|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיות > ציור > ציור ישראליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות | ||||||||||||||||||||||||||||
|
בכמה יצירות של מיכל נאמן (נולדה ב-1951), מופיע הביטוי "ה' צבעים" או "יהווה צבעים". יצירות אלה מעלות שאלות רבות.
ביצירה משנת 1976 מופיעות שתי המילים יהווה צבעים על גבי קרטון. היצירה אינה מציגה בפנינו דימוי חזותי של האל, או תיאור חזותי של סיפור שבו מופיע האל. המילים והחומרים, שהיצירה מורכבת מהם, מהווים תחליף לדימוי החזותי של האל. היצירה מעלה כמה שאלות: מדוע משתמשת מיכל נאמן בכתב ולא בדימוי? מדוע היא משתמשת במילה "יהווה"? מה משמעות צירוף המילים "יהווה צבעים"? ומה משמעות הבחירה בחומרים? שילוב כְּתב ביצירות אמנות הוא תופעה המאפיינת אמנים וזרמים שונים באמנות המודרנית. עם זאת, לטענתם של חוקרים שונים העוסקים בנושא הכתב באמנות הישראלית, השימוש בכתב באמנות הישראלית קשור גם לזיקה של אמנות זו למסורת היהודית. לדברי אותם חוקרים, המסורת היהודית, שקידשה את הלשון והספר, וכן האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל-תמונה" (שמות כ', ד') עומדים בבסיסה של זיקה זו. (מנור-פרידמן, 2002) ייתכן, אפוא, שייצוגו של האל באמצעות המילה ולא באמצעות תיאור דמותו מתכתב עם המסורת היהודית. אך מצד שני, כתיבת השם המפורש רומזת לדבר עבירה; זאת, למרות שהמילה נכתבת ולא נאמרת. במקרא כתוב השם "יהוה" עם ו' אחת, ואילו מיכל נאמן כותבת אותו עם שני ו"וים. על בחירה בכתיב זה אמרה מיכל נאמן: "כנראה נבהלתי ולכן עברתי לכיתוב מלא – מלא מדיי. לא אומרים את השם המפורש, רק קוראים אותו, ופה נמצא השם המפורש כשהוא קצת מכוסה, אחר, עם תוספת ו"ו. כך שמותר לקרוא אותו בקול, כי הוא אחר מעצמו, מהשם המפורש." (פרידברג, 1998) מצד אחד, נאמן מתגרה במסורת היהודית, כשהיא כותבת את השם המפורש, ומצד שני היא משנה את השם מתוך הפנמה של האיסור לבטאו. לטענת חיה פרידברג, הביטוי "יהווה צבעים" הוא וריאציה לכינוי "אדוניי צבאות". לטענתה, נאמן מציגה כאן אל שהוא אמן, אל היוצר בצבע, וזאת במקום אל כוחני ולוחם. אך פרידברג גם אומרת שנאמן מעלה כאן ספק באשר ליכולתו של אותו אל להוות השראה וכוח מניע בעולם האמנות; זאת, בשל הצמצום בצבעוניות. (פרידברג, 1998) בעוד האל מאופיין באמצעות מילה המתייחסת לצבע, היצירה מונוכרומטית (מבוססת על גוונים של אותו צבע) כמעט לחלוטין. כמו כן, היצירה מורכבת מחומרים יומיומיים, פשוטים ואף "נמוכים": המצע עשוי מקרטון "מלוכלך", הנראה כפסולת; הניירות אינם נקיים וישרים. הביצוע אינו מלוטש: ראו, למשל, את חוסר הדיוק בשרטוט המילים, כאשר יש קווים החורגים מצורת האותיות. אם רואים את היצירה כמייצגת את האל היוצר, כפי שטוענת פרידברג, אזי האמנות הנקשרת אליו אינה האמנות ה"גבוהה" הקלאסית, המשתמשת בחומרים "אמנותיים", אלא אמנות המתהווה מתוך חומרים פשוטים, יומיומיים. בנוסף, חשיפת החומרים באופן כה ברור, כאשר הגימור אינו מלוטש, מדגישה עשייה פיזית, אנושית, כמו זו של אמן או בעל מלאכה. עשייה כזו שונה מהעשייה של האל היוצר באמצעות דיבור בלבד ("ויאמר אלהים יהי-אור ויהי-אור" –בראשית א 3). השאלות על יחסה של נאמן ביצירה זו אל האל רבות והתשובה עליהן אינה חד משמעית: באיזו משמעות מטעינה נאמן את מושג האלוהות? האם היא מורידה אותו מקדושתו? האם היא מעבירה אותו לממד אנושי ויומיומי יותר? האם היא מטעינה אותו בערכים מוסריים יותר לדעתה?
