עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > מאדם עד נח
מוזיאון ישראל, ירושלים


תקציר
מסה על האמן האמנות ותפקידם בעולם. קין על פי המקרא עומד בראש שושלת האמנים והאומנים. האמן מיכאל סגן כהן מנתח את הכתובים המקראיים ומציע פרשנות פילוסופית פסיכולוגית ואומנותית לסיפור המקראי ולמסר שלו לגבי התרבות האנושית.



קין
מחבר: מיכאל סגן - כהן


לפני שנים העתקתי לעצמי משהו משל אמן ה'הפנינג' האמריקני, אלן קפרו, שאמר שהאמן הוא מי שעושה אמנות והאמנות היא מה שעושים אמנים. ההגדרה המעגלית הזו עדיין מוצאת חן בעיני. היא מבטאת את הספק שיש לי בצורך ובאפשרות להגדיר עניין כזה, ודומה שכל ניסיון, סופו שהוא ממיר את המלה המחפשת גדר במלים אחרות היוצאות לשם ההגדרה מגדרן. לעומת הגישה הספקנית וכדי להשלים את התמונה, צריך להודות שיש דרך המאמינה שניתן להתחקות אחרי שורשיהם של דברים ולמצוא בהם טעם, כמו הטעם המורה לנו למשל להתבונן בשפה, שבתוך מושגיה אנחנו כותבים ושבעצם השימוש בה, בעל כורחנו, אנחנו מקבלים את ההשקפה או הדעה-הקדומה-ממש הטבועה בה.

וכך אפשר להתבונן בשורש 'א-מ-ן', שעניינו השלמה, הקשור לעניין השלמות שהאמן נוגע בה או נגוע בחיפוש אחריה. עוד קשור השורש לאמונה. והאמן הוא אכן סוג של מאמין. צריך להכיר בשלם ולהשלים, כדי לדעת שיש הבדל בין הקיים לבין מה שהדעת עשויה להעלות בעיני רוחה, משהו שניתן אולי להתקרב אליו ולתת לו ביטוי במעשה אמנות, וכך אפשר, לדוגמה, לשוב על תנועות אוונגארד באמנות המודרנית, כמו הפוטוריסטים, או הקונסטרוקטיביסטים אנשי הבאוהאוז ואפילו הסוריאליסטים, שיצרו מתוך אמונה בתיקון העולם והאדם.

אך גם לפני כן היו אמנים שביטאו רוח זו, כמו מוצארט למשל, שכיוון בגאוניותו באופרה שלו, 'חליל הקסם', לאמונתם של ה'בונים החופשיים', או בטהובן שביטא אמונה כזו בסימפוניה האחרונה שלו, ה'תשיעית', שבפרקה האחרון חבר למלותיו של שילר, והוסיף לסימפוניה את הקול האנושי, סולנים ומקהלה.

אפשר, בעניין זה להרחיק לכת בעקבותיו של היינריך היינה, שאמר על משה (רבנו) שהיה אמן גדול – לקח שבטי רועים ועשה אותם לעם עולם. רעיון נועז. ומשה בוודאי שהיה מאמין גדול, ומה שנתכוון אליו – העם שיצר, נועד להיות עם אוונגארד, אור לגויים כולם, בן בכור וראשון המתעוררים ביניהם, מי שיצאו מעבדות, אישית וחברתית, לחופש. בהיסטוריה היותר קצרה, דרך אגב, המושג הצרפתי "אוונגארד" (לפני המחנה) אומץ על-ידי האמנים מקרב הוגי-דעות צרפתים אוטופיסטים, בני המאה ה-19, שעסקו בתיקון האדם והחברה.

עוד מגלה העברית, שניתן לעבר אותה, ולעבור בה גדרים, שהאמן הוא זה שמתאמן, זה שעובר על אמצעי הביטוי שלו וכפי שרומזת האנגלית במלה Practice , נראה שמדובר גם על אימון וגם על עצם העשייה בכלל. אכן, האמן כמי שעושה אמנות. ויותר ממה שהוא משנן באימוניו הוא משתנה, אף כי הוא שנון, ומחפש לתת שינויים לאמירתו ואמונתו, שבה אף תלויה אמינותו, והוא תמיד שואף אל המושלם בכך שהוא במה שהוא עושה, תוך שהוא משלים עם מגבלותיו.

