנבנה במאה ה- 13 קוּשָט באותיות עבריות (בדומה לקישוטים במסגדים, המבוססים על האותיות הערביות). בבתי הכנסת שנבנו בפולין במאה ה- 17 עוּטרוּ התִקְרוֹת והקירות בציורים שונים, ואילו במאה ה- 18 נבנו בפולין בתי כנסת צנועים.

מדוע קישטו היהודים את בתי הכנסת? הקישוט מבטֵא את השאיפה ל"הִידוּר מִצוָוה", כלומר, השאיפה לקיים את מִצוַות התפילה באופן האסתטי והשלם ביותר. הקישוט ביטא גם את עושרה של הקהילה ואת חשיבותה. גם ראיית בית הכנסת כ"מקדש מעט" תרמה למאמצים לקשטו, שכן התורה מפרטת כי בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך בפאר ובהדר: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב: וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב:" (מלכים א ו, 22- 21)

כיצד קושטו בתי הכנסת? גילופי עץ עיטרו את הדלתות של ארון הקודש, את המחיצות בין מיקום הגברים והנשים, את הדוכן המשמש את החזן, ואת ספסלי הישיבה של המתפללים. עיטורי זכוכית קישטו את חלונות בית הכנסת, מנורות מפוארות הטילו אור, ובדי קטיפה רקומים (פָּרוֹכוֹת) כיסו את ספרי התורה. המוט המסייע לקריאה בתורה והכַּנים להצבת הנרות לזכר הנפטרים קוּשטוּ בעבודות צוֹרפוּת מכסף. בבתי הכנסת הקדומים קוּשטוּ הקירות בציורי מאורעות המסופרים בתורה, כמו עקדת יצחק, והופיעו בהם דְיוֹקְנָאוֹת - ציורי דמויות אדם. מאוחר יותר נמנעו מלקשט את בתי הכנסת בדְיוֹקְנָאוֹת בשל האיסור המופיע בתורה, "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, 3). לפיכך קושטו קירות בתי הכנסת בצורות גֵאוֹמֶטְרְיוֹת ובעיטורי פרחים ועלים.

לעומת בתי הכנסת שקוּשטוּ, בתי הכנסת שהוקמו בגישה של פשטות נתנו ביטוי לערך חשוב ביהדות - ערך הצניעוּת. היה בכך ביטוי גם להתנגדות להסחת הדעת מעבודת האל, העלולה להיגרם מהתבוננות בקישוטים מפוארים.

עזרת הנשים

מאז ראשית קיומו של בית הכנסת הונהגה בו הפרדה בין נשים לגברים. מדוע נוצרה ההפרדה? על פי ההלכה - רק הגברים חייבים בתפילה, ורק הם רשאים להַנְחוֹת את קהל המתפללים, לקרוא בתורה ולשאת דרשה. המנהיגות הדתית נימקה את ההפרדה גם בחשש שמא תוּסח דעתם של הגברים מן התפילה אם יֵשבוּ במחיצת הנשים. לפיכך הוּקצָה לנשים מקום נפרד לתפילה, שנקרא "עזרת הנשים". עזרת הנשים מוּקְמה בשוּלָיו של אולם התפילה המרכזי שבו התפללו הגברים, או בקומה גבוהה יותר. בין עזרת הנשים לבין האולם המרכזי נבנתה מחיצה או נִתְלָה וילון.

עד היום מתקיימת ההפרדה בין נשים לגברים בבתי הכנסת של הזרם האורתודוקסי, אך בבתי הכנסת של הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי יושבים בני שני המינים יחד, בדרך כלל כמשפחות (בזרם הקונסרבטיבי מצויה לעתים מחיצת הפרדה נמוכה). מדוע ביטלו הזרמים האלה את ההפרדה בין נשים לגברים? הנימוק הוא השאיפה לתת לנשים מקום שווה לזה של הגברים בעבודת האל – הן כחלק מציבור המתפללים והן כמַנְחוֹת התפילה, כקוראות בתורה וכנושאות דרשה.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

ביהדות: בית הכנסת – "מקדש מעט" (פריט זה)
בנצרות: הכנסייה – "שמים עלי אדמות"
באסלאם: המסגד – "קודש לאלוהים"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ביהדות: בית הכנסת – "מקדש מעט"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית