בלשנות

בלשנות, מדע החוקר את הלשון כמערכת המשמשת לתקשורת. מקובל להבחין בו בין שני תחומים - פילולוגיה ולינגוויסטיקה. הפילולוגיה עוסקת בחקר של טקסטים, בעיקר עתיקים, ואילו הלינגוויסטיקה מתמקדת בחקר תופעות הקשורות לתקשורת בע"פ ובכתב של שפות חיות בעיקר.
להלן נעסוק בבלשנות כלינגוויסטיקה.

מקובל להבחין בין בלשנות דיאכרונית (היסטורית), החוקרת שינויים בתופעות לשוניות לאורך רצף של זמן, לבין בלשנות סינכרונית, הבודקת מצב של לשון בשלב אחד שבתולדותיה. כן מבחינים בין בלשנות משווה, העוסקת בהשוואה של שפות קרובות השייכות לאותה 'משפחה', לבין בלשנות מעמתת (קונטרסטיבית), העוסקת בהבדלים שבין שפות לצורכי הוראה או תרגום.

בתקופתנו קשורים לבלשנות תחומים גובלים שונים: הפסיכולינגוויסטיקה (חקר הקשרים שבין החשיבה לבין הפעילות הלשונית); הסוציולינגוויסטיקה (חקר הקשרים שבין המעמד החברתי של הדובר לבין פעילותו הלשונית); הפרגמאלינגוויסטיקה (חקר הקשרים שבין המבע הלשוני לבין כוונתו של הדובר והאילוצים הנסיבתיים שהוא נתון בהם): הנוירולינגוויסטיקה (חקר חלקי המוח המשתתפים בפעילות הלשונית) וכן תחומי יישום הנכללים בענף הקרוי 'בלשנות שימושית' (linguistics applied): לימוד והוראה של שפות, תכנון לשוני, תרגום ומתורגמנות.

בתקופה העתיקה עסקו היוונים בלשון בעיקר מן הבחינה הפילוסופית. העסיקה אותם, למשל, השאלה אם השפה היא 'טבעית' או מלאכותית-מוסכמת. היחידה הקטנה ביותר בתיאור הלשון הייתה בתקופה זו המלה. היוונים עסקו במיון המלים, בדרכי הנטייה שלהן ובדרכי הצטרפותן למשפטים. הרומים המשיכו את כיווני העיסוק הלשוני של היוונים. תרומתם לבלשנות התבטאה בעיקר בקביעת מונחים (רובם משמשים את המדקדקים עד ימינו). כן החלו בעיסוק מילוני, כלומר בסידור אלפביתי של רשימות מלים.

בתקופה הקדומה עסקו גם ההודים בחקר הלשון. ראוי לציון מפעלו של פניני במאה ה-5 לפנה"ס, שחיבר דקדוק אנליטי של הסנסקריט. תרומתם של ההודים ניכרת בעיקר בתורת ההגה: הם עסקו בתיאור תפוצתם של ההגאים ומקום החיתוך שלהם.

בימה"ב השתמשו הערבים בהבחנות ובמונחים שהתפתחו ביוון העתיקה וכן בניתוח הפורמאלי של ההודית. הדקדוק העברי התפתח בעיקר בספרד שבשלטון המוסלמים והושפע מאוד מן המדקדקים הערבים. חכמי המסורה, שפעלו בטבריה, עסקו ב'בלשנות' כמכשיר לפרשנות המקרא. עיקר מפעלם היה קביעת הניקוד והטעמים. המונח 'דקדוק' שהשתמשו בו מציין את הקריאה המדויקת של הטקסט המקראי.

בתקופת הרנסאנס גברה ההתעניינות בחקר לשונות עתיקות ובתוכן העברית. עד סוף המאה ה-18 הושם הדגש בעיקר בקביעת הצורה 'הנכונה' שיש להשתמש בה, תוך הסתמכות על דרכי השימוש שבטקסטים עתיקים. הכיוון הנורמטיבי השתנה שינוי בולט עם עלייתה של הבלשנות המודרנית המדעית במחצית הראשונה של המאה ה-20.

במאה ה-19 התפתחה מאוד הבלשנות המשווה, בעיקר זו שעסקה במשפחה ההודו-אירופית. בתקופה זו ניתנה גם תנופה למחקר משווה של השפות השמיות, וזו כללה את הלשון האכדית העתיקה, שנתגלתה ופוענחה באותם ימים.

ראשיתה של הבלשנות החדשה קשורה בעיקר בשמו של פ' דה סוסיר. מראשית המאה ה-20 הפך העיסוק בלשון למדע המנסה לתאר תיאור מדויק את מבעי הלשון על מרכיביהם השונים. דה סוסיר יצר את ההבחנה הבסיסית שבין 'דיבור' (parole) לבין 'לשון' (langue). במושג 'דיבור' הוא כלל את הביצועים הממשיים של היסודות הלשוניים, כגון הגייתן של מלים בסיטואציה מסוימת. לדידו 'הלשון' היא המערכת המופשטת של כללי הדקדוק ושל אוצר המלים.

הבלשנות החדשה משתדלת לתאר את המערכת של 'הלשון' על תחומיה השונים כפי שהיא ('המצוי'), ולא כפי שראוי שתהיה ('הרצוי'). לכן גישתה מתארת ולא פסקנית. כ"כ מעדיפה הבלשנות החדשה את המחקר הסינכרוני מן הדיאכרוני, ואת העיסוק בשפה המדוברת מזו הכתובה. לכן היא מתרחקת ממחקרן של שפות עתיקות. אין היא מושכת את ידה ממחקר של גילויי לשון הנחשבים ל'תת-תקניים', כגון סלנגים למיניהם ולשון הילדים.

ואלה הם תחומי המחקר העיקריים של הבלשנות: המילון (משמעיהן של המלים ודרכי היווצרותן), הפונטיקה והפונולוגיה, תורת הצורות והתחביר.

תחום נוסף של הבלשנות הוא הסמאנטיקה. זו עוסקת ביחסים שבין המסמנים לבין המסומנים (הבחנה של דה סוסיר). נהוג להבחין בין סמאנטיקה דיאכרונית, החוקרת את שינויי המשמעות שחלו במסמנים מסוימים בתקופות שונות שבתולדות הלשון ומנסה למיין אותם לסוגים, לבין הסמאנטיקה הסינכרונית, החוקרת את יחסי המשמעות שבין מלים שונות בשלב מסוים שבתולדות הלשון. סמאנטיקה זו עוסקת גם בתיאור משמעיהם של צירופים ושל משפטים שלמים (בתחום זה הושפעה הסמאנטיקה מן הלוגיקה).

בדור האחרון הושפעה הבלשנות ממדעי החברה בנוגע לשיטות המחקר. היא משתמשת בבדיקות מדגמיות ובשיטות סטטיסטיות משוכללות כדי לתאר את שימושי הלשון המקובלים על בני החברה. השפעת מדעי החברה ניכרת גם בנטייה לחקור וריאציות לשון חברתיות, כולל סוציולקטים של שכבות נחשלות.