האמן כמי שמתאמן במה שהוא עושה, מקורו באומן. כמו הבנאים, למשל, שהם בעצם בונים חופשיים משום שרק הם אלה היודעים את מדע הבנייה, מן התכנון והחישוב וכלה בסיתות האבנים המדויק והנחתן. החברה תלויה בידע שלהם, שהם שומרים בסוד, וזה נותן להם את החופש, ששורשו מעיד עליו שהוא קשור לחיפוש, ללימוד, לקדמה. בשלב זה אני חייב בהרחבת העיון הלשוני-מילולי אל הסיפור, אל האפוס. והעברית מוליכה אל מקומה הראשוני, שבענייננו כאן – ספר בראשית פרק ד'. והספר (התנ"ך), בראשיתו מציע תבניות ראשוניות, פסיכולוגיות והיסטוריות, 'התחלות' עקרוניות, וכך גם בעניין האמנות שהיא בשורש הציוויליזציה.

הפרק עוסק כידוע בקין והבל, אך אני אפתח באוּמנות, שכבר עלתה. כלומר, בתובל קין, שקין מופיע בשמו, ושהיה דור שביעי לקין ושושלתו, שאף מסתיימת אחר שבעה דורות; על תובל קין נאמר שהיה 'לטש כל חרש נחשת וברזל'. ובכן בחרש-אומן מדובר כאן, ללא ספק, מי שיודע לחרש נחושת וברזל (סוד הברונזה) יודע לחרש מחרשה או, להבדיל, כלי זין. בעצם מדובר במדע או בטכנולוגיה. במקרה של תובל קין – הטכנולוגיה המתקדמת של זמנו. הקשר בין האמן לבין המדען והממציא מוכר כמובן בדמותו של ליאונרדו דה-וינצ'י, שהיה צייר, חקר את העולם והאדם ואף המציא המצאות, כולל כלי נשק וביצורים, אך מאז, דומני, הלכו ונפרדו דרכי האמן והמדען, האמן והאומן.

במאה הנוכחית, מכל מקום בראשיתה, חידד מרסל דושן את הנתק כאשר העלה בחריפות את שאלת היחסים בין האמן לאומן. הוא הפריד ביניהם כשהמציא את הרדי-מייד המפורסם שלו וטען בכך שהאמן, אפשר שאין בו מן האומן כמעט ולא כלום. כלומר, האמן הוא מקרה מיוחד של יוצר והוגה, העשוי להגיע ביצירתו עד לביקורת עצמית העשויה לשאול אפילו על המרכיב האומנותי, ואפילו לבטלו מכול וכול. וקיומו של עודף לאחר מעשה מעיד על ייחודו של מעשה האמנות כשהוא לעצמו והוא מקור מעמדו העדיף של האמן על פני האומן. כך האמן אינו מתאמן עוד, והוא אולי אף ספקן במה שנוגע לאמונה, מין אגנוסטיקון, שאינו יודע בוודאות, שמחפש. כפי שנראה, התחום שבו אנו עוסקים מזמין לחשוב על אחדות של ניגודים. וכך גם דושן עצמו, שחיפש לנגוע בשורשי הדברים, אמון היה על הסתירה. אפילו המונח רדי-מייד שטבע, מחבר את מה שנעשה ומה שהיה עשוי מראש. הוא היה אמון על ביטויים רב-משמעיים ואפילו סותרים, כמו דלת אחת שהתקין בפינה דו-פתחית, מין רדי-מייד, שהיתה פתוחה וסגורה בעת ובעונה אחת. פרט לזה, בצד עמדתו העקרונית, האנטי-אומנותית ואנטי-מדעית לכאורה, לא ויתר לא על אומנותו, כמו הטכניקות המיוחדות שלו שבהן עסק בקפדנות רבה, ולא על שאלות מדעיות, כמו שאלות של תפיסה ואשליית הראייה, שחקר בצורות שונות.

