המונטאז' (חיבור של כמה צילומים ליחידה אחת) שיצרה נחמה גולן מורכב מצילומים שנעשו במהלך חתונה חסידית. מחד, גולן מתבססת על המציאות, מתעדת אירוע, ומאידך היא בוראת מציאות משלה או מביעה עמדה על המציאות המתועדת, הן בבחירה אילו רגעים באירוע לתעד ומאיזו נקודת מבט; והן בחיבור של כמה דימויים ליצירה אחת. חיבור זה מאפשר לה להציב את הדמויות בדרך מסוימת, להוסיף את היד הגדולה באופן יחסי המגיחה מתוך החשיכה, ולהוסיף טקסט על גבי הצילום.
הכלה עומדת משמאל, מכוסה כולה כך שאיננו יכולים לראות את פניה, בהתאם למקובל בחוגים החרדיים לכסות את פני הכלה בהינומה אטומה. ההינומה של הכלה מהווה מצע עליו מונח טקסט מדרשי. לפי המדרש, האדם חש בחסרונה של בת זוג, והאל נעתר לבקשתו וברא את האשה. בריאתה של האישה מהצלע מנומקת בצניעות איבר זה, ואף נאמר לה באופן מפורש: "תהיי אשה צנועה". האישה בצילום מאופיינת באמצעות צניעותה, תכונה רצויה לפי הטקסט המצוטט, ולפי טקסטים ומנהגים נוספים בתרבות הדתית. הצניעות באה לידי ביטוי בכיסוי כל גופה ופניה, בידיה האוחזות זו בזו בתנוחה סגורה, ובתנוחתה הכפופה. המשפט האחרון בטקסט – "כון שנבראת חווה, נברא שטן עמה" – רומז לאופייה הלא צנוע של האישה, לפיתוי, לחטא המיניות. מסיבות אלה, מכסים את האישה, מגבילים אותה מצניעים אותה.
הבחירה להציג את הטקסט הזה יחד עם אירוע החתונה היא בעלת משמעות. טקס הנישואין ממסד את היחס לאישה – היא דמות שנועדה ללוות את הגבר, כפי שבטקסט נאמר שהגבר ביקש עזר כנגדו; היא נדרשת להדגיש עוד יותר את צניעותה בעקבות הנישואין באמצעות כיסוי ראשה.
אחד הדברים הבולטים ביצירה הוא ההצבה של הגבר והאישה זה מול זו, כשני ניגודים - הוא לבוש בשחור והיא בלבן, הוא ניצב בגבו אלינו והיא ניצבת כשהחזית שלה פונה אלינו, אם כי איננו יכולים לראות את פניה. אחד הניגודים המעניינים ביניהם נוגע לתחום הראייה – אנו צופים באשה, היא מולנו, אך איננו יכולים לראות את פניה, לדעת מה זהותה, ויותר מכך – היא עצמה אינה יכולה לראות. העולם חסום בפניה. היא מהווה מצע לטקסט שהיא עצמה אינה יכולה לקרוא. בשונה ממנה, הגבר מימין קורא טקסט – ניתן לראות את קצה הספר שהוא אוחז בידו. הוא רואה, והיא אינה רואה; לו ניתנת גישה לעולם, לספר, וממנה נחסמת גישה זו; הוא זוכה לדעת, ממנה נמנעת הידיעה.
הצבתם של שני בני הזוג כשכל אחד מהם פונה לכיוון אחר, כשאף אחד מהם אינו רואה את בן זוגו, יוצרת ניכור, שמטרתו אולי לומר משהו על מוסד השידוכים, המבקש מבני זוג לקיים ברית של נישואין, המשכיות ומסורת דתית, אך לא תמיד מאפשר להם בחירה חופשית בבן זוגם לברית זו. היד במרכז גדולה ויוצאת מתוך הרקע השחור. זו היד שיוצרת קשר ביניהם, ונראה שכוחה חזק יותר מכוחותיהם שלהם. נראה כאילו החתן והכלה כפופים להחלטה של אותה יד. היד יכולה לסמל את עולם הדת, את החברה הדתית, את הממסד, וכמובן את יד האלוהים – מקור הכוח של הממסד הדתי (באמנות היהודית פעמים רבות נוכחות האל מסומלת באמצעות יד). ייתכן שהיד נועדה גם להזכיר את רגע בריאתה של האישה, ובדרך זו ליצור את הקשר בין אירוע החתונה לבין בריאת עזר כנגדו של אדם.
ל"מדרש חווה"