ביצירה נוספת מ-1976 כתבה מיכל נאמן את המשפט: "קדוש קדוש קדוש ה' צבעים". המשפט כתוב על גבי נייר המודבק על דיקט, והטקסט מטושטש. משני הצדדים מודבקים צילומים, שהקשר בינם לבין הטקסט קשה להבנה. מימין מופיע דימוי של עגלה יחידה על סלע, או הר. הצילום חשוך ברובו, ומעל לעגלה מופיעות קרני שמש. הצילום משמאל מציג חצוצרה בתוך קופסה. נאמן יוצרת צירוף של דימויים וטקסט שהקשר ביניהם אינו ברור, ונראה אפילו מקרי. מה הקשר בין דימויים אלה לבין האל? מדוע היא מציגה תמונה של עגלת תינוק אחת על צוק צר, תמונה שיש בה משהו מעורר אימה? האם קרני האור בצילום קשורות לאור האלוהי? ומדוע קרני אור אלוהי אלו אינן מאירות את העגלה ומשאירות אותה (ואת התינוק שאולי מצוי בתוכה) בחשיכה? האם החצוצרה רומזת לצליל של טקס או הכרזה, כמו הטקסיות או ההכרזה שבחזרה שלוש פעמים על המילה "קדוש"? ואם החצוצרה קשורה לצליל, מדוע היא מוצגת כאובייקט המונח בקופסתו בלא כל שימוש, בלא הפקת צליל? מדוע מציבה מיכל נאמן חצוצרה שנראית כל-כך נקייה, מודרנית ומבריקה מול עגלת תינוק בעלת מראה מיושן? האם היא רוצה לבטא את חוסר האונים באמצעות חוסר היכולת להפיק צליל ולפנות אל האל? האם היא רוצה לבטא את חוסר האונים של התינוק, של החיים החדשים, בעגלה אחת זו? השילוב חידתי, והמסתכל בתמונה אינו יכול למצוא לו תשובה חד-משמעית.
בשתי עבודות משנת 1998 מופיעות המילים "ה' צבעים", פעם בשחור ופעם בלבן. כאשר המילים מופיעות בשחור הן כמעט בלתי נראות. ביצירות אלה יש חזרה על דגם המורכב מיחידות של מלבנים ושל קווים וכתמי צבע, גם אם לא יחידות זהות לגמרי. נראה, כאילו הדגם יכול להתפרס עד אינסוף, כמו האינסופיות של רעיון האלוהות, ורק המצע מגביל אותו. הצורה של המשושה המרכזי והתחלותיהם של המשושים למעלה ולמטה יוצרים תחושה של התחלת דגם נוסף, המהווה רמז לאפשרות קיומו של דגם גדול יותר. ייצוג האל, או עיסוק במושג האלוהות, באמצעות דגם מופשט הרומז לאפשרות קיומו של דגם אינסופי, נענה לאיסור על יצירת דימוי פיגורטיבי המייצג את האל כמו-כן, האינסופי מתקשר למהות האל, או למהות הבריאה האינסופית. בדגם האינסופי יש גם רמז לעשייה, לחזרה שוב ושוב על אותה פעולה, אולי מתוך חיפוש אחר מושג האלוהות, חיפוש שאינו מסתיים, ולא יכול להסתיים. (חשוב לציין, שיצירות נוספות שיצרה מיכל נאמן מציגות דגם כזה, כאשר במרכזו לא מופיע שמו של האל.) כותרות היצירות שוב קושרות את האל לצבעים. דוד גינתון מציין ששני הציורים נראים מונוכרומטיים, אך למעשה הם מגוונים. (גינתון, 1999) וכך כתבה מיכל נאמן: "העבודות נראות לעתים כמונוכרומים, בשל הצבע האחיד המונזל מעל למשבצות, מכתים את המסקינג טייפ ונותר עליו. הרבגוניות של המשבצות מפנה מקומה לחד-צבעוניות של מסך הנייר, כעין נטיפה אחידה של 'מבול' צבעוני זה או אחר, שמסתיר את הקשת הפוליכרומית של צבעי המשבצת". (עומר, 1999) הרושם הכללי הוא של אחידות בגוון, אך במבט מקרוב ניתן לראות את הכתמים או הקווים הקטנים, שעשויים מצבעים מגוונים. מיכל נאמן מגדירה בשתי עבודות אלה את צבעיו של ה' כצבעי הקשת. הקשת היא סימן ואות ברית: "ויאמר אלהים זאת אות-הברית אשר-אני נׁתן ביני וביניכם... את-קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ..." (בראשית ט', י"ב-י"ג). יש עבודות מוקדמות של מיכל נאמן שבהן מופיע צילום של קרני אור הבוקעות מן השמיים, (גינתון, 1999) כפי שראינו ביצירה הקודמת. דבר זה מעיד על אפשרות לזיהוי של האל עם האור, או עם פיצולו של האור לצבעים במקרה זה. כפי שנאמן מוסיפה לשמו של האל את המילה "צבעים", וכפי שהיא צירפה לאחת היצירות תמונה של קרני אור, כך ייתכן שכאן היא מציגה את פיצולו של האור האלוהי לצבעים. כאשר מעבירים אור לבן דרך מנסרה, קרן האור מתפצלת לצבעים המרכיבים אותה. ייתכן, שמיכל נאמן רוצה לדון בתפיסה לפיה כל צבעי העולם, או כל המרכיבים הקטנים הבונים את העולם (כמו המרכיבים היוצרים את הדגם האינסופי ביצירה זו), נובעים מהאור האלוהי ומהווים מעין פיצול שלו. ואכן, הצבעים מתוארים כנובעים מתוך המרכז, שבו רשום שמו של האל. אם מפרשים כך את היצירה, פרשנות זו אינה מתיישבת היטב עם נטייתה של נאמן להטיל ספק, לערער על קדושתו של האל ביצירות הקודמות שראיתם. מצד שני, נאמן אינה מציגה בפנינו את האור האלוהי כעובדה או כאמת, אלא מדגישה את עצם העיסוק שלה ברעיון, באמצעות חשיפת הטכניקה ותהליך העשייה של היצירה. מרדכי עומר מתאר את הטכניקה שבה נעשו יצירות אלה, ומציין שנאמן השאירה על גבי המצע את רצועות נייר הדבק ששימשו אותה במהלך העשייה. וכך אמרה מיכל נאמן: "ההחלטה הייתה להשאיר את נייר הדבק על הפנים, לא להתקדם הלאה, אלא להיסוג אחורה אל השלב שלפני ההופעה הציורית; כך שהעבודה מקבלת 'פנים אחרות', הפנים שהיו רק אמצעי עזר ונועדו לביטול, להימרט מעל פני השטח, להראות את מה שלקראתו נעשתה כל העבודה. אבל נעשית 'דחיית הקץ'. הקץ לא מתגלה, העבודות 'מחכות למשיח', עד שהדבק יוסר והפנים שלהן תתגלינה, ובינתיים יש להן פנים זמניות, של ארעיות ושל נִראות אקראית. פנים של masking tape, פני מסכה. הפנים הללו גם מנציחות את האוסף המקרי של סימני המלאכה; שאריות של צבע, עקבות של נזילות. כיוון שכל מתיחת מסקינג טייפ מקבלת תאריך, הרי הנייר הזה הוא הצטברות של ימי עבודה ודיווח על זמן שחלף, כמו יומן." (עומר, 1999) במשך מאות שנים שאפו אמני המערב להסתיר את עקבות העשייה ולהציג בפנינו יצירה "מושלמת", כיוון שכל התהליך התקיים למטרה כלשהי, ולא עבור עצמו. דבריה של נאמן מציגים תפיסה אחרת. נאמן משאירה את המסקינג טייפ כדי ליצור מראה של דבר ארעי, אקראי, לא סופי, העתיד להתגלות ועדיין לא התגלה. השארת המסקינג טייפ מהווה מעין יומן המתעד את התהליך שעברה האמנית עם העבודה. על-פי תפיסה זו, ייתכן שנאמן אינה מציגה בפנינו בהכרח דימוי המייצג את האל, אלא עוסקת ביחסי הגומלין שלה עצמה עם הנושא. ייתכן, שניתן לומר שכפי שהאל, או מושג האלוהות, אינו יכול להתגלות בפנינו באמת, כך גם כאן הוא מוסתר, רוצה להתגלות ואינו מתגלה, או שלא מתאפשר לו להתגלות, להיחשף, ואולי הוא כלל אינו יכול להיחשף. ההסתרה הזו, התחושה שהדברים מצויים בהתהוות, קשורה לאותה מהות בלתי נתפסת של האל, לניסיון להגיע אליו ולחוסר היכולת הממשית