מבט חטוף ושטחי על ההיסטוריה מגלה שאף זו נעה בין קצוות בנושא האמן והאומן. בעולם הקלאסי, למשל, נועד מקום חשוב לאמנים, והם אף מזוהים בשמם, כמו פידיאס או פולקליטוס. בימי-הביניים שוקעים מעמדם וזהותם של האמנים, שחזרו לחסות בצל אומנותם, עד שחזרו והבינו את יסוד הכוח שבאומנותם והתאגדו בגילדות או איגודים מקצועיים. מתוכם חזרו ויצאו אמנים חופשיים בעלי זהות ומעמד חברתי רם, נדרש.

נשוב לבראשית פרק ד' והפעם אל למך, אביו של תובל קין, שהיה משורר ואמר לשתי נשותיו – הקהל שלו (ואמן מחפש קהל): "עדה וצלה שמען קולי / נשי למך האזנה אמרתי / כי איש הרגתי לפצעי / וילד לחברתי / כי שבעתים יקם קין, ולמך שבעים ושבעה".

ובכן משורר כאן, שחורז את שורותיו ומביאן בתקבולת, מעשה אמן. אל השיר עצמו עוד נשוב. לפני השיר מסופר שעדה ילדה את יבל "אבי ישב אהל ומקנה" ואת יובל "אבי כל תפש כנור ועוגב", וצלה ילדה את תובל קין 'לטש כל חרש נחשת וברזל" שכבר הזכרנו, ואת אחותו נעמה. ובכן את האומן כבר זיהינו בדמותו של תובל קין. את האמן שבצאצאי למך צריך כמובן לראות ביובל המוסיקאי. בניגוד לאומן, אמנותו של יובל היא מוסית, השראתית, ואנחנו אמנם מבדילים ללא קושי בין החרש – עם כל הכבוד שרוחשים לו – לכנר, או לעוגבאי, כמו יוהאן סבסטיאן באך, למשל. ואמנם אנחנו קוראים להם בשמות דומים אך נפרדים, ומבדילים בין האמן לאומן. ייתכן שנרמז בפרק על ההירארכיה שבין השניים, שהרי יובל בנה של עדה היה, עדה, שלה מעמד של עדות, בעוד שאחותה צלה, צלה של עדה הייתה, ואמו של תובל קין. יבל ונעמה לא נשכחו ממני ואשוב אף אליהם.

הגיעה העת לפנות אל קין, אבי השושלת, וסיפורו. קין הוא זה שבו נתאחדו האמן והאומן, איש בעל זהות עצמית ועולם נפשי ורוחני ומדען, זה שיודע משהו. כאמן-מדען היה זה קין שעניין המנחה עלה בדעתו לראשונה, שכן נאמר: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרת צאנו ומחלביהן". ההמצאה, היקיצה, הייתה אפוא של קין עובד האדמה. והבל הרועה, גם הוא עשה כמותו. יתר על כן, על פי אגדה שמביא רש"י בעניין, הביא קין כמנחה זרעי פשתים וזוהי, אם כן, התגלית שהנחתה אותו במנחתו כי המנחה מנחה. הוא גילה את הפוטנציאל הצמרי שבפשתן, הצמר שבצמח, ראה בזה הנחיה למדען שיגלה את מה שמונח ומחכה להיגלות, וכשגילה, שילם במנחה, השלים עניין. אך כזכור, לא שיחקה לו השעה והשעה שעתו של הבל הייתה, מי שהביא מבכורו צאנו ומחלביהן, והאלוהים שעה למנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. הבל שחיפש שלמות, שאף לקרבן, לקרבת יתר שהיא מעבר לגדר המנחה, ולכן הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, הטוב שבטוב וכפי שהדבר מתואר באמנות, ירדה אש והעלתה את מנחתו והפכה אותה לקרבן ממש. אך הבל בנטייתו לשלמות ביטא בכך גם את היוהרה, או ההתפארות, ה-Vanitas, שהיא הוראת שמו, הבל – שווא. וההבל טמון אף בכך שעירב במנחה את הדם ואכן שילם על כך בחייו. אך קין, שחי, הוא גיבור הסיפור הארכיטיפי, וסיפור הריגתו של הבל וסופו הוא התחלת סיפורו של קין שנמשך ומגיע אל ניני ניניו. קין, שאת צדו המדעי-אומנותי הזכרנו, מעלה גם את סיפור האמן כאדם בשר ודם, אדם שנפגע, שחרה לו מאוד, שנפלו פניו, אדם סובל. ואת טעם סבלו הסביר להבל לפני שהרגו, שנאמר "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". והוא אמר את מה שהוא חושב על הבל; הוא אמר, שרעיון המנחה היה שלו, ושנטייתו של הבל לשלמות היא אכן הבל יהיר, בלתי מדעי ואולי אף דקדנטי.

