עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > יחסי יהודים ערביםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעות
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר דן במרד הערבי בשנת 1936, ובוחן שני עקרונות מרכזיים שמלווים את הסכסוך היהודי - ערבי בארץ-ישראל : עקרון המאבק המזויין בנושא הפלשתיני ועקרון המעורבות הערבית בו.



המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי - ערבי בארץ-ישראל
מחבר: יהודה תגר


לאחרונה עיינתי במאמר, שהתפרסם בשבועון מצרי לפני מספר חודשים, במלואת 40 שנה לפרוץ המרד הערבי בפלשתינה*, ובו עורך הכותב השוואה בין מלחמת יום-הכיפורים לבין המרד. בשני המקרים, קובע המחבר, המטרה היתה שווה - לזעזע את הסטטוס קוו, שנתהווה והתקבל בנושא הפלשתינאים, ולהכריח את כל הנוגעים בדבר ואת העולם כולו לדון מחדש בנושא ולהביא להכרעה לטובת הערבים.

הן בשנים שקדמו למרד והן בשנים שקדמו למלחמת יום-הכיפורים נוצר בבעיה הפלשתינית מעין סטטוס קוו אשר שירת את מטרות הציונות. באמצע שנות השלושים גברה העליה היהודית בקנה-מידה עצום, וקניית אדמות והתיישבות יהודים גדלו אף הן. הערבים ראו את פלשתינה נשמטת מידיהם אט אט והופכת יהודית, בעוד שבריטניה הגדולה, חבר הלאומים והעולם כולו מקבלים תהליך זה, מי פחות ומי יותר, מבלי לנקוט בשום פעולה ממשית למנוע זאת,

מצב דומה אירע בן השנים 1973-1967. המאחז הישראלי בשטחים המוחזקים וההתנחלויות בהם הלכו והתחזקו. הכיבוש הישראלי עצמו הפך לעובדה קיימת, ולמעשה אף מוכרת. אמנם שתי מעצמות-העל, האו"ם והעולם בכללותו גינו כיבוש זה - מי פחות ומי יותר - אך למעשה לא ננקטה אף פעולה ממשית שתשים קץ לכיבוש.

בעל המאמר אף ממשיך וקובע, כי בשני המקרים הושגה המטרה. הסטטוס קוו, ששירת את מטרות הציונים, זועזע, והעולם הוכרח לדון מחדש בבעיה הפלשתינית תוך מגמה אוהדת יותר לצד הערבי. המחבר מציין שני היבטים נוספים, המשותפים למרד 36 ולמלחמת 73, והם : עקרון המאבק המזויין בנושא הפלשתיני ועקרון המעורבות הערבית בו.
ארחיב עתה את הדיבור על עקרונות אלו.

עקרון המאבק המזויין של ערביי פלשתינה

מאבקם הפוליטי של ערביי פלשתינה לווה מתחילתו בגוון אלים, שבא לידי ביטוי בהתפרעויות 1920 ו-1921, ובקנה-מידה גדול יותר במאורעות 1929. בשנים שלאחר מכן, ובעקבות המרד הערבי 1939-1936, כונה גוון זה בשם "המאבק המזויין".

אם מאחורי עיקרון זה היתה אידיאולוגיה כלשהי, הרי שהיא היתה פשוטה מאד וביטאה - בעיקרו של דבר - את הסיסמא העתיקה "דת מוחמד בחרב" (דין מוחמד בלסייף). היא אף שיקפה את העליונות המסורתית של החרב על-פני העט ושאר אמצעי השכנוע בקרב החברות המוסלמית והערבית.

ההנחה היתה שהשיטה הטובה ביותר להבאת בריטניה לשינוי "מדיניותה הציונית" - כפי שנראתה בעיניהם - תהא על-ידי הפעלת לחץ באמצעות שימוש בדרכים אלימות. עיסוקם העיקרי של חסידי עיקרון זה היה אלימות. היו אלו אנשים שנעו, בדרך-כלל, מחוץ למעגלי התנועה הלאומית המקובלת והנהגתה, אותה הנהגה אשר חזרה וטענה שמאבקם של ערביי פלשתינה הינו בעל אופי מדיני והוא מתנהל בדרכי שלום ובמסגרת החוק בלבד.

התפיסה כי "ריבונות מושגת על-ידי שימוש בכח" נשמעה אולי מופשטת למדי לרוב חסידי עקרון "המאבק המזויין", אך הלקח שהם - וכל ערביי פלשתינה - הפיקו ממאורעות 1929 היה שהאלימות משתלמת. המאורעות - הם סברו - הביאו לערבים תמורה מסוימת. מדוע, אם-כן, לא להמשיך באותה שיטה לשם השגת תמורות נוספות.

בעקבות קו מחשבה זה, פשטו בכל הארץ שמועות בדבר ייסוד כנופיות מזוינות שתמשכנה במאבק הלאומי, ונושא הקמת כנופיות אלו והפעלתן נדון בהרחבה. הראשונה שהוקמה היתה 'כנופיית צפת', שפעלה באזור הגליל העליון המזרחי ונודעה, לאחר-מכן, בשם 'כנופיית היד הירוקה'. היתה אף תוכנית, שלאחר שכנופיה זו ופעילותה תוכחנה את הצלחתן, תאורגנה כנופיות נוספות: באזורי שכם, על צירי הכבישים ירושלים-יפו וירושלים-יריחו, וכן בסביבות חברון.

היהודים תיארו את חברי הכנופיה כשודדים. אין ספק שרובם היו פושעים שנמלטו מכלאם וטיפוסים משולי החברה, תושבי האזור בו פעלה הכנופיה, שהצטרפו אליה כדי לשלול ולבוז או כדי לחסל חשבונות פרטיים, או אף כדי להנות מאירוחם - הכפוי לעתים - של כפריי האזור. תהא הסיבה אשר תהא, קנה-המידה להיותה של פעולה כולשהי "לאומית" היה, במידה רבה, קבלתה בתור שכזו על-ידי בני העם או על-ידי אויביהם, ובמקרה הנ"ל - אכן היה הדבר כך. השאלה אם מבצעי הפעולה הונחו על-ידי מניעים אציליים וכנים או על-ידי מניעים אישיים ושפלים, הינה בעלת חשיבות משנית בהקשר זה.

העיתונות הערבית היללה את הכנופיה ובמרומז אף אימצה ועודדה את פעילותה. כפריי האזור בו פעלה הכנופיה אהדוה, בדרך-כלל, וסייעו בידה (אם-כי יש להוסיף שכאשר האהדה התמעטה, הרי שאיומים והפחדה מילאו את מקומה בהצלחה). מטרת הפעולות היתה ליצור אווירה בלתי שקטה שתעודד ותאמץ את הלאומניים-הקיצוניים, תטיל פחד על היהודים ותפגע במעמד השלטון ובאמינותו.

הכנופיה פעלה כחמישה חודשים וביצעה בהצלחה מספר פעולות קטנות, אך בפעולה משותפת של כוחות הצבא והמשטרה הותקפה הכנופיה, פוזרה וחדלה להתקיים.

הצלחתה של כנופיית "היד-הירוקה", אף שהיתה מוגבלת, יכלה לשמש סימן לבאות. ואכן, לכשהתחדשו לאחר-מכן המאורעות, השתמשו הערבים בשיטה זו של לחימה בקנה-מידה הרבה יותר גדול.

כנופיות גדולות אחרות לא הוקמו באותו זמן, אך יחידים וקבוצות קטנות המשיכו במעשי אלימות מזויינים, ואווירה של אי-שקט התפשטה על-פני כל הארץ.

קבוצות קטנות אלו, שאורגנו בעיקרו של דבר באזור חיפה, התרכזו מסביב ל"ארגון הצעירים המוסלמים" ( Y.M.M.A – Young Man’s Moslem Association) וסניפיו בכפרי הצפון. החברים המסורים שבארגון זה, שנמצאו מתאימים, צורפו לארגון טרוריסטי סודי בשם "היד השחורה". מנהיגו ומפעילו של ארגון זה היה פליט מדיני מסוריה, שייח עז אלדין אל קסאם, לאומני ערבי קיצוני שנהנה מפרסום רחב כמטיף ומנהיג דתי. פעילותם הממשית החלה רק לאחר-מכן, אך בפגישותיהם הם תכננו את המרד הבא, דנו בהרג יהודים וחזרו ושיננו את הסיסמא "דת מוחמד בחרב".

נושא אחר, שהעסיק בראשית שנות ה-30 את התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה ואשר השפיע מאוד על גיבוש "עקרון המאבק המזוין", היה שאלת הצטיידות היהודים בנשק. כפי שהוכח במאורעות 1929, השיגו הערבים נצחונות קלים במקומות כחברון וצפת, בהם היו היהודים חסרי נשק. מסקנת היישוב היתה, איפוא, ברורה - להתאמץ ולהשיג נשק. מסקנת הערבים, כנגד זה, היתה לנסות לסכל את מאמצי היהודים בכיוון זה, הן בדרכים ליגליות - קבלת נשק מהממשלה - הן בדרכים בלתי-ליגליות.

בעקבות גילויים של שני מקרי הברחת נשק על-ידי היהודים, התעורר בעיתונות הערבית מסע חריף, שדרש מהמשלה להפסיק את נסיונות היהודים להצטייד ולמנוע בכך את פריצת ה"גל החדש של ההתפרעויות שמתכננים היהודים". מסע זה לווה בזרם מחאות כלפי הממשלה, בהן הביעו הערבים את חששם מכך ש"היהודים עסקו ועוסקים בהברחת נשק לפלשתינה במגמה לצייד את צעיריהם בנשק ולהקים ארגונים צבאיים". מאידך הדגישו מחאות אלו, בדרך-כלל, את רצון הערבים בשלום ואת פעילותם בדרכי שלום.

באותו זמן עצמו המשיכו היסודות הערביים הקיצוניים את הכנותיהם לשימוש בטרור ובאלימות. נוצר, איפוא, מצב שהמדיניות הערבית פעלה באותו זמן בשני מישורים. המנהיגות הערבית המוכרת - העסקנים הערבים וארגוניהם - ריכזה את מאמציה הן במסע נגד ההזדיינות היהודית והן במסע התעוררות בקרב הנוער הערבי להקרבה ומסירות, בעוד שהיסודות הקיצוניים, שמעתה והלאה אתארם כ"קבוצות טרוריסטיות", המשיכו בפעילותם בתנאי מחתרת.

הקשר, שללא ספק היה קיים בין שני מישורים אלו, היה סמוי היטב. ברור, יחד-עם-זאת, שההנהגה הפוליטית הרשמית, נותנת הטון ברחוב הערבי באותה תקופה, צידדה בשימוש באמצעים פוליטיים. זו גם היתה הערכת היהודים, שגרסה שכל עוד יחשבו הערבים שיוכלו לנצח בחזית הפוליטית, הם יימנעו משימוש בטרור ואלימות. אך מצדדי השימוש בכוח המשיכו לפעול אט אט ולהתחזק. בעקבות פרסום איגרת מקדונלד לוייצמן (בה מותנו ובוטלו חלק מ"הישגי" הערבים בעקבות ה'ספר הלבן' של פספילד), הוקמה בסוף מרס 1931 "הועדה הערבית הלאומית הטרוריסטית", שלא פעלה כנראה הרבה. חשוב הרבה יותר היה "כנס שכם", שהתכנס בסוף יולי 1931 כמחאה על הזדיינות היהודים. ייחודו של הכנס היה באופיו הקיצוני רדיקלי. הכנס נשלט על-ידי הצעירים (השבאב), שחלקם בניהול התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה הלך מאז וגדל. רוח הכנס ודיוניו השפיעו במאוד על אופי כל הכנסים והפגישות הפוליטיות הערביות שנערכו אחריו. היתה זו הפעם הראשונה, שלמול העיקרון הבסיסי של ההנהגה הערבית הרשמית – עקרון "המאבק הפוליטי" - הוצג האתגר של התפיסה הנגדית בדבר "המאבק המזוין". הכנס אף קיבל החלטה סודית בדבר הקמת ועדה שתעסוק ברכישת נשק לערבים.

בעקבות זאת התכנסה בשכם באמצע ספטמבר 1931 עצרת לאומית, שאימצה את מסקנות הכנס הקודם ואת החלטותיו. אך בעוד שכנס יולי נשלט, כאמור, על-ידי הצעירים (השבאב), הרי שבעצרת ספטמבר השתתפה מרבית ההנהגה הפוליטית המוכרת של ערביי פלשתינה. על-ידי אימוץ החלטות הכנס הכירה הנהגה זו גם היא בעקרון "המאבק המזוין". העיקרון הנוגד של "המאבק המדיני" שלט עדיין בתפיסה המדינית של כלל התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה, אך לא עוד בצורה בלעדית. לצידו נוסף עקרון "המאבק המזוין", שעד אז היה נחלתו של מיעוט קיצוני שולי בלבד.

מקרי רצח, שוד, אלימות וטרור של ערבים נגד יהודים (ולעתים, כתגובה, אף להיפך) נמשכו לסירוגין בכל חלקי הארץ, ובייחוד באזור הצפון, בו פעלה כנופייתו של השייח עז אלדין אלקסאם. הישנותם של מקרים אלו שיקפה את חיזוקה של מגמת השימוש בנשק, שההטפה לה הפכה אף לדבר מקובל בעיתונות ובמישור הפעילות המפלגתית.

ב"אל גאמעה אל ערביה" (עיתון המופתי) פורסם ב-19.10.32 נאומו המפורסם של סאמי שאוכת, מנכ"ל משרד החינוך בעירק, בו הוא קורא לערבים ללמוד את "מלאכת ההריגה" (או מלאכת-המוות - "סינעת אל מות"), היות שאומות שאינן יודעות מלאכה זו סופן מוות באי-כבוד. עורך העיתון, מוניף אל חוסייני, הוסיף : "אם לימוד מלאכת ההריגה הינו חובה על כל ערבי, על אחת כמה וכמה ביחס לערבי הפלשתיני הנלחם בשני אויבים".

להתחזקות המגמה הרדיקלית תרמה גם פעילות המפלגות, שנוסדו אז, התחרו על אהדת הציבור הערבי וניסו להשיגה על-ידי הצגת סיסמאות קיצוניות יותר ויותר. בהקשר זה יש להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.), שלמרות שמשקלה הממשי ברחוב הערבי היה שולי (בגלל מיעוט חבריה, שברובם היו יהודים בלאו הכי), שימשה מקור למחשבות, לרעיונות ולמושגים. סיסמתה, למשל, בדבר "מהפכה מזוינת", פרסמה מושג זה והפכתו בהדרגה לפופולרי ומקובל בשימוש היום-יומי.

מעקב אחרי פרסומים ערביים מאותה תקופה (כנאומים, החלטות, מאמרים וכו') מראה בבירור שימוש הולך וגדל במושגים מלחמתיים, כגון מאבק (קפאח, נידאל), מלחמת קודש (ג'יהאד), מערכה (מערכה) מהפכה (ת'ורה) מלחמה (ח'רב) ועוד. שימוש זה, שהחלו בו המפלגות הרדיקיליות, הפך אט אט לנחלת הכלל.

המפלגה הפעילה ביותר בכיוון זה היתה מפלגת העצמאות (איסתיקלל), שלשורותיה הצטרפו צעירים נלהבים והיא אף פתחה בפעילות מחתרתית למחצה בקרב ארגוני "נוער, צופיות וספורט", שהקימה בכפרי הצפון. כמה מפעילי מפלגה זו אף היו קשורים בצורה הדוקה יותר עם ארגונו של עז אלדין אלקסאם.

ההנהגה הרשמית המשיכה לדגול ב"מאבק פוליטי", אולם גם טענתה הקבועה בדבר "שימוש באמצעי שלום ובמסגרת החוק" עברה שינוי קל אם-כי משמעותי. במניפסט שפרסם הוועד-הפועל הערבי באפריל 1933 נאמר : "אומה זו" (הערבית) נחושה באמונתה, אך היא לחוצה ומדוכאת וחסרה את האמצעים (הכלים) שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול שנגרם לה, פרט לאחדותה וכוח עמידתה במאבקה באמצעים חוקיים ובדרכי שלום,... הועה"פ הערבי קורא לכל בני האומה הערבית האצילה לבצע את ההחלטה בדבר אי שיתוף פעולה עם הממשלה". ניתן, איפוא, להסיק שאם יימצאו לאומה אותם המכשירים "שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול", היא תפעל ותשתמש בהם, ולאו-דוקא "באמצעים החוקיים ובדרכי שלום".

