|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
כדי להכיר ולהבין את מהותו ומעמדו של האדם בעולם, נביא תחילה את הגישה המקראית (לפי הבנתנו) ובהמשך הדברים – את פירושו של רמב"ן לסיפור גן העדן בצד פירושיהם של הוגים אחרים.
סיפור גן העדן הוא חלק מסיפורי הבריאה, ומקומו הוא בהמשך לתיאור הבריאה שבו נפתח ספר בראשית. בשלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית יש שני סיפורי בריאה שונים: הסיפור הראשון מתאר את בריאת העולם כולו, כאשר בריאת האדם מופיעה בו לאחר תיאור שאר הברואים; הסיפור השני מתאר את בריאתו של האדם כמרכז סיפור הבריאה, ואת שאר הברואים כטפלים לו. כדי לעמוד על ייחודו של הסיפור השני, נסכם את הנקודות העיקריות שמעלה הסיפור הראשון ביחס לדמות האדם. א. האדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים; הוא נברא בסוף תהליך הבריאה, דבר המרמז על מעלתו המיוחדת: כביכול, כל העולם נברא בשבילו.
בראשית א 26 ב. הזכר והנקבה נבראו בצוותא.
בראשית א 27 ג. ייעודו של האדם הוא כפול: (1) לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. (2) לכבוש את הטבע, להשתלט עליו ולנצל אותו לצרכיו.
בראשית א 29-28 ד. למרות שלאדם ניתן השלטון על כל חי ("ורדו בדגת הים ובעוף השמים" וכו'), הוא נועד מלכתחילה להיות צמחוני. מן הסתם, לא הותר לאדם לשפוך דם.
בראשית א 30 עתה נעבור לסיפור הבריאה השני:
בראשית ב 7-4 הסיפור השני פותח בתולדות בריאת שמים וארץ (ב 4). האדם נברא לפני בריאת הצמחים והחיות (ב 5). המחבר מבקש להדגיש שלפני בריאת האדם לא נברא דבר לבד מן השמים והארץ – הם העולם שבו האדם יחיה. "ואדם אין לעבוד את האדמה" (ב 5) – המספר מניח, שהאדם נועד לעבוד את האדמה, ושהצמחייה נבראה למען האדם. מהי עבודת האדמה, אין המספר מפרש. אבל נראה מתוך פרטי הסיפור (ב 14-6), שעבודתו של האדם הייתה בעיקרה איסוף של פרות הצומח הגדלים מעצמם, מכוח הברכה האלוהית המתגלה בשפעת המים הזורמים בגן. "וייצר ה' אלוהים את האדם..." (ב 7) – כאן האדם נוצר מעפר האדמה ומנשמת חיים אשר ה' נפח בו. צירוף שני אלו הוא שעושה אותו לנפש חיה.1 המספר אינו נותן תשובות ישירות לשאלות אלה. אולם ברור, כי יצירת האדם היא מיוחדת בהשוואה ליצירת בעלי חיים (השווה ב 7 ל-ב 19). בעוד שעל שאר בעלי החיים מסופר באופן סתמי, כי נוצרו מן האדמה, אצל האדם יש תוספת שמייחדת אותו: נשמת חיים, שמקורה הוא אלוהים עצמו. משמע: יש באדם יסוד אלוהי, המבדיל אותו משאר בעלי החיים ומעמיד אותו בזיקה מיוחדת לאלוהים.
וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: בראשית ב 8-14 מתוך המסופר בקטע זה קשה לקורא להכריע: האם לפנינו תיאור ממש של גן מסוים, או שמא זהו גן דמיוני? כמו כן מתעוררת השאלה: האם גן העדן הוא סמל או כינוי למכלול המציאות שנבראה, או שמא הוא מתייחס רק לקטע מסוים של המציאות, קטע המעניין את המספר, וכל מה שמחוצה לו אינו מתחום עניינו? מצד אחד, בתיאור גן העדן משתמש המספר בסממנים מציאותיים, כגון: עצים, נהרות, שמות גיאוגרפיים, אוצרות טבע. מצד אחר, הוא מזכיר שם נהר – פישון – שככל הנראה אינו מוכר, ושמות שני עצים – עץ הדעת ועץ החיים, שהם מופלאים ובלתי מוכרים לנו במציאות. יוצא אפוא שהסיפור ממזג פרטים מן המציאות ומן הדמיון, וייתכן שמיזוג זה הוא מכוון: כוונתו היא להסב את דעתו של האדם אל עולם שקיים מעבר למציאות המוכרת לו. בעיה נוספת היא: מדוע המספר קושר את החיים והדעת אל עצים? איזו משמעות יש לעצים הללו?
