אמנה חברתית, מונח מקובל מאז המאה ה-16 לציון התופעה שבד"כ בני אדם נוטים לחיות במאורגן ומוכנים לקבל עליהם את חוקי החברה. הוגי דעות כגון תומס הובס, ג'ון לוק וזן ז'ק רוסו הניחו שבלא אמנה חברתית אי אפשר לחיות במאורגן ובאופן ממוסד. האלטרנטיבה היא אנארכיה - מלחמת הכול בכול, ולדעתם זה היה המצב בחברת בני האדם קודם ש'נכרתה' האמנה החברתית. אמנם האמנה החברתית מגבילה את חירות הפרט, אבל הפיצוי על הגבלה זו הוא קיום בטוח יותר. הגבלת החופש היא תוצאה של ההגבלות והאיסורים שהחברה (וביתר דיוק: שליטיה) מטילה עליו, ועונשים בצדם אם יפר אותם.

מידת השימוש בכוח שנוקטים השליטים היא אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בקרב הוגי הדעות העוסקים בבעית האמנה החברתית. יש הסוברים כי די במזער של איום באלימות כדי לשמור על החוק והסדר ולהבטיח את קיומה הפיסי של החברה; כל היתר יווסת וינוהל ע"י הסדרים מרצון בין בני אדם חופשים. לעומתם סוברים אחרים - בד"כ האנטי ליבראלים, שמייצגם הבולט ביותר הוא תומס הובס - שהאדם מטבעו אנוכי ותוקפן, ולכן מצב המלחמה בין בני אדם הוא מצב כמעט טבעי, ורק מושל תקיף הרודה באנשיו יכול למנוע אותו. הצלחתו של שליט למנוע מלחמת אזרחים היא מבחנו העליון, וכל היתר טפל. הובס גרס שיש להעניק למושל זכות לשלוט שלטון בלתי מוגבל. על גרסתו זו חלקו רבים, הידוע שבהם, רוסו, טען כי זכויות השליט מוגבלות. כאשר 'חתמו' בני האדם על האמנה לא ויתרו על זכותם העליונה לקבוע את אורחות חייהם ואת מבנה השלטון, אלא רק ייפו את כוחו של השליט למלא תפקיד מסוים בשמירה על החוק והסדר.

רבים חלקו על תורת האמנה החברתית. היסטוריונים טענו שאין כל הוכחה ועדות היסטורית למעבר כביכול ממצב של אנארכיה טרום מדינתית למצב של קבלת עול האמנה החברתית, המאפיין חברות מודרניות; אסכולות סוציולוגיות, מרקסיסטיות ולא-מרקסיסטיות, במיוחד אסכולות הדוגלות בתורת האליטות, הציעו תיאוריות אחרות של התפתחות המבנה ההיירארכי שבראשו אליטה שלטת או מעמד שליט. אך המסר שברעיון האמנה החברתית תקף גם בימינו: שום ממשל איננו יכול להחזיק מעמד זמן רב בלא תמיכת האוכלוסייה ואי אפשר לשלוט בכוח הזרוע בלבד.