בפתיחה לסיפור בחירתו של גדעון לשופט, הכתוב מציין את המצב הקשה שעם ישראל היו שרוי בו מפחד המדיינים – הנוודים שפלשו לתחום הארץ הנושבת ובזזו את היבול החקלאי: "וַתָּעָז יַד-מִדְיָן, עַל-יִשְׂרָאֵל; מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת-הַמְּעָרוֹת, וְאֶת-הַמְּצָדוֹת. וְהָיָה, אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל--וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר" (שופטים ו 2– 4).
בהמשך מתוארת פגישת המלאך עם גדעון: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה', וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ, אֲבִי הָעֶזְרִי; וְגִדְעוֹן בְּנוֹ, חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס, מִפְּנֵי מִדְיָן" (ו 11).
תיאור קצר זה מגלם את כל המצוקה שהחקלאים בעמק יזרעאל היו שרויים בה.
בדרך-כלל, בעונת הקציר נהגו לדוש את התבואה שזה עתה נקצרה בגורן. הגורן הייתה משטח סלע גדול, שנמצא במקום מרכזי בכפר, חשוף לאוויר ולרוח. פעולת הדיש (הפרדת הגרעינים מן השיבולים) נעשתה באמצעות מורג – לוח עץ גדול משובץ בחלוקי אבן או מתכת, שהונע על-ידי בהמה שהסתובבה סביב משטח הגורן.
גדעון אינו דש את החיטים בגורן באמצעות מורג, אלא חובט אותן – כנראה במקל. זו עבודה ידנית המעידה על כמות תבואה קטנה. הפעולה אינה נעשית בגורן החשופה, אלא במקום חבוי ומבודד – בגת. הגת הייתה בתקופת המקרא בור רדוד חצוב בסלע (מאוחר יותר הייתה הגת משטח חצוב) שהיה ממוקם, בדרך-כלל, סמוך לכרמים (כדי לא לטלטל את הענבים לאחר הבציר), רחוק ממרכז הכפר.
גדעון, אם כך, לא רק שאינו דש בגורן, אלא חובט את החיטה במקום מרוחק, חבוי, בגת.
שילובם של שני מושגים הלקוחים מעולמות חקלאיים שונים ומעונות חקלאיות שונות - הקציר והבציר - מעידים על המצוקה שהחקלאים היו שרויים בה מפני פשיטות הנוודים, שמטרתם הייתה שוד היבול.