בפרק ב 9 מוזכרים שני עצים מיוחדים בגן, עצים שיש בהם סגולה פלאית: "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע" בסיפור לא מוסבר מה הן הסגולות המיוחדות האלה האם ניתן בכל זאת לעמוד מתוך מהלך הסיפור עצמו על מהות הסגולות הללו?
על אף רמזים אלה לא ברורה לחלוטין משמעות ה"דעת טוב ורע" כאן. הזוהי הבחנה בין טוב לרע בכלל, או האם היא מתייחסת אך ורק להבחנה בין מצב של עירום למצב של כיסוי. מכל מקום, סביר ביותר להניח שה"דעת" שעליה מדובר בסיפור, איננה דעת במובן האינטלקטואלי. שהרי לאדם יש כושר הבחנה בין דברים, יכולת הכרה והגדרה שלהם, והוא אף מסוגל להבין את מעמדו המיוחד בין שאר הבריות; כמו כן הוא מסוגל לתפוס את הציווי האלוהי.
בראשית ב 17-15 בפסוקים אלה נאמר שאלוהים שם את האדם בגן עדן ומצווה עליו ציווי כפול:
מכאן אנו מגיעים לנושא הציווי: מהי משמעות הציווי? ברור אפוא, שיש באדם "דעת" מסוימת, המכשירה אותו לקלוט את המצווה האלוהית, אך לא ברור מה הקשר בין "דעת" זאת לבין "דעת טוב ורע" הטמונה בעץ. כמו כן ברור, שאלוהים תובע מן האדם ציות ומשמעת, ושההנחה של המספר היא שהמשמעת לאלוהים כרוכה בטוב מסוים לאדם בעוד שהמרת מצוות האל כרוכה בתוצאות שליליות, כגון סבל ומוות. יש לשים לב, שהציווי ניתן כאן לאדם לפני בריאת האישה (ב 16), ועם זאת ברור לפי ההמשך שגם האישה הייתה מצווה.
בראשית ב 25-18 פסוק 18 קוטע לכאורה את רצף הסיפור, אשר המשכו הוא פרק ג, באמירה האלוהית "לא טוב היות האדם לבדו". השאלה אפוא היא מה מקומם של פסוקים 15-18 במהלך הסיפור, או במלים אחרות: מדוע הם מופיעים דווקא במקום זה? באופן עקרוני אפשר להניח, שהסיפור על בריאת האישה מופיע במקום זה, כדי ליצור את הרקע למה שיסופר בפרק ג על הפיתוי. אבל מעבר לכוונה הכללית הזאת, ברור שהסיפור בא לומר לנו משהו על טיבם של היחסים בין גבר לאישה. אפשר לפרש את ה"לא טוב" מנקודת ראותו של האדם. מנקודת ראות זאת, הבדידות (או מצב הבדידות) היא קשה מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית. אפשר להוסיף על כך, כי העובדה שניתן לו צו על ידי האל מטילה עליו אחריות כבדה, והוא חש צורך להתחלק באחריות זו עם זולתו. בני האדם זקוקים לשותפות כדי להצליח במפעל הכלכלי-התרבותי שלהם, כלומר הצוותא היא תנאי להישגים גדולים יותר בתחום הציביליזציה. מזווית ראייה אחרת אפשר לומר שה"לא טוב" הוא מנקודת ראות של התכנית האלוהית. כלומר, שתכניתו של אלוהים היא שהאדם יחיה בחברה ולא בבדידות ויקים משפחה לצורך הגשמה של ערכים מסוימים כמו צדק ומשפט, למשל. ה"עזר כנגדו" בא אפוא לחלץ את האדם מבדידותו ולהציג בפניו את התכלית של הקמת המשפחה בבחינת נורמה הרצויה לאל (ב 25-24). השאלה הנשאלת עתה היא: מדוע קדם סיפור בריאתם של בעלי החיים (ב' 20-19) לסיפור בריאת האישה (ב 21)? מסתבר שהסיפור בא להמחיש בפני האדם מצד אחד את מעמדו כלפי החיה (קריאת השמות היא סמל של אדנות), ומצד שני להמחיש בפניו את העובדה, שאף לא אחד מן היצורים שנבראו ראוי לשמש לו שותף ("ולאדם לא מצא עזר כנגדו", ב 21). ואמנם מיד עם בריאתה מכיר האדם בזיקה הבלתי אמצעית בינו לבין האישה (ב 23). המספר בא להטעים, שהשותפות בין הגבר לבין האישה אינה אך ורק עניין בעל משמעות ביולוגית, אלא יש לו גם משמעות תכליתית-ערכית, דבר הנרמז בפעלים "עזר" ו"דבק": הוא עוזב את הוריו ודבק באשתו. מכאן ניתן להסיק כי מידת האחריות המוסרית של האישה שווה לזו של הגבר. בכך מכין אותנו הסיפור למתואר בפרק ג. בפרק ב 25 מוטעמת העובדה, כי על אף שהאדם ואשתו היו עירומים, הם לא התביישו. דבר זה מעלה את השאלה: מה הקשר בין העירום לבין הבושה, ומהי בכלל משמעותה של הבושה? על שאלות אלה ננסה לענות לפי המסופר בפרק הבא, כי רק המשכו של הסיפור הוא שיבהיר לנו שאלות אלה. פרק ג 1 הוא המשך ישיר לפרק ב 25 מבחינה רעיונית-ספרותית2.
הנחש הוא דמות ידועה ממיתוסים קדומים של עמים רבים. בכמה מהם (במיתוסים הגנוסטיים 3) מופיע הנחש כסמל החכמה. בסיפור שלנו נראה הנחש כיצור הקרוב לבני אדם. הוא אינו הולך על גחונו ונוהג עם האדם בחופשיות. התכונה המציינת אותו היא ערמה. מהי ערמה?
יש לציין שבמקרא המלה "ערמה" היא חכמה גם להיטיב וגם להרע. הכול תלוי בכוונתו של האדם הערמומי, או של החיה הערמומית.
בראשית ג 5-1 כדי לפתות את האישה, פותח הנחש במשפט שיש בו גם היתממות וגם סילוף המציאות. ראשית, אף שהוא יודע את האיסור האלוהי (ב 17-16) הוא מיתמם ותוהה האומנם נכון הוא. ראיה לכך שהנחש יודע על האיסור היא ההנמקה שהוא נותן לאיסור (ג 5). שנית, הנחש מרחיב את תחום האיסור על "כל עץ הגן", על מנת לעורר את האדם לתת את דעתו על הזדוניות שבצו האלוהי. (השווה את דברי הנחש על "מכל עץ הגן" עם דברי אלוהים "מכל עץ הגן אכול תאכל" [ב 16].)
האם גם האישה מסלפת את דברי אלוהים בדומה לנחש, או אינה מסלפת? מנוסח הדברים אין זה כל כך ברור; מה שברור הוא, שאלוהים לא אסר על האדם לגעת בעץ אשר בתוך הגן, אלא רק אסר עליו לאכול ממנו, ואילו חוה אומרת לנחש שאלוהים אסר גם על נגיעה. את התוספת הזו ניתן להסביר בשני אופנים: א. ברוח זו קיבלה האישה את הצו האלוהי מפיו של האדם (שהרי היא עצמה לא הייתה עדיין בעולם בשעה שהצו ניתן). ב. בעיני האישה התרחב האיסור האלוהי גם לגבי הנגיעה, עובדה המסבירה את נכונותה הנפשת להתפתות.
הנחש איננו מתווכח עם דברי האישה, ולכאורה הוא מקבל אותם. אבל הוא נאחז בדבריה על איום המיתה כדי לפקוח כביכול את עיניה לכוונת הזדון של אלוהים ביחס לאדם: אלוהים שולל במכוון מן האדם (הכוונה מהמין האנושי בכללותו, ולכן גם מן החיה), את ידיעת הטוב והרע, משום שאין הוא מעוניין שהאדם יהיה כמוהו. האישה מאמינה לדברי הנחש ומתפתה לו, כיוון שהנחש אומר בעצם את מה שהיא רוצה לשמוע. האדם באמת שואף להיות כמו אלוהים, ושאיפה זו בעיני המספר המקראי היא עצמה המקור לחטאה של האישה. דברי הנחש עוררו את כוח דמיונה של האישה והגדילו את תשוקתה אל פרי העץ. רעיון זה מובע בפרק ג 6, בשורה של תארים ("טוב העץ למאכל, תאווה לעיניים, נחמד העץ להשכיל"), שכולם רומזים על התעצמות התשוקה בעקבות הדמיון.
