נינוה

א. נינווה במקרא

נינווה הייתה בירתה האחרונה של ממלכת אשור. העיר נזכרת במקרא כמה פעמים, הן בהקשר היסטורי ובעיקר בהקשר הנבואי.

בספר בראשית י', בפרק המתאר את תולדות העמים, מסופר על תולדות נמרוד גיבור הציד שמצאצאיו יצא אשור שבנה את נינווה: וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח--הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה" (בראשית י 8 – 12).

האזכור הבא מתייחס לסנחריב מלך אשור, שחזר לנינווה בירתו לאחר מסעו לדיכוי מרידת חזקיהו בשנת 701 לפני הספירה ולאחר שלא הצליח לכבוש את ירושלים, ונרצח שם באחד המקדשים: "וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיֵּשֶׁב, בְּנִינְוֵה. לז וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו" (מלכים ב י"ט 36 – 37; ישעיהו ל"ז 37 - 38).

בספרי הנביאים יונה, נחום וצפניה, נינווה היא הסמל לרשעותה של ממלכת אשור.
נחום וצפניה, שהיו כנראה בני הזמן ועדים לשנים האחרונות לגדולתה של האימפריה האשורית בשלהי המאה השמינית לפני הספירה, מנבאים על חורבנה של נינווה.
יש לזכור, שהאימפריה האשורית השתלטה על ממלכת ישראל עוד במאה התשיעית לפני הספירה, בימיהם של אחאב ויהוא, ולימים כבשה והרסה את שומרון (722 לפני הספירה) והגלתה את תושבי ממלכת ישראל. מאוחר יותר, השתעבדה גם ממלכת יהודה לאשור, בימיו של אחז. חזקיהו מרד בסנחריב מלך אשור (שנינווה היתה בירתו), ובשנת 701 יצא סנחריב למסע לדיכוי המרידה, שבמהלכו הרס את כל עריה הבצורות של יהודה ורק את ירושלים לא כבש.

ישעיהו הנביא ראה באימפריה האשורית "מטה זעם" שבו משתמש ה' להעניש את יהודה החוטאת הוא מנבא שלאחר שאשור תמלא את תפקידה יבוא גם סופה: "הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי. בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ, וְעַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ--לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז, ולשימו (וּלְשׂוּמוֹ) מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת. ... וְהָיָה, כִּי-יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂהוּ, בְּהַר צִיּוֹן, וּבִירוּשָׁלִָם--אֶפְקֹד, עַל-פְּרִי-גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וְעַל-תִּפְאֶרֶת, רוּם עֵינָיו" (ישעיהו י 5 – 15).

המלכים שמלכו באשור אחרי סנחריב, אשורבניפל ואסרחדון, ניסו אף לכבוש את מצרים. עלייתה של האימפריה הבבלית שמה קץ לאשור. נבופלאסר מלך בבל וצבא בבל ומדי החריבו את נינווה בשנת 612 לפני הספירה והפכו אותה לעיי חרבות. על חורבנה הנורא של נינווה ומפלת האימפריה האשורית ניבאו, כאמור, הנביאים נחום וצפניה.

כך מתאר נחום את הרגעים הנוראים של כיבוש נינוה: "בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת: מַרְאֵיהֶן, כַּלַּפִּידִים--כַּבְּרָקִים, יְרוֹצֵצוּ. יִזְכֹּר, אַדִּירָיו--יִכָּשְׁלוּ, בהלכותם (בַּהֲלִיכָתָם); יְמַהֲרוּ, חוֹמָתָהּ, וְהֻכַן, הַסֹּכֵךְ. שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת, נִפְתָּחוּ; וְהַהֵיכָל, נָמוֹג. וְהֻצַּב, גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה; וְאַמְהֹתֶיהָ, מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת, עַל-לִבְבֵהֶן. וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם, מִימֵי הִיא; וְהֵמָּה נָסִים, עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה. בֹּזּוּ כֶסֶף, בֹּזּוּ זָהָב; וְאֵין קֵצֶה, לַתְּכוּנָה כָּבֹד, מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה" (נחום ב 5 – 9).

ואילו הנביא צפניה, שניבא בימיו של יאשיהו מלך יהודה (שנהרג במגידו כשהתערב במאבקים הבינלאומיים ותמך בבבל נגד מצרים ואשור), מתאר את יום חורבנה של נינווה כיום הדין הנורא: "נוֹרָא יְהוָה, עֲלֵיהֶם, כִּי רָזָה, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ; וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם. גַּם-אַתֶּם כּוּשִׁים, חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה. וְיֵט יָדוֹ עַל-צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת-אַשּׁוּר; וְיָשֵׂם אֶת-נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר. וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל-חַיְתוֹ-גוֹי--גַּם-קָאַת גַּם-קִפֹּד, בְּכַפְתֹּרֶיהָ יָלִינוּ; קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, חֹרֶב בַּסַּף, כִּי אַרְזָה, עֵרָה. זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד; אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, מַרְבֵּץ לַחַיָּה--כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ, יִשְׁרֹק יָנִיעַ יָדו" (צפניה ב 11–15).

העיר נינווה נמצאת במרכז נבואתו של הנביא יונה, שנשלח על-ידי ה' לנבא לה חורבן, אם לא תשוב מדרכה הרעה: "קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי" (יונה א 2). לאחר שהוא מנסה להימלט מביצוע המשימה ומתחרט על כך, יונה ממלא את שליחותו של ה', הנגלה אליו בשנית, ומנבא לבני נינווה כי עירם עומדת להיות מושמדת בקרוב. בעקבות נבואתו של יונה, נינווה – מהמלך ועד אחרון התושבים ואף בעלי החיים – חוזרת בתשובה, ובתמורה ה' אינו מביא לחורבנה. יונה מצטער על כך שנינווה לא חרבה, וה' מוכיח אותו על כך. לכאורה, מתוארת העיר נינווה בנבואת יונה כעיר גדולה, שחצייתה נמשכת שלושה ימים ("...ונִינְוֵה, הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים--מַהֲלַךְ, שְׁלֹשֶׁת יָמִים" - פרק ג 3), ומספר תושביה יותר משנים-עשר ריבוא בני אדם – כלומר, 120,000 ("וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה--אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה" - פרק ד 11). אולם, למרות מרכזיותה של נינווה בנבואת יונה, אין היא מתוארת כעיר אמיתית, ריאלית, אלא כמטאפורה לעיר חטאה הראויה לעונש מידי ה'. עצם השימוש בפועל בזמן עבר "ונינוה היתה" מעיד, שהכוונה לעיר שבזמן כתיבת הנבואה כבר לא הייתה קיימת ואולי רק זִכרה כעיר ענקית, שוקקת חיים וחטאים שנהרסה עד היסוד, משמש בסיס לנבואת יונה.

ב. הממצא הארכיאולוגי

נינווה בירת אשור זוהתה במאה ה- 19 על-ידי החוקר הבריטי הנרי אוסטין לייארד באתר הנקרא תל קויונצ'יק, הסמוך לעיר מוסול בצפון עיראק. התל שוכן קרוב לנהר החידקל ויש בו שני חלקים – על אחד נמצאו שרידיה של מצודת העיר ואילו על השני, המכונה "נבי יונס", שוכן קבר שהמקומיים בני אותה תקופה ייחסו אותו לנביא יונה.

החפירות הראשונות בתל נערכו בתקופה שבה עדיין לא היו שיטות חפירה ארכיאולוגיות מדעיות. החופר חפר תעלות ומנהרות אל תוך התל וכך הגיע אל שרידי מבנים, שקשה היה לזהותם משום שהיו בנויים לבני בוץ. למרות זאת, הצליח לייארד לזהות בתל את הארמון שבנה סנחריב מלך אשור (705 – 681 לפני הספירה) כשהקים במקום בירה חדשה, שלא הספיק כמעט להתגורר בה. כמו כן זיהה לייארד ארמון נוסף שהיה שייך למלך אשורבניפאל (668 – 627 לפני הספירה), שנינווה הייתה גם בירתו.

העיר אשור הייתה מבוצרת בחומה אדירה בעלת שערים רבים, והיו בה גנים מפוארים ומקדשים רבים. עיקר הממצאים נמצאו בארמונות שקירותיהם היו מעוטרים בלוחות אבן מגולפים. בתבליטים שהופיעו על לוחות אלה תוארו סיפורי מלחמותיהם של המלכים, תמונות של ציד ושל אלים שונים. בכניסה לאולמות ניצבו פסלי בעלי-חיים דמיוניים (גוף אריה, כנפיים, ראש אדם, זנב נחש...), שנועדו להגן על המלך ועל בני ביתו מכל רע.

אחד התבליטים החשובים ביותר, שנתגלה בחדר הכס של ארמון סנחריב, מתאר את המצור על העיר לכיש ביהודה. התיאור מדויק להפליא ומראה את הצבא האשורי מגיע ללכיש; את המגינים מנסים למנוע מהצבא האשורי לטפס על סוללת המצור; ואת רגע הכניעה של העיר כשמגיניה, על נשותיהם וטפם, יוצאים לשבי ומשתחווים למלך היושב באוהלו. תבליט זה הוא ממש צילום מצב של הקרב על לכיש, שהייתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה (להזכירכם, סנחריב לא הצליח לכבוש את ירושלים במסעו בשנת 701 לפני הספירה). התבליט, כמו רוב הממצאים מנינווה, מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון, אך העתק מדויק שלו נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

ממצא אף יותר חשוב נמצא בחדרי ארמונו של אשורבניפאל. שם גילו החופרים את הספרייה הענקית של מלך אשור, שלמרות היותו לוחם התעניין בתרבות העתיקה של ארצו ואסף לארמונו את כל הכתבים שהיו ידועים בימיו, ואף דאג להעתיקם ולתרגמם. הכתבים נמצאו כתובים בחרט על לוחות טין בכתב היתדות. כך נמצאו אלפי טקסטים ספרותיים, דתיים, כלכליים ומשפטיים השופכים אור על התרבות של ארם נהריים בעבר הרחוק.

אחד הטקסטים החשובים ביותר שהתגלו הוא האפוס המכונה "עלילות גִלגמש" המספר על הרפתקאותיו של גלגמש מלך ארך, ששאף למצוא חיי נצח. חלק מסיפורו של גִלגמש דומה מאוד לסיפור נוח והמבול. דמיון זה מאפשר לחוקרים לבחון את הזיקות שבין הספרות הקדומה של ארם נהריים לבין המקרא.