שלטונות המנדט, שעקבו אחרי ההתפתחויות בקרב הערבים, שמו לב לשינויים אלו. בחוגים ממשלתיים חדלו מלהתדיין בשאלה: "האם יפתחו הערבים במהומות אם לאו ?" והשאלה שהוצגה היתה: "מתי תפרוצנה המהומות ?" ואכן, באוקטובר 1933 פרץ גל מהומות קצר, אך אלים, ובעיקרו - אנטי-בריטי. בכל הדו"חות והתזכירים שהוגשו לאחר זאת לממשלה הבריטית על-ידי הנציב העליון ומפקדי הצבא והמשטרה בארץ, נקבע בצורה פסקנית כי מהומות אלימות נוספות תפרוצנה שנית. מענין לצטט מתזכירו של מוסה אלעלמי (שהיה אז פקיד ערבי בכיר בממשלת המנדט) בדבר הלכי הרוח באוכלוסיה הערבית, שכתב: "תוכנית הנוער הערבי מבוססת רק על השימוש בכוח ובאלימות... הצעירים מעדיפים מלחמה גלויה... ההרגשה הרווחת היא, שאם כל מה שניתן לצפות לו כתוצאה מהמדיניות הנוכחית הינו מוות איטי, הרי שבמקום תהליך גוויעה ארוך וממושך זה מוטב להיהרג בנסיון להשתחרר מאויבינו".

בראייה לאחור משמשים מאורעות 1933, ללא ספק, כהקדמה וכחזרה כללית לקראת מרד 1936, כך שהשינוי האידיאולוגי בנושא השימוש בכוח אינו עוד שינוי איכותי אלא כמותי בלבד. עקרון "המאבק המזויין" חדל להיות מישני לעקרון "המאבק הפוליטי" ונעשה שווה לו בדרגה.

היהודים, בחושם בסכנה הגדֵלה, המשיכו את מאמציהם להשיג נשק והגבירום. משלוח גדול של נשק יהודי, מוברח בתוך חביות מלט, שנתגלה במקרה בנמל יפו ב-16/10/1935, גרם לסערת רוחות ברחוב הערבי. גל מחאות והפגנה נערך בכל חלקי הארץ וארך למעלה מחודש. ב-25/11/1935 קיבל הנציב העליון משלחת, שכללה את מנהיגי כל המפלגות הערביות בארץ והציגה לו שורה של תביעות לאומיות. המנהיגים אף הדגישו, שאם תוך חודש לא תינתנה תשובות חיוביות לתביעותיהם, ייאבדו את השפעתם ברחוב הערבי וייאלצו להתפטר. או-אז יעברו הכוח וההשפעה בקרב הערבים לידי הקיצוניים, והמצב הפוליטי יתדרדר במהירות.

אך המאורע, שגרם לאובדן ההשפעה של המנהיגות הערבית - ואגב כך אף הטיל צל כבד על מסירותה ונכונותה של הנהגה לאומית רשמית זו להקריב קורבנות אישיים במסגרת המאבק הלאומי - התרחש כבר קודם לכן. שייח' עז אלדין אלקסאם ושלושה חברים מכנופייתו נהרגו ב-20.10.1935 בהתנגשות עם כוח משטרתי עדיף בהרבה, לאחר שגילו אומץ אישי רב בסרבם להיכנע. שייח' אלקסאם, שהפסיק את פעילות כנופייתו לאחר שנתגלתה אחריותה ל"רצח נהלל" (של בני משפחת האיכר יעקובי בסוף דצמבר 1932), ארגן בספטמבר 1934 את "אגודת לוחמי הקודש" (עוסבת אל מוגהידון), שמטרתה היתה להילחם עבור הדת והמולדת ולהרוג בכובשי פלשתינה, הבריטים והיהודים. באותה תקופה הוא הצטרף לסניף מפלגת האיסתיקלל בחיפה והתקרב לכמה ממנהיגיה. הוא ניצל את דוכן ההטפה, שבמסגד העצמאות בחיפה, כדי להפיץ את דעותיו ברבים. הוא אף פנה למופתי בבקשה להתמנות כ"מטיף נע" ברחבי הארץ, כך שיוכל להטיף למרד. המופתי השיב בשלילה באומרו: "אנו מטפלים בפתרון בעיותינו על-ידי שימוש באמצעים פוליטיים". בהזדמנות נוספת פנה אלקסאם למופתי שנית, הודיעו שהוא מתכונן להכריז מרד בצפון הארץ וביקש שהמופתי יעשה זאת בדרומה. אך המופתי השיב : "הזמן אינו בשל עדיין לצעד מעין זה, המאמצים הפוליטים יספיקו כדי להשיג את זכויותיהם של ערביי פלשתינה".

באותה תקופה הקים אלקסאם קשר עם האיטלקים, שהבטיחו לו את תמיכתם. [במאמר מוסגר יש להוסיף כי לאתגר, שהציבו איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבריטניה, היתה תהודה בקרב ערביי המזרח-התיכון ואף היענות חיובית במידה רבה. לא פה המקום להרחיב בנושא זה אך יש לציין כי האתגר הנאצי פשיסטי והאידיאולוגיה הנאצית פשיסטית בכללותה תרמו רבות לגיבוש עקרון "המאבק המזוין".]

אלקסאם קנה נשק, אימן את אנשיו וחיכה להזדמנות. גילוי הנשק היהודי המוברח בנמל יפו דרבנו לפעילות בזמן מוקדם יותר מכפי שתכנן תחילה.

בשנַים בנובמבר 1935, יום-השנה להצהרת בלפור, יצא בראש כנופייתו לאזור הר הגלבוע. לאחר תקופת פעילות קצרה הוקפה קבוצה בת 9 לוחמים מכנופייתו, וביניהם אלקסאם עצמו, על-ידי יחידת משטרה מובחרת שמנתה 50 איש. לקריאת המשטרה להיכנע ענה אלקסאם שהוא יילחם עד מוות. הוא נהרג בצטטו פסוקים מהקוראן. גבורת מותו הרשימה והרעישה את ההמונים הערביים. העיתונות הערבית תיארה אותו כגיבור אגדי וכקדוש. הלווייתו ההמונית הפכה להפגנה לאומית עצומה, והוא ופעילותו הפכו לסמל שבעקבותיו ובדרכו יש ללכת.

אם כי הישגיו הממשיים היו אפסיים, הרי שאלקסאם, בפעילותו, בדרך חייו ובמותו, נתן ביטוי ממשי לאידיאה ולרעיון, הציב דוגמה לבני עמו במסירות ובהקרבה וכיוונם והעלם על נתיב "המאבק המזויין".

היהודים הבינו התפתחות זו בבירור. מספר ימים בלבד אחר מותו של אלקסאם אמר בן-גוריון : "לראשונה, מצאו הערבים את התל-חי שלהם", ואף משה דיין כותב בזכרונותיו: "המקרה של אלקסאם היתה הפעם הראשונה שהחלתי להעריך את הכנופיות כחלק מתנועה לאומית עם מניעים לאומים. (בצורה אינדיווידואליסטית היו הקסאמים אידיאליסטים ואנשים מסורים לשאיפתם").

ההנהגה הרשמית ניסתה כאילו להמשיך ב"מאבק פוליטי", אך הציבור הערבי זנח אותה. גם במצרים, ובמיוחד בסוריה, החלו אז הערבים במאבק נגד הכובש הזר וחדלו מלהאמין שישיגו את עצמאותם על-ידי "מאבק מדיני". באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בפלשתינה. עקרון ה"מאבק המזוין" ניצח. המרד עצמו גיבש וחיזק עיקרון זה ואף קידשו במידת-מה. עד היום שולט העיקרון בקרב חלק ניכר מהפלשתינאים ומשמש כאחד מעקרונות היסוד של ה"אמנה הלאומית" של אש"פ. במישור הכלל ערבי, הרי שההבדל היסודי, המפלג את העולם הערבי ביחסו לישראל, הוא עדיין הניגוד בין עקרון "המאבק המזויין", בו דוגלת 'חזית הסירוב', ובין עקרון "המאבק המדיני", בו דוגלות מצרים, ירדן ובמידת-מה גם סוריה. לגבי סוריה, נכון היה הדבר בעת השמעת ההרצאה בקיץ 1977. כיום אין הדברים כך בדיוק.

אעבור עתה להיבט השני, המשותף למרד 1936 ולמלחמת יום-הכיפורים, וכוונתי לעקרון המעורבות הכלל-ערבית בסכסוך היהודי-ערבי.

מאז כינון מדינת ישראל נאלצנו להילחם 4 מלחמות רשמיות בשכנינו הערבים, בתוספת 3-4 מלחמות בלתי-רשמיות. המעורבות הכלל-ערבית בנושא העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, הנמשכת עד היום, החלה למעשה בשנות ה-30 המאוחרות, נגרמה במידה רבה על-ידי המרד הערבי בשנים 1936- 1939, ואף גובשה מוסדית בעקבותיו.

להוציא את האפיזודה הראשונית של "סוריה הדרומית" (שעוד אתעכב עליה בהמשך, במסגרת הנושא : "הייחוד הפלשתיני מאימתי") ופרט לכמה משלחות, מאמרים והפגנות, חסרי תועלת וחשיבות, הרי שבמהלך שנות ה-20 לא היתה מעורבות כלל-ערבית ממשית בנושא הפלשתיני. הדבר נבע מעיסוק של ארצות ערב במאבקיהן ובענייניהן הן, ולא כאן המקום לפרט בנושא זה.

גורם שני, חשוב לא פחות, נבע ממדיניותה של הממשלה המנדטורית. אחד הקווים, לפיו נהגה, תוּאר וכונה "עקרון ההפרדה". בהתאם לעיקרון זה, הרי שיחסי הממשלה והיישוב היהודי בארץ-ישראל נוהלו בנפרד וכאילו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין ממשלת בריטניה והיהדות בעולם, ובצורה מקבילה ולשם איזון נוהלו בנפרד יחסי הממשלה והאוכלוסייה הערבית בפלשתינה ופעלו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין בריטניה וארצות ערב. (רבות נכתב על נושא זה ואין טעם להרחיב בו את הדיבור). לסיכום אציין, שבעיקרו-של-דבר עקרון ההפרדה פעל, וכאמור לעיל, המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני בשנות ה-20 כמעט וכלל לא היתה.

"הפירצה" הראשונה במצב זה, השינוי הראשוני, בא בעקבות פרעות 1929. סכסוך הכותל, וכן דיוני ועדת הכותל (ועדה בינלאומית שהוקמה על-ידי חבר-הלאומים לבדיקת נושא הכותל) והחלטותיה, מסמנים את תחילתה של התעניינות ערבית מוסלמית כֵנה בבעיה הפלשתינית, שהתפתחה בבוא הזמן אף למעורבות ממשית.

חשוב, אולי, לציין, שבעקבות פרעות 1929 החלה אף עלייתו הפוליטית של המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, והתבלטותו כמנהיג הערבי החשוב ביותר בפלשתינה. היה זה המופתי, שמאז מינויו לנשיא המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1922, החל במסע שיפוצים מרשים של שני מסגדיה המפורסמים של ירושלים - אל אקצה וכיפת הסלע - במגמה להגדיל ולטפח את חשיבות ירושלים בעולם המוסלמי. סיסמת ה"הגנה על קודשי האיסלאם והכותל" הפכה קריאת הקרב שלו, בשמה הטיף והביא לפרוץ פרעות 1929. בעקבות דו"ח החקירה של ועדת שאו פורסם "הספר הלבן" של פספילד, שהעניק לערבים הישגים מסויימים. אך בעקבות איגרת מקדונלד לוייצמן, שהזכרתיה כבר קודם, והנסיגה שנגרמה במעמד הערבים, גרס המופתי שרק על-ידי סיוע ותמיכת העולם המוסלמי והערבי יוכלו ערביי פלשתינה להתמודד עם תמיכת יהדות העולם בציונות. הוא ניסה על-כן לנתב ולגבש מוסדית את האהדה לערביי פלשתינה, שעורר סכסוך הכותל ברחבי העולם המוסלמי והערבי.

הקונגרס האיסלאמי, שהתכנס בירושלים בסוף 1931 ביוזמתו ובנשיאותו, נתן לראשונה ביטוי ממשי לעניינם ולתחילת מעורבותם של הערבים והמוסלמים בענייני פלשתינה, אם-כי עדיין לא במישור הממשלתי.

פירצה ראשונה זו בעקרון "אי-המעורבות" הכלל-ערבית לא התרחבה בשנות ה-30 הראשונות, אך מרד 1936 ותוצאותיו ביטלו עיקרון זה לחלוטין וגרמו לתהליך שבתחילתו הפכו שליטי ארצות ערב השכנות לשותפי ההנהגה המקומית בקביעת התנהגותם הפוליטית, וממילא גם בקביעת עתידם וגורלם של הפלשתינאים, ובסופו נהיו המחליטים הבלעדיים כמעט, כאשר לפלשתינים "אין הרבה מה לומר".

תהליך זה בא כתוצאה ממדיניות יזומה של ההנהגה הפלשתינית, שגררה את הממשלות הערביות ועירבה אותן בנושא הפלשתיני. הגורמים למדיניות זו היו אוזלת ידה של ההנהגה הפלשתינית הרשמית, וידיעתה, כי אינה שולטת במצב וכי הכנופיות וחסידי "המאבק המזויין" אינם מצייתים לה וימשיכו לפעול לפי ראות עיניהם, וכי אין בכוחה להתמודד לבד עם הבעיות שלפניה – כל אלה דחפוה להיעזר במדינות ערב ובשליטיהן ולקבל גיבוי מהם בפתרון הבעיות הנ"ל.

הערכתה של מנהיגות זו היתה כי כתוצאה מהמתח ההולך ועולה בעולם ומגידול חשיבותו של אזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לאהדת הארצות הערביות ולתמיכתן, וכי ניתן לנצל הזדקקות זו לטובת ערביי פלשתינה, ועל-כן יש לרתום את השליטים ואת הארצות הערביות לנושא הפלשתיני.

ואכן מדיניות זו נשאה פרי, השליטים הערביים הוכנסו בסוד הבעיה, וכתוצאה מתיווכם הסתיים חלקו הראשון של המרד באוקטובר 1936. המעורבות הכלל-ערבית נמשכה ואף קיבלה הכרה פורמלית, כאשר המדינות הערביות הוזמנו כצד רשמי לוועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון, ועידה אשר הביאה בסופו של דבר למדיניות "הספר הלבן" של 1939. אגב, יש הטוענים כי היו אלו דווקא הבריטים שדחפו לראשונה את הארצות הערביות למעורבות בנושא הפלשתיני. לא אכנס לוויכוח זה, שהייתי מסכמו בפרפראזה על האימרה הידועה בדבר העגל והפרה - הן העגל רצה לינוק והן הפרה - להיניק. את זכות היוזמה הראשונית הייתי בכל-זאת זוקף לזכות המופתי, חג' אמין אל חוסייני, וההנהגה הפלשתינית.

כיום, כאשר המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני היא כה מוחלטת וכה קובעת, יש המציגים סימני-שאלה ציניים בדבר מעורבות הפלשתינאים בנושא הפלשתיני, והכוונה, כמובן, לא למעורבות פסיבית, כאובייקט ואף כקורבנות, אלא למעורבות אקטיבית בהתוויית קווי המדיניות.

תיארתי לעיל את המצב בשנים האחרונות, כאשר ארצות ערב הפכו למחליטות הבלעדיות בנושא הפלשתיני בעוד שלפלשתינאים עצמם "אין הרבה מה לומר". הפלשתינאים כיום - אש"פ וכמה מארגוניו השונים – מתקוממים מאוד נגד מצב זה של אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם ומנסים להשתחרר ממנה במידת-מה. ואכן, לאחרונה מוסכם יותר ויותר שגם הפלשתינאים - אך לא רק הם - ישותפו בקביעת גורלם.

הייחוד הפלשתיני מאימתי

אין להתעלם מן העובדה, כי בקרב ציבור מסויים של אנשים קיימת תחושה של ייחוד לאומי פלשתיני, והכוונה היא לשאיפה לכונן יחידה פוליטית פלשתינית עצמאית, שתהא נפרדת משאר היחידות הפוליטיות הערביות. אנשים אלו, יהיה מספרם אשר יהיה, מאמינים ברעיון הייחוד הזה, פועלים למענו ואף מוכנים להקריב את חייהם כדי להגשימו. בדרך להשגת מטרתם אין הם נרתעים משימוש בטירור רצחני, המכוון גם נגד נשים וילדים חסרי מגן.

אם נחשוף את שורשיה של תנועת ייחוד זו, נמצא כי היא התגבשה רק בשנים האחרונות. המושג פלשתינה - שנזכר לראשונה בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) - היה בתחילת הופעתו כינוי לרצועת החוף בה ישבו בתקופת התנ"ך הפלישתים. אך לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ברומאים בשנת 135 לספירה, ניתן השם פלשתינה בצורה רשמית לאותם חלקי הארץ, שעד אז היוו את ממלכת יהודה, ושמה של ירושלים הוחלף לאיליה קפיטולינה. היה זה בהתאם למדיניותו של השלטון הרומאי - לטשטש ואף לשרש כל זכר לקיום היהודי הממלכתי והלאומי.

מאז חורבן בית שני וקיצה של ממלכת יהודה, בשנת 70 לספירה, ועד לכינונו של השלטון הבריטי, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, לא היתה פלשתינה מדינה בעלת גבולות מדיניים וייחוד פוליטי משלה. כמעט כל התקופה הזו – להוציא את התקופה הקצרה, יחסית, של קיום ממלכת ירושלים הצלבנית כיחידה פוליטית עצמאית - היתה פלשתינה יחידה גיאוגרפית שכללה שני מחוזות, שהיוו יחידות אדמיניסטרטיביות, וגבולותיהם וחלוקתם לאיזורי-מישנה השתנו מפעם לפעם במסגרת ממלכתית רחבה יותר. שני מחוזות אלו היו הפרובינציות 'פלשתינה פרימה' ו'פלשתינה סקונדה' בימי השלטון הרומי והביזנטי, שנקראו לאחר הכיבוש המוסלמי "גונד פלסטין" ו'גונד אלאורדק', וכיום הם תואמים בערך את שטחן של ישראל וירדן.

בכל התקופה הארוכה הזו, שנמשכה קרוב ל-1850 שנה, שלטו בפלשתינה לסרוגין ערי-בירה שונות: רומא, דמשק, בגדד, קאהיר, ושוב איסטנבול (היא ביזנץ קונסטנטינופול) בירת האימפריה העותומנית, שכבשה את פלשתינה ב-1517 ושלטה בה 400 שנה, עד ל-1917. ואם-כי נשלטה פלשתינה להלכה מאיסטנבול, בירתה הרחוקה של האימפריה, הרי היא נוהלה למעשה מדמשק, מקום מושבו של מושל הפרובינציה של סוריה, שבתחומיה נכללו היחידות האדמיניסטרטיביות שהיוו את 'פלשתינה'. פלשתינה נחשבה, אם-כן, חלק מסוריה (בר-א-שאם "יבשת" סוריה) כונתה בשם, 'סוריה אלגנוביה', דהיינו, סוריה הדרומית, ולא היה דבר שייחד את תושביה מבחינה לאומית לעומת שאר ערביי 'סוריה רבתי'. בתקופה זו של השלטון העותומני לא היו קיימים, בדרך כלל, בקרב הערבים קווי אופי לאומיים. נאמנותו הישירה של הפרט היתה נתונה למשפחתו ולשבטו, ומעבר לה שררה נאמנות לעדה הדתית. לגבי רובם המכריע של הערבים היתה זו העדה המוסלמית. נאמנות זו מצאה את ביטויה גם בהזדהות עם הממלכה העותומנית, שהיתה הממלכה המוסלמית המרכזית. במשטר ובמסגרת העותומנית לא יוחסה חשיבות של ממש לשאלת המוצא האתני, וגם ההבדלים הלשוניים לא היו בעלי חשיבות יתירה.

השפה התורכית היתה שגורה בפיהם של בני שכבת העילית המקומית, ואילו השפה הערבית עמדה במרכז ההשכלה האיסלאמית בכל רחבי האימפריה. במסגרת זו לא היה מקום לתנועת התבדלות של ערבים כערבים. אולם לקראת סוף המאה ה-19 החלה התעוררות תרבותית לאומית ערבית, שבמשך הזמן אף הביאה להקמת אגודות פוליטיות שונות, שהחלו לטפח נטיות לאומיות. רבות נכתב על נושא זה ואין זה המקום להרחיב. מוסכם, על-כל-פנים, שמספרם של הדוגלים בזהות ערבית ייחודית, על גווניה השונים, היה מצומצם ביותר, בעוד שבחברה הערבית בכללותה לא ניכר היה שינוי ערכים ושררה עדיין נאמנות רבה לשלטון העותומני, נאמנות הקשורה ברגשי הסולידריות האיסלאמית. בקרב הערבים באימפריה העותומנית התרוצצו, איפוא, ערב מלחמת-העולם הראשונה שתי מגמות: מגמה לאומית ערבית, שדגלה בעצמאות ערבית, בנפרד מהתורכים, ובה תמכו רק מספר מצומצם של אנשים ; ומגמה שניה, שבה תמכו רוב ערביי האימפריה, אשר דגלה ב"לוקאל פטריוטיזם" (לאומיות מקומית) ערבי, במסגרת רחבה יותר של פטריוטיזם עותומני.

בקרב ערביי פלשתינה רווחה באותה תקופה בעיקר "המגמה העותומנית", ותמכו בה הן נכבדי ירושלים, שטופחו על-ידי השלטון העותומני ונהנו ממידה רבה של אוטונומיה והשפעה, והן נכבדי הצפון. מגמה פרו עותומנית זו מצאה אף ביטוי חזק בעיתון הערבי של אותם ימים - 'פלשתין'. אך יש להדגיש, כי למרות שהמגמה הלאומית בכללותה היתה חלשה מאד, הרי שלילת הציונות והמלחמה בה - שהיתה מרכיב עיקרי של המגמה הלאומית, כפי שהתברר מאוחר יותר - תפסה מקום חשוב כבר אז.

בעקבות נצחונותיהן של בעלות-הברית גדלה אט אט התמיכה "במרד השריפי" (על שם משפחת ה"שריף" חוסיין ממכה, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים). לאחר כיבושה של דמשק באוקטובר 1918 וכינונה של "הרשות השריפית" - בכפיפות למרותו העליונה של הגנרל אלנבי, מפקד חיל המשלוח הבריטי - נפוץ הרעיון של איחוד פלשתינה עם סוריה או - כפי שהדבר הוצג אז - צירופה של "סוריה הדרומית" למסגרת סוריה רבתי. כדי לממש רעיון זה הוקמו שתי אגודות (קלובים): "הקלוב הספרותי" (אל מונתדא אל אדבי) ו"הקלוב הערבי" (אל נאדי אל ערבי), אשר מטרותיהן המוצהרות היו: "עצמאות ערבית במסגרת איחודה של פלשתינה עם סוריה, מלחמה בציונות, מניעת הגירה יהודית וביטול הקפיטולציות (זכויות היתר) הזרות". אגודות אלו היו מורכבות מצעירי המשכילים המוסלמים, שהשתייכו למשפחות העילית : בני משפחת נאשאשיבי לקלוב הספרותי, והחוסיינים לקלוב הערבי. שתי אגודות נוספות, פחות חשובות ובעלות גוון סודי, שהוקמו כדי לשרת את פעילותם של הקלובים הנ"ל על-ידי אבטחת הפגישות, ארגון הפגנות וכו' - היו אגודות "האחווה והטוהר" (אל אחא ואל עפאפ) ואגודת "המוכנים להקריב עצמם" (אלפידיאיה).

בינואר 1919 התכנס בירושלים הקונגרס הראשון של ערביי פלשתינה, אשר החליט שפלשתינה - "סוריה אלגנוביה" - הינה חלק מסוריה רבתי ושהדרך היחידה לעמוד בפני הסכנה הציונית היא להתאחד עם סוריה. נכון, אומנם, שההנהגה הירושלמית המסורתית, שמאחוריה עמד השלטון הבריטי בארץ, הסתייגה מהחלטה זו והעדיפה מגמה יותר פלשתינית, אך התלהבותם וקיצוניותם של היסודות הצעירים הכריעה את הכף לטובת המגמה הפוליטית של האיחוד עם סוריה, ששלטה באותו פרק זמן בתנועה הערבית הלאומית בפלשתינה. מעידה על כך המלצתה של ועדה מיוחדת לעניין המנדטים בתורכיה ולבדיקת הלכי הרוח בקרב התושבים. חברי הוועדה האמריקניים, קינג וקריין - שנחתו ביפו ב-10/6/1919, סיירו בארץ ונפגשו עם נציגי הערבים, והמשיכו לאחר מכן בדרכם לסוריה ולתורכיה - גיבשו את המלצתם בלשון זו: -

"אנו ממליצים... שאחדותה של סוריה תישמר, וזאת בהיענות לבקשתו הכנה של הרוב המכריע של תושבי סוריה".

יש לציין כי נוסח זה מקבל כעובדה את היותה של פלשתינה חלק מסוריה, ואינו מציין אפילו את שמה הנפרד.

ב-2.7.1919 התכנס בדמשק הקונגרס הסורי. ערביי פלשתינה היו מיוצגים בקונגרס זה על-ידי 18 צירים וביניהם חג' אמין אל חוסייני (שלאחר זאת נתמנה למופתי של ירושלים והפך, כאמור, למנהיגם העליון של ערביי פלשתינה). באחת ההחלטות נאמר : -

"אנו דורשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, הידוע בתור פלשתינה... משאר חלקי הארץ הסורית. אנו שואפים לכך שאחדותה של הארץ תישמר ותובטח כנגד חלוקה כלשהי ובכל תנאי שהוא".

בעקבות קונגרס דמשק התכנסו נציגי הגופים הפלשתינאים בחיפה ב-27.11.1919 והקימו את "הוועד העליון לאגודות הפלשתינאיות" (אללוגנה אלעוליה לילגמעיית אלפלסטיניה), שהגיש לשלטונות את דרישותיו אשר הסתכמו בעצמאות מוחלטת של סוריה הגדולה ושלילה קיצונית של הציונות.

ב-7.3.1920 הכתיר הקונגרס הסורי את פייצל למלך סוריה, כולל פלשתינה. הכתרה זו הלהיבה את ערביי פלשתינה והגבירה את שנאתם ליהודים, אשר נראו בעיניהם כמכשול הראשי בדרך להשגת עצמאותם במסגרת סוריה הגדולה. בינתיים דיווח חג' אמין אל חוסייני, שחזר ארצה מדמשק, כי הבריטים אינם מתנגדים ל"העביר" את פלשתינה למלך פייצל. למחרת ההכתרה ב-8.3.1920 פרץ גל הפגנות אהדה להמלכת פייצל על סוריה ופלשתינה. הפגנות אלו, ש"כללו" את פרעות 1920, נמשכו ואף התחזקו במשך חודש אפריל 1920 והיוו את נקודת השיא במסע האיחוד עם סוריה.

אך לאחר נחיתת הצבא הצרפתי, ששם קץ לשלטון השריפי בדמשק ב-24.7.1920, ובריחתו של המלך פייצל, איבד רעיון האיחוד עם סוריה את משמעותו, והחלה להתחזק מגמת הפלשתיניות, דהיינו, ייחוד במסגרת פלשתינית נפרדת. אך יש להדגיש, ששינוי זה בהלכי הרוח של ערביי פלשתינה נכפה כאילו מבחוץ. הוא נגרם על-ידי כך, שוועדת המנדטים העליונה של בעלות-הברית שהתכנסה בסוף אפריל 1920 בסן רמו, העניקה את המנדט על פלשתינה לבריטניה ואת המנדט על סוריה ולבנון לצרפת. השינוי נגרם גם בעקבות חיסול השלטון השריפי בסוריה, כלומר, לא מתוך רצונם ובחירתם החופשית של ערביי פלשתינה.

השינוי הנ"ל בהלכי הרוח ובסדרי העדיפויות של ערביי פלשתינה בא לידי ביטוי בהחלטות הקונגרס הערבי השלישי, שהתכנס בחיפה ב-13.12.1920, בראשותו של המנהיג מוסה קאזם אל חוסייני. הקונגרס הסתמך על זכות ההגדרה העצמית ודרש לכונן ממשלה לאומית בפלשתינה, ממשלה שתהיה אחראית בפניי פרלמנט שייבחר על-ידי תושבי פלשתינה דוברי הערבית, שהתגוררו בארץ בעת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.

זוהי למעשה ההחלטה הראשונה המכירה בייחוד פלשתיני הנפרד מסוריה. רעיון האחדות עם סוריה הוזנח, והמושג "סוריה הדרומית", שעד אז היה השליט בהתייחסויות לפלשתינה, לא הוזכר אפילו בהחלטות הקונגרס. אך למרות התחזקותה של מגמת הייחוד הפלשתיני בקרב ערביי פלשתינה, היא לא נעשתה למגמה הבלעדית.

בשנות העשרים פעלו בקרב ערביי פלשתינה שתי קבוצות-מפלגות עיקריות: מפלגת החוסיינים (אל מגלסיון) ומפלגת הנאשאשיבים (מועארידון). בשנות השלושים קמה מפלגה שלישית, מפלגת העצמאות (איסתיקלל), בהנהגתו של עוני עבד אל האדי, ואליה הצטרפו רבים מבין הצעירים המשכילים. מפלגה זו, שהיתה הפעילה ביותר בזירה הפוליטית בארץ באותה תקופה, המשיכה לדגול ברעיון הפאן-ערבי וקראה לשילובה של פלשתינה במסגרת איחוד ערבי עם סוריה ועירק בראשותו של המלך פייצל. (אגב, חלק מאנשי המפלגה צידד ברעיון הפאן-ערבי בהנהגת המלך אבן-סעוד, מתנגדם החריף של ההָאשֶמים). שאיפות ומאוויים אלו לשילוב במסגרת כל-ערבית באו לכלל ביטוי בקבלת הפנים הסוערת והנלהבת, שערכו כלל ערביי פלשתינה למלך פייצל, בעת ביקורו בארץ ביוני 1933, וכן בהבעת הצער והכאב בעת טקס העברת גווייתו בחיפה, בספטמבר אותה שנה. מפלגת העצמאות המשיכה להטיף לרעיון זה, והחלטה ברוח זו, הקוראת ל"שילובה מחדש של פלשתינה במסגרת סוריה הגדולה", נתקבלה בקונגרס המפלגה, שהתכנס בשכם בראשית 1936.

התפרצות המרד הערבי ב-1936 לוותה, כמובן, בגלים עצומים של התעוררות לאומית חזקה בקרב כלל ערביי פלשתינה, בניגוד למספר המצומצם של פעילי התנועה בימים רגילים. לכן יש משמעות רבה לעמדה, שהמושג "סוריה אלגנוביה" (הדרומית), שנעלם כמעט מהלקסיקון הפוליטי מאז הקונגרס הערבי בחיפה בסוף 1920, חזר לשימוש בצורה נרחבת. בהודעתו הראשונה לציבור, המהווה את "הכרזת המרד", כינה פאוזי אלקאוקג'י את עצמו "המפקד הכללי של המרד בסוריה אלגנוביה-פלשתינה".

אך לא רק קאוקג'י, שהוא עצמו היה ממוצא סורי, אלא אף מפקדים פלשתינאים מובהקים, כעבד אל רחום חאג מוחמד, חסן סלאמה ועארף עבד אל רזאק, נהגו לפרסם את הודעותיהם בשם "משרד המרד הערבי, סוריה הדרומית פלשתינה". אופיו הכלל-ערבי של המרד חוזק אף בהשתתפותן של הפלוגות העירקית, הסורית והדרוזית, שלחמו לצד הפלוגה הפלשתינית.

גם החוגים האופוזיציונים, שהתרכזו בשנות ה-30 סביב מפלגת "ההגנה" הנאשאשיבית, העדיפו השתלבות במסגרת רחבה יותר על-פני ייחוד פלשתיני בלבד. אך בעוד שאנשי מפלגת האיסתיקלאל רצו איחוד עם סוריה או עם סוריה ועירק, תמכו הנאשאשיבים בהתמזגות עם ירדן.

לקראת אפריל 1937 דלפו השמועות הראשונות על הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל. ב-28.4.37 הפליג האמיר עבדאללה - שליט עבר-הירדן - מחיפה לאנגליה, כדי להשתתף בחגיגות ההכתרה של המלך גורג' השישי. נודע, כי בעת שהותו בלונדון עמד לקיים שיחות פוליטיות בנושא החלוקה ובאפשרות צירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן, תחת כתרו. כאשר עבר בארץ, נערך לכבודו מסע אהדה והזדהות המונים, בכלל זה קבלות פנים נרחבות בירושלים, בשכם ובחיפה. הדבר חזר ונשנה בדרכו חזרה לעמאן, מסע אהדה זה אורגן על-ידי הנאשאשיבים, בעוד שלחומיינים לא היה כל יד בכך. הם החרימו בהפגנתיות את קבלות הפנים שנערכו לכבודו בעת שובו ארצה. התמונה היתה ברורה - יסודות האופוזיציה בקרב ערביי פלשתינה הזדהו בבירור עם כוונתו של האמיר עבדאללה לצרף לממלכתו את החלק הערבי של פלשתינה.

אך כאשר פורסמה ביולי 1937 תוכנית החלוקה נאלצה מפלגת "ההגנה" לחזור בה מתמיכתה בחלוקה. הדבר נבע מלחץ הציבור ובייחוד מלחץ תומכיה - ובראשם אסעד שוקיירי - מקרב ערביי עכו והגליל אשר נכללו במדינה היהודית. עם-זאת ידוע, כי מנהיגי המפלגה, ראגב נאשאשיבי ויעקוב פרג', הביעו באוזני הנציב העליון את תמיכתם בחלוקה ובצירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן.

הגדולה והחשובה ביותר בין המפלגות הערביות בארץ באותה תקופה היתה מפלגת החוסיינים, בראשותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם האמיתי של ערביי פלשתינה. החוסיינים, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב ערביי פלשתינה, היו נושאי הייחוד הפלשתיני, אולי משום שהעריכו כי בכל מדינה פלשתינית עצמאית שתוקם, יהיה השלטון בידם, אולם במקרה של איחוד עם סוריה או עירק ייאלצו להתחלק בשלטון עם גורמים אחרים, ובמקרה של איחוד עם ירדן אף לא ישותפו כלל בשלטון.

אך גם למופתי עצמו ולתומכיו החוסיינים היו ספיקות, התלבטויות והסתייגויות ביחס לייחוד הפלשתיני. למרות שהיה הסמל העיקרי של ייחוד זה, היה הוא גם האיש אשר גרם לטשטוש הדרגתי ברישומו של ייחוד זה. בפגישותיו הפוליטיות עם זרים, באסיפות סגורות ובפגישות פומביות, נהג המופתי לחזור ולהשתמש במשפט הבא : - "היות וארץ זו שייכת לא רק לערביי פלשתינה אלא לכל העולם הערבי והמוסלמי, מוטלת על מלכי הערבים ומושליהם החובה להדריכנו בעצה ולהחליט עמנו על..." וכו'.

אם נבדוק את פעילותו של המופתי, מאז נטל לידיו את רסן המנהיגות של ערביי פלשתינה, אחרי פרעות 1929, ועד בריחתו מהארץ באוקטובר 1937, ניווכח כי משפט זה, שהיה שגור בפיו, שיקף במידה רבה את פעילותו ואת דרכו המדינית ולא נאמר רק מן הפה ולחוץ. משמעותו הממשית של קו מדיני זה היתה שיתופם של מלכי ונסיכי ערב בקביעת גורלה ועתידה של פלשתינה ונטילת כוח ההחלטה הבלעדי בנושא זה מידי ההנהגה הפלשתינית. במילים אחרות - הפיכת הבעיה לפאן-ערבית ולא לבעיה פלשתינית ייחודית.

המופתי נקט בקו זה הן מתוך הכרתו הפאן-איסלאמית והפאן-ערבית, הן בגלל הערכתו שערביי פלשתינה עצמם הינם חלשים מדי מכדי לעמוד לבדם מול האתגר הציוני, והן בגלל תקוותו כי לקראת המלחמה, הצפויה באזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לתמיכת ארצות ערב, ותשנה, על-כן, את מדיניותה הפרו-ציונית בפלשתינה, כדי לרצותן.

ואכן, המופתי היה הראשון שיזם את המעורבות הכלל-ערבית בנושא הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה ובמשך הזמן אף הצליח ביוזמתו. כל פעילות שנערכה בעולם בשנות ה-30 במישור הפאן-איסלאמי - בקונגרס המוסלמי בירושלים ב-1931, או במישור הפאן-ערבי - בקונגרס בלודן בסוריה ב-1937, היתה פרי יוזמתו הישירה או העקיפה של המופתי, שהצליח לנצל אירועים אלו כדי לקדם את הנושא הפלשתיני.

במשך מלחמת-העולם השניה ניסרו בחלל המזרח-התיכון רעיונות שונים בדבר איחודים אפשריים בעולם הערבי. נורי סעיד, המדינאי העיראקי רב ההשפעה, העלה את "תוכנית הסהר הפורה" בדבר איחודן - בשלב ראשון - של סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן, ולאחר זאת גם איחוד עם עיראק. האמיר עבדאללה הציע, לעומת זאת, את תוכנית "סוריה הגדולה" בדבר הקמת ממלכה - בראשותו - שתכלול את סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן.

ערביי פלשתינה, אשר מסגרותיהם הפוליטיות נחלשו כליל כתוצאה מההתפתחויות שבאו בעקבות המרד הערבי ב--1936- 1939, לא היו מסוגלים לנקוט עמדה, אך מעקב אחרי העיתונות הערבית הפלשתינית ילמדנו כי חלקים ניכרים מציבור ערביי פלשתינה תמך בתוכניות אלו.

מכל האמור לעיל ניווכח, שאכן פעלו בזמן המנדט גורמים שדחפו לתהליך של גיבוש ייחוד פלשתיני, אך בה בשעה התקיימו גם שאיפות וגורמים שפעלו בכיוון ההפוך, כך ששתי המגמות הנוגדות התרוצצו בקרב ערביי פלשתינה, מבלי שאחת מהן תהא חזקה דיה כדי לגבור כליל על האחרת.

כפי שציינתי, החלו המלכים והשליטים הערביים במחצית 1936 להשתתף בעיצובה ובקביעתה של המדיניות הערבית בפלשתינה, אך ניהול העניינים נשאר למעשה בידי המופתי בארץ. כאשר ברח המופתי, הועתקה הנהגת העניינים אל מחוץ לפלשתינה, ולקראת 1948 עברה אף ההנהגה הממשית מידי הפלשתינאים לידי ממשלות ערב במסגרת הליגה הערבית.

התלות של הפלשתינים במלכי ערב, שהלכה וגברה מאז 1937, החלישה ללא ספק את כוח עמידתם ואת רצונם של ערביי פלשתינה והביאה לנסיגת מגמת הייחוד הפלשתיני. מלחמת 1948 היתה ביטוי למאמץ פאן-ערבי הרבה יותר מאשר ביטוי לייחוד הפלשתיני. תוצאות המלחמה היו - השתלטות הארצות הערביות השכנות על אותם חלקי פלשתינה שנשארו בידי הערבים. ירדן השתלטה על הגדה המערבית, מצרים על רצועת עזה וסוריה על מובלעת אלחמא. השתלטות זו סיפקה דחף נוסף לשלוש ממשלות אלו להבליע ולטשטש את מגמת הייחוד הפלשתיני, לבל יצטרכו, בבוא העת, להחזיר חלקים אלו. (יש לציין כי לגבי מצרים הדבר כבר בטל). אך למרות שנראה היה כי מגמת הייחוד גוועה, נשארו הפלשתינים נפרדים ומבודדים מערביי הארצות השכנות. היו לכך שלוש סיבות עיקריות :-

א. דחייתם המחולטת של הפלשתינים על-ידי ממשלות עמי ערב, שהגבילו והקשו על קליטתם והיטמעותם בתוכם, למעט ירדן, שאיפשרה לפלשתינים להשתלב בתוכה.

ב. ההחלטה המגמתית של ממשלות ערב, להחזיק את הפליטים במחנות כדי לנצלם במאבק נגד ישראל, הן במישור התעמולתי והן - בבוא הזמן - במישור הצבאי.

ג. השתמרותה של תחושת הזיקה החזקה בקרב הפליטים למקומות הולדתם : חיפה, יפו וכדומה, מבלי שהדבר יתקשר בתודעתם לתחושת ייחוד לאומי פלשתיני.

לאחר מלחמת 1948 הפכה הבעיה הפלשתינית בעיקרה לבעיית פליטים. המאבק הערבי נגד ישראל היה המשכו של המאמץ הפאן-ערבי, כשמגמת הייחוד הפלשתיני כמעט ולא מילאה בו כל תפקיד שהוא. אך בשנות ה-60 הראשונות שבה והתחזקה מגמת ייחוד זו. בין הגורמים לכך : הינתקותה של סוריה מקע"ם, שקיעת קרנה של הפאן-ערביות בהנהגתו של גמאל עבד אלנאצר, והדוגמה של "מלחמת שחרור לאומי", שערכו אנשי ה-פ.ל.ן. באלג'יר.