כזכור הציע האלוהים לקין קודם שהרג את אחיו את נוסחת ההתגברות על מצב החרון, שאליו נקלע עם מנחתו שהשעה לא הייתה שעתה, כשאמר לו: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם-תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". אך בשלב שבו היה קין אז, הוא מייצג מצב תודעה ראשוני ללא הדחקות, יצרי, תת-מודע, והוא קם והורג את ההבל כשהוא רואה אותו. אחר כך, כשהוא מכיר בעוונו – מכנה אותו גדול מנשוא – רק אז נשלם הסיפור באמת והאמנות נכנסות לתמונה, להיסטוריה. באשר למרשם האלוהי שניתן לקין, "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב", כלומר לטוב או לרע מצבו המיוחד של האדם הוא כזה שהחטאת, כחיה שבאדם, רובצת לפתחו וחושקת אליו והאדם מתמודד עם מצבו בכך שהוא מושל בחיה, בתשוקה, וממשיל בה משלים. זהו תהליך החינוך והתרבות – המטפוריזציה והסובלימציה של התשוקה החייתית, שהם יסוד הציוויליזציה. האמנות, המדע והאומנות הם, אם כן, הצורה שבה מתמודד ומבטא האדם את מצבו ובאמצעותם משלים האמן כארכיטיפוס אנושי בצורה יצירתית, עם הפרדיקמנט האנושי, חי עמו בשלום ומבטיח את החופש שלו.

העניין נוגע גם לתחום הפסיכולוגיה של היצירה הקושר בין היוצר ליצר – האמן כמי שנותן ליצר ביטוי יצירתי, כלומר מושל בנוירוזות שלו. רוברט ראושנברג אמר בעניין זה שכשהוא יוצר הוא אינו חושב על אמנות, היצירה היא הדרך שלו להסתדר עם עצמו.

כאמור, קין במצבו היצרי הראשוני, בחרונו, לא התחשב בנוסחת הסובלימציה והמשל, וקם להרוג את ההבל בעצמו. ומתוך שהיה עסוק רק בעצמו הוא אף לא חשב על האימפליקציה החברתית של מעשהו, אך הבין אותה לאחר מעשה. אך נסלח לו והאלוהים אף התערב למענו ושם לו אות כהגנה, "וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל-מצאו", את האות יש להבין כפשוטו, כלומר האות כסמל כל הסימנים מאלף ועד תו, כל אמצעי המדיה המתווכים שהאות מייצגת, האות כסימן, כתחליף ומשל. ובצד הרמה הפילוסופית-הפסיכולוגית יש רמה קיומית, ראשונית, חברתית ואישית, שבה האות בא להגן על קין במצבו המיוחד, כמי שהחברה רואה בו איש מסוכן ושופך דמים, אף שהרג את ההבל בעצמו, בעוצמת חיותו כי רבה. לכן הוא זוכה לאותה הגנה אלוהית מיוחדת במינה, ובשבועה – "לכן כל הרג קין שבעתים יקם".

כפי שכבר רמזתי, קין, לאחר שהשלים עם עוונו, מתחיל מצב או שלב תרבותי גבוה יותר, שהרי קודם למקרה היה עובד אדמה ואחר כך, כאשר גורש מעל פני האדמה והוא נסתר מפניו של אלוהים – כלומר נמצא במצב אתאיסטי לכאורה, מצב של אמן, ולאו דווקא מצד המאמין שבו, והוא נע ונד, יושב בארץ נוד, הוא מאבד את ביטחונו הן מבחינת יחסיו עם אלוהים והן מבחינת קרבתו לאדמה. ולכן כאומן אדריכל הוא בונה עיר, הוא בונה את העיר הראשונה, חנוך, כשם בנו – הראשון שקיבל חינוך עירוני. ואמנם העיר וביטחונה והחינוך והתרבות שהיא מקנה, היא אכן ביטוי ראשוני של ציוויליזציה (כפי שאך המלה עצמה רומזת) שמקורה בין השאר בצורך הפשוט בהגנה פיזית מן המוות. כמו כן, ברמה אחרת, העיר היא סוג של תחליף לביטחון הנפשי שמקנה האדמה, סוג של קומפנסציה פסיכולוגית, והיא מהווה אף ביטוי סמלי, חינוכי, לחוסר הביטחון שבמצב האנושי בכלל, החיים בצל פחד המוות. הדברים האלה מתיישבים היטב עם דעתו של פרויד בעניין זה, שראה בציוויליזציה, במצב התרבותי, מצב לא טבעי בעצם, אך רע הכרחי לקיום האנושי, האישי והחברתי.