לעשות זאת. האמנית מנסה, אולי, בפעולתה, בעשייה שלה, שאותה היא חושפת בפנינו, להגיע למיצוי של מושג האלוהות, אך היא אינה מצליחה לעשות זאת, וחושפת בפנינו את הניסיונות. מיכל נאמן עוסקת אפוא ביצירותיה בדמותו של האל. כאמור, עיסוקה בנושא זה מצוי בזיקה לחדירתו של הכְּתב ליצירות שיצרו זרמים שונים באמנות המודרנית, וכן בזיקה למשמעותו של הכתב ביהדות ולאיסור על יצירת דימוי פיגורטיבי של האל. כיוון ששם האל הוא בעל משמעות מרכזית ביהדות, העיסוק בשמו מהווה, למעשה, עיסוק במהותו של האל, או במושג האלוהות. כבר במקרא מופיעים שמותיו השונים של האל כמייצגים מהויות שונות שלו. השם "אלוהים" מבטא את האל האוניברסאלי, בעוד שהשם "יהוה" מבטא את האל המתגלה לעם ישראל כציבור וכפרטים. שני שמות אלה זכו לפרשנות נוספת בפילוסופיה היהודית, לפיה "אלוהים" מייצג את מידת הדין ואילו "יהוה" את מידת הרחמים. המדרש המובא להלן מדגים את השימוש הפרשני וההגותי בשמות ה'. בבראשית ב פסוק 4 נאמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם המדרש בבראשית רבה על המילים "ה' אלוהים " אומר: (משל) למלך שהיה לו כוסות ריקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין (=מים חמים) הן נבקעים, צונין (=מים קרים) הם מקריסין. מה עשה המלך? ערב חמין בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים הווי חטוייה סגין (=חוטאים הרבה) במידת הדין אין העולם מתקיים, אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת הרחמים... ה' אלוהים.." המדרש מתבסס על השימוש בשמות האל בבריאה. פרק א' בבראשית משתמש בשם "אלוהים" המיצג את מידת הדין ואילו פרקים ב' וג' משתמשים בכינוי הכפול "ה' אלוהים". המדרש מעניק לכך משמעות רעיונית: כאשר ראה הקב"ה שאי אפשר לברוא את העולם במידת הדין (שם אלוהים) החליט לשתף את מידת הרחמים (שם הויה) ובכך ליצור עולם שאינו מושתת על קיצוניות אחת ועל כן ניתן לחיות בו. היבט יהודי מעניין נוסף בהקשר זה הוא הקדושה והכוח שנהוג לייחס ביהדות לשם האל עצמו. אחד האיסורים הנכללים בעשרת הדיברות הוא:" לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא " (שמות כ 6). כמו כן, שבועה בשמו של האל היא בעלת תוקף מיוחד. בספרות חז"ל יש עדויות לכך שהייתה אמונה עממית רווחת בדבר כוחו המאגי של השם המפורש. באגדה מסופר על בני דורו של חזקיהו, שהיו יוצאים למלחמה כשהשם המפורש כתוב על גופם (מדרש תהילים ל"ו 8). מאמר חז"ל החריף: "כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דרבי נתן פרק י"ב) מעיד על כך שהיה שימוש בשם המפורש לצורכי מאגיה. העיסוק בשמו של האל אצל מיכל נאמן הוא עיסוק הטעון מצד אחד בכל המשמעויות הדתיות המיוחסות לשם המפורש, אך מצד שני מפקפק במטען הזה ומעלה שאלות כלפיו וכלפי שמות האל. יותר משהאמנית קובעת עמדה ביצירותיה, היא מעלה שאלות רבות, שאלות הנותרות בלא מענה. בדרך זו היא מעלה את ערך הפקפוק, ההיסוס, חוסר-הוודאות, השאלה, יותר מאשר את ערך האמת, התשובה, הוודאות, האמונה המוחלטת. ביבליוגרפיה:
|
|||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
