הנרות בתקופת המקרא היו שונים מאוד מהנרות שאנו מכירים היום, הם שמשו כמקור האור היחיד בשעות החשכה, אך גם הצורה והחומר ממנו היו עשויים שונים לחלוטין. הנר בתקופות הקדומות הוא כינוי לכלי החרס שבו שמו את חומר הבערה ואת הפתיל, חומר הבערה לפתיל היה שמן, בדרך כלל שמן זית והפתיל היה בדרך כלל מפשתן, הפתיל הוא החלק היחיד שלא השתנה כמעט עד היום.
הנר בתקופת המלוכה היה למעשה קערה קטנה מחרס, אותה צבטו בחלק אחד ויצרו מעין תעלה בה הניחו את הפתיל ומנעו את שקיעתו בתוך השמן וכיבוי הנר. לתוך הנר יצקו שמן, הכניסו פתיל מפשתן אותו הספיגו בשמן והדליקו. כשכמות השמן קַטנה, הוסיפו עוד שמן והנר יכול היה לדלוק שעות ואף ימים, כשהפתיל נשרף כולו הוסיפו פתיל חדש והנר המשיך לדלוק.
במשך השנים הפכה הקערה לקטנה יותר ועמוקה יותר, שִכללו גם את הצביטה ויצרו בִּמקומה חור לא גדול. בשמות כה, לז, מוזכרים שבעה נרות של המנורה. ירמיהו מזכיר את את אור הנר בנבואה על גלות בבל פרק כה פסוק י.