בראשית ג 6
בראשית ג 8-7 התוצאה המידית של האכילה מעץ הדעת מרמזת על סוג של התוודעות עצמית ("ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם"). אף שאין נזכרת כאן הבושה, הרי המשך הפסוק מלמד, כי התוודעות עצמית זו משמעה התעוררות הבושה באדם. בכך מתקשר פסוק זה אל פסוק 25 שבפרק ג. קודם היה האדם עירום ולא התבייש, ועתה משעה שנודע לו שהוא עירום, הוא מתבייש. מה טיבה של בושה זו? הבושה כרוכה במצב תרבותי מסוים ובקיומן של נורמות חברתיות ותרבותיות המוסכמות על הכלל (גם אם הן משתנות מחברה לחברה, מתרבות לתרבות). מצד אחד, עברה או רצון לעברה על הנורמות המקובלות עשויים לעורר באדם, כאמור, את תודעת הבושה, אבל זאת רק בתנאי שהוא הפנים את הנורמות הללו. מצד אחר, הבושה היא גם מצב של התוודעות שהאדם מתפתח לקראתו, ככל שהוא נעשה מודע לתשוקות הקיימות בתוכו והעלולות להטות אותו אל עשיית הרע. עצם ידיעת היכולת לגרום רע באמצעות התשוקה היא-היא המעוררת את הבושה. בעיני המספר מקורו של החטא, והבושה הכרוכה בו, אינו עצם התעוררות התשוקה (שאותה אין המקרא שולל) אלא ההליכה הבלתי מרוסנת אחריה. איסורים מיניים למיניהם הם טאבו חברתי המקובל בכל החברות האנושיות הידועות לנו. התוודעות האדם אל עירומו רומזת בסיפור שלנו גם לבושה הכרוכה בתקשוקה המינית, כלומר בידיעה של האדם – ידיעה שהוא זכה לה הודות לאכילה מעץ הדעת – שיש ביכולתו לפרוץ כל גדר ועל ידי כך לגרום רע. התשוקה המינית כאן היא אפוא הסמל המובהק ביותר לכלל התשוקות שבאדם. השאלה היא: מה מקומה של הבושה בין אדם לחוה, שהרי הם יחידה משפחתית? ניתן להשיב על כך בשני אופנים: א. אדם וחוה מסמלים את היחס בין המינים בתוך החברה האנושית בכלל, יחס שכרוכה בו הרגשת בושה. ב. גם במסגרת התא המשפחתי יש מקום, לפי התפיסה המקראית (ובוודאי גם ההלכתית), לרגש של בושה, המרסן את אופי היחסים המיניים. פרק ג 8 הוא היבט נוסף של הבושה. הבושה שבין אדם לחוה היא תולדה של תודעת החטא כלפי הצו האלוהי. המוסר המקראי מעוגן ביראת האלוהים. לפיכך, ההתחבאות של האדם ואשתו מפני אלוהים מבטאת גם היא תערובת של בושה עם תחושת יראה. עם זאת, יש בה גם ניסיון מצדו של האדם לברוח מן ההודאה באשמה על ידי הסתתרות. ההסתתרות פירושה, בעצם, בריחת האדם מעצמו ולא רק מהאל. בלשון פסיכולוגית ניתן לאמר, שכאן מתחיל לפעול מנגנון ההדחקה, הפועל כדי להסוות את האשמה מעיני האדם. בכך בא לידי גילוי טבעו המורכב של האדם כיצור המסוגל להתבייש במעשיו, ועם זה להדחיק את האשמה מתודעתו.
וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: בראשית ג 13-9 הקריאה של ה' לאדם "איכה" – יש בה כפל משמעות: לכאורה היא באה לחשוף את האדם המסתתר, אבל ברובד העמוק יותר – דבר המסתבר לנו מתשובת האדם – מתכוונת השאלה להעמיד את האדם על מקומו במובן המוסרי. האל שואל: היכן אתה עומד ביחסך אליי ואל עצמך? האם אתה מוכן ליטול על עצמך אחריות למעשיך? תשובת האדם יכולה גם היא להתפרש בשני אופנים: לכאורה, האדם מרגיש שאין הוא יכול להיפגש עם אלוהים בשל עירומו. אבל במשמעות העמוקה יותר, ברור לקורא שיש כאן ניסיון מצד האדם להתחמק מאחריות בתירוץ של עירומו. משמעות זו של התשובה מתגלה לנו מתוך דבריו של אלוהים: "מי הגיד לך כי עירום אתה?" משמע, בעצם דבריו מגלה האדם את חטאו, ועל ידי כך גם חושף את כישלונו להסתיר את אשמתו ("על ראש הגנב בוער הכובע"). דברי האל מטעימים גם את הפגיעה האישית שביחסו של האדם לאלוהים. האדם הפר את הצו שאלוהים ציווה אותו. בפרק ג 12 יש אולי לא רק התחמקות ממעשה והטלתו על הזולת – חוה – אלא גם האשמה של האדם את האלוהים על שנתן בידיו מין אישה כזאת אשר גרמה לולחטוא. כלומר: ה' יצר מציאות אשר הביאה כביכול את האדם להפר את הצו בעל כורחו. השאלה של ה' לחוה גם היא מכוונת כפי הנראה לעורר את האישה לדין וחשבון מוסרי על מעשיה. השאלה מביעה תמיהה גדולה מצדו של ה': איך קרה שחוה עשתה מעשה כה חמור? אולם האישה גם היא מסרבת ליטול את האחריות למעשה ומגוללת אותה על הנחש.
בראשית ג 19-14 לפי תפיסת המספר, יש קשר הדוק בין החטא לבין העונש. ה' מעניש בנפרד כל אחד ואחד מן החוטאים. משמע: כל חוטא נושא בעצמו באחריות על מעשיו ואינו רשאי לתלות את האשמה בזולתו. קיים קשר ישיר בין החטא לבין העונש. הנחש – התנשא להיות כאלוהים, ולכן הושפל עד עפר; יחסי הרעות שהיו קודם לכן בין האדם לבין הנחש הופכים ליחסי איבה. האישה – התפתתה ופיתתה, כלומר: הלכה אחר תשוקתה והוליכה גם את האדם אחר תשוקתו. לכן היא נענשה בכך שלעולם תתפתה לתשוקתה אל בעלה למרות התוצאות המרות הצפויות לה מן ההתפתות לתשוקה. בכל פיתוי יש משום ניסיון להשתלט על הזולת. האישה רצתה לשלוט בגבר, על כן עונשה הוא שהגבר ימשול בה, וכן ש"בעצב תלד בנים". האדם – העונש לאדם הוא המפורט והמנומק ביותר, מה שמעיד, כי בעיני המספר המקראי אחריותו של האדם היא הגדולה ביותר. האדם לא הסתפק במה שניתן לו בגן העדן. הוא השתוקק לדעת טוב ורע כאלוהים. ניתן אולי לאמר, שהאדם רצה לכוון את חייו בכוח שכלו בלבד, ללא תלות בהדרכה האלוהית, אבל למעשה אין בכוחו של האדם להגיע אל האושר בעצמו. נגזר עליו לסבול ולהישאר תלוי בחסדו של אלוהים, דבר המסתמל בקללת האדמה ובעמל הרב המוטל על האדם כדי להתפרנס. האדם נוצר מן האדמה, ויש בינו לבינה קשר גורלי. לכן, כאשר האדם חוטא – האדמה מתקללת.
בראשית ג 24-22 לפי ספר בראשית, הגירוש מגן העדן בא לשם שתי מטרות: א. למנוע מן האדם את האכילה מעץ החיים, ועל ידי כך לזכותו בחיי נצח. ב. לממש את הקללה אשר נגזרה על האדם (ובגינו גם על האדמה): לאכול את לחמו בזיעת אפיו. ביצוע הגזרה אינו יכול להתקיים בגן העדן, כי אדמת גן העדן מבורכת. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