ומחנוך בנו של קין לעירד בן חנוך, ששמו מעיד על חשיבותה של העיר בענייננו, ולמחויאל ובנו מתושאל (האל כמחיה והאל כמתיש?), עד למך שהעלה את השימוש באות לדרגה של אמנות ממש ושירה, כפי שראינו. תוכן שירו של למך מתייחס לאלימות, שכמטפורה יש לה ערך חיובי, אקספרסיבי, מזכך, ולשבועת הנקמה במי שיפגע באמן או במדען: "כל הרג קין שבעתיים יקם". ולמך בדורו כבר העלה את המחיר לשבעים ושבעה, ודבר זה יש בו להבהיר את ערכם הגדל של קין ויוצאי חלציו האמנים והאומנים בסדר החברתי החדש. נוודים עירוניים אלה יושבי ארץ נוד, יקרים הם. והשבע, המספר המושבע, מרמז על כך, והוא נמנה גם במספר הדורות מקין ועד לצאצאיו של למך.

את יבל מביניהם, אבי יושב אוהל ומקנה צריך להזכיר כאן, שהרי בן עדה זה מייצג את המסד הכלכלי שהוא חיוני לתרבות גבוהה, מערכת התימוכין הכלכלית שלה. וכן הוא מייצג את הפנאי – פריבילגיית הישיבה באוהל שיש לבעל המקנה, הסוחר, שרמת החיים שלו מאפשרת לו לקיים תרבות ואמנות. נשארה מבין ניני ניניו של קין נעמה שעוד לא פירשנו את מקומה.

גוסטב קורבה, הצייר הריאליסט בן המאה ה-19 בצרפת, צייר ציור חשוב ומונומנטלי, 'הסטודיו של האמן'. בציור, שבו מופיע האמן עצמו, ויש בו מן דיוקן עצמי מורחב (הדיוקן העצמי, אגב, הוא מקור חשוב לעיון בשאלת הדימוי העצמי של האמן), האמן יושב לפני בד ציור-נוף, שהוא מצייר מפרי רוחו והשארתו, שהרי הציור נעשה בתוך הסטודיו. אך מבין שלל הדמויות המופיעות בציור מזוהות ולא מזוהות, כלומר סמליות וריאליסטיות כאחד, אני רוצה להסב את תשומת הלב כאן רק אל המודל הנשי בעירום העומדת מאחורי האמן.

האמן והמודל הוא נושא רחב ומוכר ויש במצב זה משהו עקרוני. אמנם צריך להגיד מיד בשמן של הנשים, שהנושא הוא נושא גברי בעצם וכמעט אין כמותו בהיפוך אצל נשים, ולא רק משום מיעוטן של הנשים הציירות לפחות עד למחצית השנייה של המאה הנוכחית, אלא ובעיקר משום שהנושא הוא אכן גברי אירוטי ומאשש במידה ידועה את הביקורת הפמיניסטית על תולדות האמנות, שהן חד-צדדיות. ובכל זאת, ברמה מופשטת יותר מייצג הנושא, לדעתי, את האמן בכלל כמי שמשוחרר באמצעותה של האמנות ממוסרותיה של החברה והמוסר המיוסר שהציוויליזציה מחייבת, כמי שהוא מוקד המתח הארכיטיפי הזה, התרבות לעומת הטבע. האמן המצייר את המודל העירום בסטודיו, מצייר או מושל בטבע, שאותו מייצג המודל העירום ללא לבוש או כסות, ללא הבל. המוטיב בגרסאות שונות קיים כבר מפיגמליון, הפסל שהתאהב במודל, ועד לפיקאסו שלא הרפה מן הנושא. רמברנדט נגע בו ורבים אחרים.

פרט לזה יש בעירום הנשי גם ביטוי לעניין נוסף – ההשראה, המוזה, בדיוק כפי שהיא מתפקדת בסטודיו של קורבה, כשהיא עומדת מאחוריו ונותנת לו גב, כביכול, אף כשאינו מצייר אותה. כלומר, היא מה שקרוי femme inspiratrice אשת השראה. ובכן את הרעיון הזה, המוזה המוסיקלית או האישה כנעימה, מייצגת נעמה. וכדי לחזור ולאשש את חשיבותו של העירום הנשי כרעיון מופשט ודבר שורשי, כדאי לחזור ולהזכיר את מרסל דושן, דווקא זה שהייתה לו נגיעה חריפה בעקרוני ובקונספטואלי, ואת יצירתו המונומנטלית האחרונה. בעבודה זו הניח מאחורי גדר שדרכה יש להציץ, בחור, אינסטלציה של עירום נשי בוטה בטבע, בתלת-ממד, ריאליסטי ויצרי. כלומר לא נטפלתי לנושא אקראי, אלא עיקרון, אולי ביטוי וזכר לאותה יצריות בסיסית העומדת ביסוד היצירה, שאותם מתרגם האמן לאמנות באמצעות אות קין זה שלו.

יצירתו של קורבה בשמה המלא נקראת: 'הסטודיו של האמן, אלגוריה ממשית המסכמת שבע שנים של חיי באמנות'. השם מעניין לאו דווקא משום הופעתו של המספר שבע שהזכרנו בעניין קין, פרט המסבר את האוזן, אלא, ובעיקר, כמובן, משום אותה סתירה או מתח שבין האלגוריה והממשות, המבטאת את מעמדה של אות קין המתקיימת באותה טריטוריה עדינה, קדמת עדן. פרט לכך מגלים הכותרת והציור משהו על האמן כמי שעסוק בעצמו, בתודעתו והכרתו כאדם, כמי שמסכם, למשל, פרק בחייו. כמו כן יש בציור, כידוע, ממד חברתי-אלגורי, ביטוי לאמונה בחברה מתוקנת, ואנו חוזרים אל האמן כמי שמאמין במשהו.

ברמה אחרת, קלה יותר לכאורה, באה לידי ביטוי האקסצנטריות, או האגוצנטריות של האמן בעל אות קין, שייחודו מקבל ביטוי סמלי במכנסי הפסים האופקיים שקורבה הלביש בהם את עצמו בתמונה. והפסים הם סימן מבחין, כמו כתונת הפסים של יוסף, או הפסים שבבגדי האסירים, המבדילים אותם מן החברה. פיקאסו כה אהב את המכנסיים האלה ומה שסימלו בעבורו, עד שהזמין לעצמו זוג כזה בהוצאה כספית ניכרת. ובכן האמן הוא סוג מיוחד של אדם, חריג ואקסצנטרי. לא בכדי מסתיים פרק ד' שלנו בבראשית בכך שחוה יולדת את שת במקום הבל שקין הרג, ושת מוליד את אנוש, אבי האנושות. כלומר לא מהבל נולדה האנושות, אך גם לא מקין. קין הוא אפוא גיבור התרבות בהא-הידיעה, חופשי, נע ונד, מחפש, אמן; מי שהסיפור המורכב שלו טבוע בתודעת כל אדם, בן אנוש. במלים אחרות, האמן חבוי כנראה בכל אדם, אבל לא כל אדם הוא אמן.

הערה:
המאמר הוא גרסה שהרחיב, עדכן ותיקן המחבר למאמרו 'קין, אמן יהודי נודד', שפורסם בפרוזה 43, דצמבר 1980 עמ' 28-30. גרסתו החדשה ראתה אור במשקפיים 13, 1991, עמ' 59-63.



אל האסופה גלריית עבודות של מיכאל סגן-כהן3

ביבליוגרפיה:
כותר: קין
מחבר: סגן - כהן, מיכאל
שם  הספר: חזון מיכאל : יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1999-1976
עורך הספר: מנדלסון, אמיתי
תאריך: 2004
בעלי זכויות : מוזיאון ישראל, ירושלים
הוצאה לאור: מוזיאון ישראל, ירושלים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית