לפי כותרת היצירה, לא מתואר כאן סיפורו של נביא זה או אחר, אלא דמות כללית של נביא. הנביא מתואר לבדו, בטבע. אולי הוא מאזין לקולו הפנימי או לקולו של האל, שהרי פניו פונות לשמים. המצע הציורי, הנחשף במקומות רבים יחסית שבהם לא מונחים עליו קווים או כתמים; ושקיפותם של הצבעים; מדגישים את המצב הרוחני בו מצוי הנביא.
ייתכן גם שרישום זה בא להצביע על בדידותו של הנביא. למרות היותו של הנביא חלק מהחברה, הוא גם נפרד ממנה: פעמים רבות דבריו מצויים מחוץ לקונצנזוס, הוא הולך בדרך ייחודית לו, ולכן לעתים הוא מצוי בעימות עם החברה. גופו החלש והרפוי של הנביא בא להצביע אולי על הסבל והמצוקה שנגרמים לעתים לנביא, או אולי על העדפת הכוח הרוחני על פני זה הפיזי. הקווים השבורים הבונים את גופו, כמו קווי הציור כולו, מדגישים את שבירותה של הדמות.
האמצעים הציוריים (קו וכתם) ברישום זה בונים את הדמות והנוף. במקביל, הם בעלי נוכחות כמעט מופשטת, שאינה כפופה אך ורק לתפקידם לבנות את הסיטואציה. גם הדימויים המופיעים ברישום (הנביא, העננים, ההר, העץ) אינם מקובעים. ניתן להשוות זאת להדפס של גוסטב דורה המתאר את יחזקאל הנביא. בהדפס של דורה, האמצעים הציוריים יוצרים דמות מוצקה, ברורה ובעלת נפח, ואנו – המתבוננים בתמונה – יכולים לרגע לשכוח שאנו מביטים בתמונה ולא בסיטואציה עצמה. באופן שונה, ברישומו של שטיינהרט אנו לא יכולים לשכוח לרגע שאנחנו צופים ביצירת אמנות ולא בסיטואציה ממשית - האמצעים הציוריים בונים את הדימוי, אך הם גם בעלי חיים משל עצמם. אם נבודד מתוך הרישום את כף היד של הנביא, לא נוכל לזהות שזו יד. במקום זה, מה שנגלה לעינינו הוא איכויות הקו. הכתם הכתום-חום בחלקה המרכזי-תחתון של התמונה הוא סָפֵק בגדו של הנביא, סָפֵק כתם מופשט. באזורים שונים הכתם אף חורג מגבולות קו המתאר של הבגד, אל זרועו של הנביא.