ב-1964 הוקם אש"פ. "יש לציין שאם-כי הקמתו נבעה מתחרות בין ארצות ערב השונות ולא מהתחזקות מגמת הייחוד הפלשתיני, הרי שהדינמיקה של עצם קיום הארגון מחזקת ומגבשת מגמה זו. לכיוון זה דחף גם הניצחון הישראלי המוחץ ואכזבת הפלשתינים ממדינות ערב במלחמת ששת הימים. כפי שציינתי בסיום דברי בנושא 'המעורבות הכלל ערבית', הרי שכיום ממורמרים הפלשתינים ומתקוממים נגד המצב הנוכחי, בו קיימת מעין אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם, והם משתדלים לקחת את גורלם בידיהם. כיום, אכן מוסכם יותר ויותר, שלא רק מדינות ערב בצד הערבי - אלא גם הפלשתינים, בצורה זו או אחרת, ישותפו בדיונים בדבר עתידם, והייחוד הפלשתיני מוכר ומקובל.

יש עוד מיספר היבטים חשובים, הקשורים לנושאנו, שיש להתעכב עליהם, אף-כי בגלל מגבלות המקום אפרטם בקצרה.

ההיבט הדתי

המימד הדתי מילא, כידוע, תפקיד מרכזי בפרעות 1929 ; לא כך היה הדבר במרד 1936- 1939. אין כוונתי לומר שמוטיבים דתיים שונים לא צצו ועלו מדי פעם בהקשר זה או אחר. (ובמאמר מוסגר, איני מניח כלל אפשרות קיומם של סכסוך או התנגשות ערבית-יהודית כלשהם, אשר יהיו פטורים לחלוטין מהיבט זה). רצוני אך לציין, שבמרד 1936 מילא ההיבט הדתי תפקיד שולי.

החלטה בדבר מדיניות בריטית

בראשית דברי הזכרתי את המאמר בשבועון המצרי, אשר קבע שמטרת מרד 1936 ומטרת מלחמת אוקטובר 1973 היו לזעזע את הסטטוס קוו ולהכריח את הנוגעים בדבר לדון מחדש ולהחליט. והאמת היא כי מטרה זו הושגה בשני המקרים.

המרד, ספיחיו וההתפתחויות בעקבותיו כפו הן על הבריטים והן על היהודים - כל אחד בפני עצמו - את הצורך לבחון את דרכם ואת מדיניותם ולהגיע להחלטה. ובאשר לבריטים, איני מתעתד לסקר פה את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, אך אם לתארה בקצרה, הייתי מסכם ואומר שהיא היוותה נסיגה איטית והדרגתית מרוח ההבטחות שניתנו ליהודים בהצהרת בלפור ושולבו בנוסח המנדט הבריטי על הארץ.

הקו המדיני של הערבים באותה תקופה, שגרס "הכל או לא כלום", לא הקל כלל על הבריטים, שלא אצו לשנות את מדיניותם בצורה חד-פעמית וחדה, ואף לא יכלו לעשות זאת ולו רק מטעמי שמירה על יוקרתה של בריטניה הגדולה, הנסוגה כאילו מלחץ הילידים תושבי אחת מארצות המנדט.

אך במהלך שנות המרד 1939-1936 ובלחץ המצב הבינלאומי וענני המלחמה המתקרבת, החלה בריטניה בחיזוק עמדותיה במזרח-התיכון וגרסה - כמתואר לעיל - שעליה לרצות את ערביי פלשתינה המורדים כדי לרכוש אהדה ותמיכה בכלל ארצות ערב. נטישה איטית של מדיניות הצהרת בלפור לא תענה כבר על צרכיה - כפי שנראו לה אז והיא נקראה להחליט ועשתה זאת.

נציגי הפלשתינאים ומדינות ערב השכנות הוזמנו לועידת השולחן העגול בארמון סנט-ג'יימס בלונדון ב-1939. הוועידה אומנם נכשלה, אך בעקבותיה נולד 'הספר הלבן' של מקדונלד מ-1939, שמשמעותו הממשית היתה קץ התהליך, שבו סייעה בריטניה להקמת 'הבית הלאומי' היהודי בארץ-ישראל ותחילת התהליך של הקמת מדינת פלשתינה עצמאית, שתישלט על-ידי הרוב הערבי.

(בעקבות מלחמת-העולם השניה ולאחריה, התפתחו הדברים, אומנם, בצורה שונה, אך זהו כבר נושא אחר.)

במישור הכלל-ערבי החליטו הבריטים בכיוון תמיכה כללית בנושא האחדות הערבית ויוזמה לכינון הליגה הערבית.

החלטה בדבר מדיניות יהודית

גם היהודים אולצו על-ידי המרד וההתפתחויות הקשורות בו לבדוק את דרכם ולקבל החלטות בשני נושאים קשים:

הראשון : נושא הטרור הערבי דרש תשובה מיידית, לטווח קצר ; והשני : נושא תוכנית חלוקת ארץ-ישראל היה מהותי ובסיסי יותר ונוגע לעצם עתידה של הציונות והיישוב היהודי בארץ. בנושא הראשון החליט רובו של היישוב על מדיניות ההבלגה ואף נהג כך. התשובה היהודית לטרור הערבי התבטאה לא בטרור נגדי אלא בהגנה, בהתיישבות ובעליה, כאשר הנשק העברי נועד להגנה, פסיבית בתחילה ובמשך הזמן אף אקטיבית.

ובנושא החלוקה, הרי שבפני היישוב היהודי בארץ ובפני כלל התנועה הציונית הוצגה בכל חריפותה השאלה - הקיימת למעשה עד עצם היום הזה : האם עדיף לקבל מדינה ועצמאות בחלק מארץ-ישראל המערבית או להמשיך להיאבק ולחתור - מבלי להיות בטוח כלל בתוצאה הסופית - לעצמאות בגבולותיה של כל ארץ-ישראל. גם בשאלה זו, ולאחר בירורים נוקבים וכואבים אשר חצו את החלוקה המפלגתית המקובלת, החליט הרוב על קבלת עקרון החלוקה, דהיינו, שעדיפה עצמאות מיידית בחלק מארץ-ישראל המערבית. (וכך למעשה התפתחו הדברים כתוצאה ממלחמת השחרור.)
ההיבט האחרון, שבו אעסוק במסגרת זו, הוא :

המרד והשלכתו על מלחמת השחרור

על חלק מסוים מהיבט זה, וכוונתי לנושא "המאבק המזוין" ולהשפעת המרד על ה"מעורבות הכלל-ערבית" בסכסוך, שגררה בעקבותיה את כניסת הארצות הערביות למלחמה נגד ישראל - כבר עמדתי.

אתעכב עתה בקצרה על המישור התוך-פלשתיני עצמו.

בשלביו האחרונים הידרדר המרד למעין מלחמת אחים, כאשר כנופיות החוסיינים לוחמות והורגות בכנופיות "השלום" הנאשאשיביות, ולהיפך. אביא בהקשר זה סצינה המתוארת בספרו של אחמד שוקיירי, היו"ר לשעבר של אש"פ. הוא מתאר כיצד ישב פעם בחדר בביירות, ועימו המופתי חאג' אמין אל חוסייני ומדינאי לבנוני מסוים. לחדר נכנס שליח מהארץ, שהודיעו כי אחיו (של שוקיירי), שהיה רופא בכנופיית "שלום", נהרג על-ידי כנופיות המופתי, השתררה דממה מעיקה, ואז פתח המדינאי הלבנוני ואמר בערך בזו הלשון:

לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד.

אמת זו משקפת במידה רבה את הפיצול ואת ההרס הפנימי של הציבור הערבי הפלשתינאי בעקבות המרד, הרס שממנו לא הצליח להשתקם. לקראת מלחמת השחרור ב-1948 היה הציבור הערבי חסר הנהגה וחדל להוות גורם פוליטי וצבאי העומד ברשות עצמו. את המלחמה עבורו עשו בעיקר אחרים – בייחוד בשלביה האחרונים - והם לא עשו זאת היטב.

*המונחים "ארץ-ישראל" ו"פלשתינה" משמשים לחילופין להגדרת ארץ-ישראל המערבית בגבולותיה המנדטוריים. המונח "פלשתינה" יחזור בעיקר כאשר הדברים יתוארו מנקודת הראות הערבית. יש אף לציין שרוב המקורות להרצאתי זו הינם ערביים ומציגים את נקודת הראות הערבית.

ביבליוגרפיה:
כותר: המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי - ערבי בארץ-ישראל
מחבר: תגר, יהודה
שם  הספר: הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. קובץ מאמרים זה מקורו בימי עיון שקיים מרכז זלמן שזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית