פולחניהם ואמונותיהם של העמים ששכנו מסביב לישראל וליהודה, ממזרח – ממלכות אדום, עמון ומואב, מצפון מזרח - שבטי ארם, ומצפון - ערי פניקיה ואוגרית, נשכחו זה מכבר. מעט מזעיר נלמד מהכתובות שנקברו באדמה לפני אלפי שנים ומהכתבים אודותיהם ששרדו במסורותיהם של תרבויות אחרות.
לכל ממלכה ועיר היה אל ראשי, אשר מלך על אלים ואנשים כאחד. היה זה קוֹס באדום, מִלכֹּם בעמון, כּמוֹשׁ במואב, הֲדַד בארם ובַעַל בפניקיה ובאוגרית. תפקידיו של האל הראשי היו לאומיים וקוסמיים כאחד; כּמוֹשׁ, לדוגמא, הנהיג את עמו במלחמה (KAI 181:4, 14, 32), אך גם העניש אותו כאשר חטא לו (KAI 181:5). הֲדַד/בַּעַל הפרה את האדמה לאחר שהביס את האלים ים ומות (CTA 1.10 I, ועוד) ואף התבקש לגרש את האויבים מהעיר (KTU 1.119:28-34). גם מקומן של האלות לא נפקד, וביניהן ניתן למנות את ענת אחות בעל, את סַלַ אשת הדד, את אשרה אם האלים, ועוד ילדים וקרובי משפחה ואף עוזרים רבים.
המאמינים תיארו את אליהם בדמות אדם, וכך עיצבו את צלמיהם. התכונות המייחדות את האלים התגלמו בצורת הצלם ובסמלים המייחדים אותו; בעל מאוגרית, למשל, תואר כעלם צעיר וחזק, המחזיק ביד אחת אלה וביד שניה את סמל הברק. על ראשו חבוש כובע מחודד, לעיתים בעל קרניים, ומתחתיו כן דמוי גלים, הרומז להכנעת ים. הדד מארם, בן דמותו, תואר באופן דומה, ואף הוא החזיק באלה ובסמל הברק, ועל ראשו היה כובע מחודד בעל קרניים. במותניו חגורה היתה חרב ורגליו ניצבו, לעתים, על גבי שור.
האלים נקראו לעיתים בשמם הפרטי ולעיתים בכינויים. יש שכינויים רווח כל-כך עד שהפך לשמם הפרטי. באוגרית נקרא אל הגשם והסערות בשם 'הדד', שפירושו 'הרועם' (מלשון 'הד'), וכינויו היה 'בעל', כלומר, 'האדון'. בתקופת הברזל הקדומה החלו הארמים לקרוא גם לאלם הראשי בשם 'הדד' ולעיתים כינוהו 'רמן' (הוא 'רימון' המקראי במלכים ב' ה יח ובזכריה יב יא), ואילו הפניקים קראו לו 'בעל' בלבד. גם שמות האלים מעמון וממואב מבטאים, בדומה לכינוי 'בעל', תארים מלכותיים. שם האל העמוני, 'מלכם', נגזר מהשורש השמי מל"ך, שמשמעותו 'המלך', ואילו שם האל המואבי, 'כמש', נגזר, כנראה, מהשורש השמי כנ"ש, שפירושו 'המכניע'. לשמות האלים נוספו, לרוב, גם שמות מקומות או עמים, אשר התייחסו למקומות פולחנם או לתפקידם, כגון בעל צפן (=צפון) ובעל שמם (=שמים), אשרת צרם (=צורים) ואשרת ים.
הידיעות הרבות ביותר על האלים באזורנו מגיעות מלוחות החומר שנחשפו בשנת 1929 בתל ראס-שמרה שבסוריה, היא העיר אוגרית הקדומה. מלוחות אלו נלמד על פנתיאון האלים בכנען, על מלחמות האלים ועל אהבותיהם; הורי האלים כולם היו אל ואשרה, ומבין שבעים ילדיהם נודעו בעיקר בעל, ענת, ים ומות, אשר נלחמו זה בזה על השליטה בארץ. בעל, שנחשב לאל הסערה והפוריות, וענת אחותו, אשר נודעה במיומנותה בשדה הקרב, נלחמו נגד שני אחיהם, ים ומות, שסימלו את הכאוס ואת החידלון. כאשר ניצח בעל, היה יורד גשם ברכה על הארץ, וכאשר ניצח מות היתה הארץ מתייבשת וגוועת. יחד עם האלים הללו ניתן למנות גם את רשף, אל המגיפות, ואת מפלצות הים: לויתן נחש בריח, לויתן נחש עקלתון ותנין.
בני ישראל הכירו, אף הם, את האלים הכנעניים שנזכרו בלוחות אוגרית – לעיתים סגדו להם, לעיתים מיזגו אותם עם אלוהי ישראל ולעיתים נשמר זכרם רק בשמות מקומות. כך, למשל, מסופר שמעכה, אשת רחבעם מלך יהודה, בנתה פסל לאשרה (מלכים א' ט"ו 13), בשומרון היו לאיזבל הצידונית 400 נביאי אשרה (מלכים א' י"ח 19), ונשות ירושלים ישבו בבתי הקדשים וארגו בתים לאשרה (מלכים ב' כ"ג 7). בכונתילת עג'רוד שבדרום יהודה אף נמצאה כתובת מימי המלוכה, עם המילים 'לה' שמרן ואשרתה', 'לה' תמן ואשרתה', המלמדות כי האלה אשרה נחשבה בחוגים מסוימים לבת זוגו של ה'. גם פולחנו של האל בעל היה ידוע בישראל, ורבים ממלכי ישראל ויהודה חטאו בו. מאידך, כינויים רבים שהתהדר בהם בעל הומרו לכינויי ה', כגון הכינוי "רוכב ערבות" (תה' ס"ח 5) שפירושו, כיאה לאל הסערות - 'רוכב עננים', ואף מקום ארמונו של בעל 'הר צפון' הומר למקום מושבו של ה', כאמור: "הר ציון ירכתי צפון" (תהילים מ"ח 3).
שמה של האלה ענת נשתמר בשמות מקומות ואנשים, כגון בשם השופט שמגר בן ענת (שופטים ה' 6), ובשם מקום הולדתו של ירמיהו - ענתות (ירמיהו א' 1), ואילו מות ורשף נזכרו כישויות מזרות אימה (לדוגמא בירמיה ט' 20 ובחבקוק ג' 5). גם מפלצות הים שנלחמו נגד בעל והומתו על ידי ענת נזכרו במקרא, אך אליבא דאורייתא לא ענת תהרוג אותם, כי אם אלוהי ישראל, כאמור: "ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" (ישעיה כ"ז 1).
