ארץ-ישראל

היא הארץ אשר נועדה לפי כתבי הקודש לנחלה לעם ישראל, והיא מרכזו הלאומי, הדתי והרוחני של העם. ידועה במקורות כ"ארץ-קודש", "ארץ-העברים", "ארץ-החמדה", "ארץ-הצבי" ועוד. שוכנת בקדמת אסיה בין הים התיכון והמדבר הסורי. מאז ומקדם ארץ-מעבר בין יבשות; שדה-קרבות בין מעצמות עולמיות ומוקד מסחרי וצבאי בינלאומי. שמות שונים היו לארץ בימי קדם - רתנו, חרן, אמר, כנען ועוד.
השם פלשתינה נקבע רק לאחר מרד בר-כוכבא.

גבולות ארץ-ישראל מתוארים כמה פעמים במקרא ובמקורות אחרים. יש גבולות של יעוד והלכה ויש גבולות של התנחלות ושלטון בתקופות שונות. הגבולות שהובטחו לאברהם אבינו הם: "מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת". בתקופת השלטון הבריטי נקרע עבר הירדן המזרחי מעל ארץ-ישראל המנדטורית (1922) ותחום הארץ הוקטן לכ-27 אלף קמ"ר.

בהחלטת האו"ם על הקמת מדינת יהודים בארץ-ישראל נקבע שטחה של המדינה המיועדת ל-16 אלף קמ"ר. בתום מלחמת העצמאות (1949) היה שטח המדינה 20,250 קמ"ר. בעקבות מלחמת-ששת-הימים חלו שינויים מרחיקים בגבולות הארץ. שטח השליטה 88 אלף קמ"ר, בכלל זה 60 אלף קמ"ר של חצי האי סיני. הגבול עם הממלכה הירדנית עולה ממפרץ אילת צפונה דרך עמק הערבה, חוצה את ים המלח, עובר לאורך הגדה המזרחית של נהר הירדן צפונה עד לשפך נהר הירמוך ועד לאל-חמה, ואורכו הכולל הוא כ-300 ק"מ. הגבול עם סוריה הורחק מקו הפסקת-האש של 1949 אל מעבר לרמת-הגולן, והוא נטוי מבקעת הירמוך עד החרמון באורך של 80 ק"מ. הגבול עם לבנון נמשך לאורך 110 ק"מ – מראש הנקרה ועד לסביבת מעיין ברוך בגליל העליון המזרחי. סך-הכל גבולותיה היבשתיים של ארץ-ישראל כיום הם 650 ק"מ. חוף ים התיכון כ-400 ק"מ. חוף ים המלח - 100 ק"מ חופי סיני 500 ק"מ.

הארץ היא הררית ברובה - הגליל, הר-יהודה, הר-הכרמל, רמת-הנגב והרי אילת. שטחי המישור הם בשפלת החוף ובעמק יזרעאל, בבקעת באר-שבע, בעמק הירדן ובעמק הערבה. הנקודה הגבוהה ביותר כיום היא אחת מפסגות הר החרמון המתנשאת לגובה של 2,230 מטר (לפני כן היתה הנקודה הגבוהה בהר-מירון, 1,208 מטר). הנקודה הנמוכה ביותר – ים המלח, 397 מטר מתחת לפני הים התיכון.

כתוצאה מן הרבגוניות האקלימית והטופוגראפית של ארץ-ישראל, קיימת בה רבגוניות מפליאה של הצומח והחי; כ-2,250 מינים של צמחים וכ-7,000 מינים של בעלי חיים.

מתקופת האבות ועד חורבן בית שני

כבר בתקופות קדומות ביותר היתה הארץ מיושבת. במערות שבנחל עמוד, ובהר הכרמל נתגלו שרידי האדם הקדמון. במאה ה-19 לפני הספירה בא אברהם מאור-כשדים לארץ-ישראל.

בנו יצחק ובן-בנו יעקב, הוא ישראל, נדדו בארץ עם צאנם ובקרם. יעקב ירד מצרימה ולאחר 430 שנה הוציא משה רבנו את בני ישראל ממצרים ונתן להם את התורה בהר-סיני. אחרי 40 שנות נדודים במדבר (במאה ה-13 לפני הספירה) חדרו בני ישראל, כשבראשם יהושע בן-נון, לארץ כנען. בעתות צרה קמו השופטים ומפעם לפעם הרימו את נס השחרור מעול זרים. עם הכתרתו של שאול בן קיש למלך על העם, ב-1022 לפנה"ס, היו חלקי-העם מאוחדים תקופה קצרה. לאחר מאבק עז קמה מלכות בית דויד (ראשית המאה ה-11), שהתקיימה כמאה שנה.

באמצע המאה ה-10 התפלגה הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל. בשנת 722 שם סרגון מלך אשור קץ לממלכות ישראל. ב-586 לפנה"ס נחרבו ירושלים ובית המקדש על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, וחלק גדול מיושבי יהודה גלה לבבל ולמדינות אחרות הכפופות לה. בשנת 538 לפנה"ס קרא כורש מלך פרס ליהדות בבל לחזור לארץ-ישראל. התחילה שיבת-ציון בראשותו של זרובבל והוחל בבניית בית-המקדש השני. ב-457 הגיע גל עולים שני מבבל, בראשות עזרא הסופר. ב-445 הגיע גל-עולים שלישי בראשות נחמיה, שבנה את חומת ירושלים.

בתקופת שלטון פרס (332-536 לפנה"ס) גדל והתחזק היישוב היהודי מבחינה חומרית ורוחנית; באותה תקופה פעלו אנשי "כנסת גדולה", שקבעו את אורח-החיים היהודי הנהוג עד היום. בשנים 202-392 לפנה"ס היתה הארץ נתונה תחת שלטון בית-תלמי היווני, ומספר ניכר מתושבי-הארץ היהודים התחילו מתבוללים בכובשים (ההתיוונות). בימי אנטיוכוס אפיפנס התחילו רדיפות דתיות נגד היהודים. ב-167 לפנה"ס פרץ מרד החשמונאים בעידוד רומא, שהתחילה אז מתפשטת מזרחה. ימי ממלכת החשמונאים (4-160 לפנה"ס) היו ימי שגשוג לעם היושב בארץ-ישראל, ימי הרחבת גבולות ופריחה רוחנית (כינוס כתבי-הקודש והתחלת המשנה). בשנת 63 לפני הספירה באה התערבות רומא (פומפיוס) וארץ-ישראל נעשתה חלק של הקיסרות הרומית - תחילה כממלכת-חסות (בית הורדוס) ואחר-כך (בשנת 4 לפנה"ס) לנציבות רומאית. מרידות היהודים בשליטים הזרים תכפו והלכו. בינתיים עלתה וצמחה הנצרות, שהשתוקקה ל"מלכות שדי עלי אדמות". ב-66 לספירה פרץ המרד היהודי הגדול נגד הרומאים, שחוסל בשנת 70. יהודה נחרבה. בשנת 132 לספירה מרד ברומאים בר-כוכבא, בתמיכתו הרוחנית של רבי עקיבא – מגדולי החכמים בעת ההיא. המרד נכשל ושרידי היישוב היהודי התחילו מתרכזים בגליל, שם התקיים שלטון עצמי מוגבל בראשות נשיא. בגליל נחתמה המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא (210 לספירה). סמוך לשנת 400 נחתם בטבריה תלמוד ירושלמי.

מהכיבוש הערבי ועד קץ התקופה העותומאנית

בראשית המאה ה-7 כבשו הפרסים את ארץ-ישראל. אולם כעבור מספר שנים הוחזרה לביזנטים. ב-636 לספירה פרצו הערבים לארץ-ישראל מבקעת הירמוך ובקרב הגדול, שהתנהל שם, הביסו את צבאות הביזנטים. ב-638 כבשו את ירושלים וב-640 את קיסריה ובכך שמו קץ לשלטון הביזנטי בארץ.

בשנת 749 נתפס השלטון בארץ על-ידי בית אומיה - שושלת החליפים המוסלמים הראשונה, שמשלה בדמשק. בראשית המאה ה-9 עבר השלטון לבית עבאס - שושלת החליפים, שמשלה בבגדד. היישוב היהודי גדל בהתמדה. בטבריה קם מרכז לידיעת התורה וידיעת הלשון העברית (דקדוק ומסורת) ובירושלים קם מרכז קראי. במאה ה-10 כבש את הארץ בית פאטימה - שושלת החליפים, שמשלה בצפון-אפריקה ובמצרים - ושלטה בה עד שעברה לידי הסלג'וקים (1071).

בשנת 1099 התחילו מסעי-הצלב וקמה "מלכות ירושלים" הנוצרית. בשנת 1187 ניצח הסולטן צלאח-א-דין אל-איובי את הצלבנים בקרב חיטין, והארץ, פרט לכמה ערי חוף, חזרה לשלטון מוסלמי ממלוכי. במאה ה-13 נחרבה הארץ פעמיים - במסעי שוד של התורכים החוראזמיים (1244) והמונגולים (1260). ב-1400 נחרבה הארץ שוב על-ידי חילות הכובש המונגולי טאמרלאן.

בשנת 1517 נכבשה ארץ-ישראל בידי התורכים העותומאנים. הם שלטו בה עד סוף מלחמת-העולם הראשונה (פרט לשנים 1840-1831, שאז היתה בשלטון מצרי).

בשנת 1860 התחילו נסיונות התישבות יהודית בארץ בקנה-מידה נרחב יותר ונרכשו אז אדמות המושבה מוצא שליד ירושלים. ב-1870 נוסד בית-הספר החקלאי מקוה ישראל, ליד יפו, על-ידי קרל נטר, שליח חברת "כל ישראל חברים" מצרפת. ב-1878 הוקמה המושבה פתח-תקוה על-ידי יהודים מירושלים. לאחר פרעות 1881 ברוסיה החלה "העליה הראשונה", של "חיבת-ציון" ו"ביל"ו". עליה זו הניחה את היסודות לחקלאות חדישה ובשנים 1884-1882 הוקמו המושבות החקלאיות ראש-פינה, זכרון-יעקב, ראשון-לציון, יסוד-המעלה, נס-ציונה וגדרה. רוב המושבות היו בחסותו של הבארון אדמונד רוטשילד ("אבי היישוב"). בשנת 1905, לאחר מהפכת-הנפל ברוסיה, בא גל עליה נוסף לארץ, היא "העליה השניה", שהצמיחה את תנועת-הפועלים היהודית המאורגנת ואת תנועת ההתישבות שלה. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה (1914), פתחו התורכים בשורת גזרות קשות על היהודים: גירושים מן הארץ, איסור הציונות, גיוס תושבים יהודים ליחידות עבודה מקומיות, החרמת בהמות-עבודה ותבואה במושבות, הגליית התושבים היהודים מתל-אביב ומיפו, מאסר ראשי הציבור וגירושם לדמשק, רדיפות ונגישות חברי "השומר" ובני המושבות באשמת ריגול לטובת הבריטים (פרשת ניל"י). ועל כל אלה פרץ ב-1916 רעב כתוצאה מפגעי טבע (בצורת וארבה). יהודי ארצות-הברית סייעו אז הרבה ליישוב היהודי המדולדל, שעמד על סף הכליון.

ב-2 בנובמבר 1917 פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, המבטיחה ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. צעירים רבים בארץ ובחוץ-לארץ התגייסו לגדודים העבריים שהשתתפו עם הצבא הבריטי בכיבוש הארץ.

בשנת 1917 כבשו הצבאות הבריטיים את ארץ-ישראל מידי התורכים. בשורות הצבא הבריטי, שהוסיף להילחם בתורכים בצפון הארץ עד ל-26 בספטמבר 1918, היו גם שלושת הגדודים היהודיים המתנדבים. עם הכיבוש נקבע בארץ שלטון צבאי בריטי, שנתמשך עד יולי 1920 - כשאל ארץ-ישראל הגיע הנציג העליון האזרחי הראשון (היהודי סר הרברט סמואל). ופתח את תקופת המנדט.

תקופת המנדט הבריטי

התפרעויות הערבים נגד היישוב היהודי החלו עוד בימי השלטון הצבאי הבריטי וביסודן היתה התנגדות מוחלטת להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל ושלילה מוחלטת של הצהרת בלפור. לאחר מאורעות תל-חי וכפר-גלעדי (מארס 1920) באו פרעות ירושלים (אפריל 1920). ב-1921 שוב פרצו מהומות דמים. אולם לא חדל קצב הפיתוח, הבניה והעשיה. החלה העליה השלישית; נגאלו אדמות עמק יזרעאל והוקמו נהלל (ראשון מושבי העובדים) ועין-חרוד (ראשון הקיבוצים הגדולים).

במפקד-האוכלוסים הראשון, שנערך ב-1922, נמנו 84 אלף יהודים. באותה שנה נקרע עבר הירדן המזרחי מארץ-ישראל והוכרזה בו אמירות ערבית בראשותו של עבדאללה בן חוסיין.

ב-1924 התחילה "העליה הרביעית". השנים 1928-1925 היו שנות משבר כלכלי קשה בארץ ושנות "ירידה" לחוץ-לארץ. עם שיפור המצב הכלכלי (בסוף 1928) התחילה "העליה החמישית".

בשנת 1929 (אב תרפ"ט) שוב פתחו הערבים במהומות-דמים קשות נגד היישוב. ב-1930 הגיעה לארץ ועדת-חקירה בראשותו של סר ג'והן שאו, ובעקבותיה חקירה ודו"ח עוין של סר ג'והן הופ-סימפסון על כושר-הקליטה המוגבל של ארץ-ישראל. כתוצאה מכך פירסם הלורד פאספילד, מיניסטר המושבות הבריטי, "ספר לבן", המגביל את העליה היהודית ואת מכירת הקרקעות ליהודים.

בשנת 1936 שוב פרצו מהומות-דמים נגד היהודים והבריטים ("המרד הערבי"), שנמשכו בהפסקות עד פרוץ מלחמת-העולם השניה.

בשנים 1945-1939, שנות מלחמת-העולם השניה, שיתף היישוב היהודי פעולה עם בריטניה; 23 אלף מתנדבים שירתו בצבא הבריטי וביחידות עבריות (כולל הבריגדה היהודית) והשתתפו בפעולות בחזיתות השונות.

עם תום המלחמה החלה תקופת המאבק והמרי נגד חוקי "הספר הלבן" והשלטון הבריטי. ספינות מעפילים חתרו ארצה בקצב גדל והולך. ארגון "ההגנה" - שבו היו מרוכזים רוב בני הנוער בארץ - וארגוני אצ"ל ולח"י – שפעלו בנפרד - ביצעו פעולות צבאיות נרחבות נגד הבריטים. דגש מיוחד הושם בארגון ההעפלה ה"בלתי חוקית". בספטמבר 1945 החל באו"ם דיון בינלאומי בבעיית ארץ-ישראל. נשיא ארצות-הברית, טרומן, דרש להתיר כניסתם לארץ של מאה אלף יהודים ממחנות העקורים באירופה.

בשנת 1946 התחילה בפעולותיה ועדת חקירה אנגלית-אמריקנית, שהציעה להתיר הכנסת עולים יהודים ופעולות הכנה לשלטון עצמאי בארץ. אולם ממשלת בריטניה הסתלקה מהתחייבותה לקיים את החלטות ועדת החקירה. מראשית 1947 התפשט המרי ברחבי הארץ בעוז גובר והולך; הבריטים ריכזו בארץ מאה אלף חיילים, נוסף על אלפי שוטרים, למלחמה ביישוב היהודי. במארס 1947 הוטל משטר צבאי על תל-אביב, פתח-תקוה והשכונות היהודיות בירושלים. התחילו משפטים צבאיים נגד יהודים מחזיקי נשק ואחדים נתלו. הטירור נגד השלטון ותגובותיהם החריפות של הבריטים הגיעו לשיאם. הבריטים החזירו לחוץ-לארץ את "יציאת-אירופה" על 4000 המעפילים שבה, והגבירו את מרירות היישוב כנגדם. בספטמבר 1947 פורסם דו"ח ועדת החקירה של האו"ם, הממליץ על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית. באוקטובר התחילו התקפות-רצח ערביות על יישובים יהודיים. ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות, ברוב של שני שלישים, על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות. בעוד שהיהודים קיבלו את ההחלטה, הודיעו הערבים על התנגדותם לה ופתחו בטירור ורצח נגד יהודים. פרצה מלחמת העצמאות.

מלחמת העצמאות

החזית היהודית היתה ארוכה, מפותלת ומפוצלת ובעיות-ההגנה היו מסובכות ביותר. היישוב הועמד בפני סכנה נוספת: הבריטים עמדו בגלוי כמעט לצד התוקפים הערבים. הדרך לירושלים הנצורה הובקעה כמה פעמים, אך נסגרה שוב. במערכות משמר-העמק, כמו במערכות טירת-צבי וכפר-סאלד שקדמו לה, וכן בסביבות רמת-יוחנן, הוכו צבאות-האויב קשה.

התחילה בריחה ערבית המונית, שקיבלה עידוד מפי מנהיגים ערביים. ערב הכרזת המדינה נפל גוש-עציון הנצור והמבודד, לאחר קרב-דמים כבד.

ב-14 במאי 1948 הוכרז בתל-אביב על הקמת מדינת ישראל. למחרת החלה פלישת צבאות ערב. ירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, נטלה תשעה קבים מעשרת הקבים של סבל וייסורים, שירדו על ארץ-ישראל כולה במלחמת העצמאות.

ב-11 ביוני (1948) הוכרזה על-ידי האו"ם הפוגה. לאחר 28 ימי הפוגה שוב הרעימו התותחים בכל החזיתות. כוחות צה"ל עשו מאמץ להקדים ולהלום באויב. בזה אחר זה נפלו מעוזיו. רוחו הלכה וירדה. התבוסנות שפשטה בקרב האוכלוסיה הערבית, נתנה אותותיה גם במערכה הצבאית הערבית. בעיצומן של ההצלחות הצבאיות של ישראל הוכרזה על-ידי האו"ם, אור ל-19 ביולי 1948, ההפוגה השניה.

מאחר שהמצרים סירבו להרשות את מעברן של שיירות ישראליות אל היישובים בנגב אשר נותקו בראשית המערכה - צעד שנגד את החלטת האו"ם - פתח צבא ההגנה לישראל במבצע "יואב" ("עשר המכות") (15 באוקטובר 1948), ושיחרר את הנגב ובירתו באר-שבע.

הערבים הוסיפו להתנכל מפעם לפעם בחזיתות השונות, ולכן נערכו עוד כמה מיבצעים צבאיים: "חירם" בגליל המרכזי, "אסף" בנגב המערבי, "לוט" בכיוון לסדום, "חורב" לחיסול בסיסי הפולש המצרי ו"עובדה" לאילת, שהיתה כלולה בתחום מדינת ישראל אך עוד לא שוחררה. ב-5 במארס 1949 פתח צה"ל במבצע "עובדה". כעבור פחות משבוע, בט' באדר תש"ט, 10 במארס 1949, הונף דגל ישראל על בקתה באום-רשרש אשר בחוף אילת. ישראל קבעה עובדה מדינית, צבאית ואיסטרטגית מרחיקת לכת ורבת-חשיבות, היא פתחה לעצמה מוצא אל ים-סוף, אל האוקיינוס ההודי, אל ארצות אפריקה והמזרח הרחוק. באותו מבצע נתפסה גם עין-גדי ונקבע גבול ישראל בים המלח.

המלחמה הזעירה

נסתיימה מלחמת העצמאות. נחתמו הסכמי שביתת-נשק עם מצרים (25.2.49); עם לבנון (24.3.1949); עם ירדן (3.4.1949); עם סוריה (20.7.1949). אך עוד בעצם ימי המערכה הצבאית פרצו גלי העליה מתפוצות הגולה. ישראל בנתה את ממשלה האזרחי. ב-25 בינואר 1949 נערכו הבחירות הראשונות במדינה (ל"אספה המכוננת"). ב-14 בפברואר נפתח המושב הראשון של "האסיפה המכוננת" ומכאן ואילך היא נקראה כנסת. יומיים לאחר מכן נבחר ד"ר ח. וייצמן כנשיאה הראשון של המדינה.

אותה שעה היו בישראל כ-715 אלף יהודים וכ-170 אלף ערבים. גלי העליה גברו. בעיית השיכון צצה בכל חריפותה והוחל בהקמת מעברות. ב-5 במאי חגג היישוב היהודי בהתרוממות-רוח את יום-העצמאות הראשון וה' באייר הוכרז חג לאומי. ב-11 במאי 1949 נתקבלה ישראל כחברה באומות המאוחדות.

בנובמבר הוחל במבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן בדרך האויר. בדצמבר החליט האו"ם על בינאום ירושלים. כתשובה על החלטה עויינת זו הכריזה ישראל על ירושלים כבירתה - ומשרדי הממשלה החלו לעקור מתל-אביב לירושלים. תוך כדי השלמת מבצע "מרבד הקסמים" התחיל מבצע חדש – העלאת יהודי עיראק. ביולי 1950 נתקבל בכנסת "חוק השבות", הקובע כי כל יהודי, באשר הוא, רשאי לעלות ולהתיישב בישראל.

ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, לפיו התחייבה המדינה המפצה לשלם לישראל 750 מיליון דולאר וסכום נוסף לארגונים היהודיים. ב-9 בפברואר נפטר ד"ר ח. וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל. במקומו נבחר כנשיא יצחק בן-צבי.

למן 1951 החלה תקופת ההסתננות, החבלות, התקריות ופעולות-הגמול. ב-1955 התחילו לפעול ה"פדאינים" ("מתאבדים"), שנשלחו על-ידי שירות-המודיעין המצרי לפעולות חבלה, רצח וריגול בתחומי ישראל. כוחות ישראל השיבו בפעולות עונשין ופשיטות נועזות אל תוך בסיסי האויב.

מבצע סיני ("קדש")

רבים היו קרבנותיה של "המלחמה הזעירה", שניהלו הערבים נגד ישראל. נוסף על מלחמת-הדמים המתישה, נערכו נגד ישראל גם מלחמה מדינית בלתי פוסקת וחרם מסחרי, הוטל הסגר בתעלת-סואץ ובמצרי טיראן על אניות ישראליות. תעמולת זוועה נגד המדינה הופצה ברחבי העולם תוך ניצול בעיית הפליטים, שמדינות ערב עצמן גרמו להיווצרותה. מצרים הגבירה את עצמתה הצבאית, אגרה נשק רב וציוד מלחמתי בסיני, תוך הצהרות חוזרות ונשנות על "סיבוב שני" לחיסולה של מדינת ישראל.

בראשית פברואר 1956 הכריז דובר רשמי בקאהיר כי הנשק הסובייטי שנרכש על-ידי מצרים, מוצב כבר לאורך החזית הישראלית וכי הצבא המצרי השלים את אימוניו בהפעלתו. בסוף אוקטובר הצטרפה ירדן לפיקוד הצבאי המשותף של מצרים וסוריה, ובכך הגיע האיום הערבי על ישראל לשיאו. כל אלה, בצירוף הגברת פעולת ה"פידאין", הביאו להכרזת גיוס כללי בארץ. באותו זמן סיימו בריטניה וצרפת את הכנותיהן לפשיטה על אזור הסואץ.

ב-29 באוקטובר 1956 נפתח מבצע סיני (מבצע קדש). כוחות ישראל הביסו את כוחות המצרים והניסו אותם מכל חצי-האי סיני, מרצועת עזה וממצרי טיראן שבכניסה למפרץ אילת. שלל-המלחמה היה עצום ורב. הוברר כי חצי-האי סיני שימש מאגר נשק גדול וכי רוב הנשק והאספקה היו מתוצרת הגוש הסובייטי. בעת ובעונה אחת עם מבצע סיני פשטו כוחות בריטיים וצרפתיים על איזור תעלת סואץ. הגוש הסובייטי התערב לטובת מצרים ואף ארצות-הברית החליטה לדרוש נסיגת הבריטים והצרפתים מאיזור התעלה והחזרת צבא ישראל אל קו שביתת-הנשק שלפני מיבצע סיני. לאחר מאבק מדיני נסוגו הכוחות. כוח החירום של האו"ם הוצב ברצועת עזה, במצרי טיראן ובגבול סיני.

לאחר מיבצע "קדש" העתיקו מדינות ערב את עיקר המלחמה לזירה המדינית והכלכלית, אך לא פסקו מאיומי השמדה בכוח הנשק. מדינת ישראל המשיכה במלאכת הבניה וההתבססות. העליה - בממדים קטנים יותר – הוסיפה לזרום לארץ. בוצעו פעולות-פיתוח נרחבות. נסללו כבישים חדשים. הוחל בפיתוח חבלי-ארץ נוספים (ערד, הבשור). הוקמו שני כורים אטומיים. נבנה מוביל המים הארצי (קו ירדן-נגב), ונבנה נמל עמוק-מים באשדוד.

פעולות החבלה והרצח נמשכו ביתר שאת. גברו האיומים להשמדת ישראל. לדרישת מצרים הורחקו כוחות-החירום של האו"ם מרצועת עזה, מסיני ומשארם א-שייח' ואת מקומם תפסו ב-18 במאי 1967, כוחות מצרים.

מלחמת ששת הימים

הסכם-הגנה נחתם בין נאצר שליט מצרים ובין חוסיין מלכה של ירדן, שלפיו הועמד צבא ירדן לפקודת מפקד מצרי וכל שטח הממלכה ירדנית - לרשות המצרים. הסכם-הגנה נחתם גם בין מצרים לעיראק. ישראל ערכה גיוס כללי והקימה ממשלת ליכוד לאומי.

ביום שני, כ"ו באייר תשכ"ז, 5 ביוני 1967 פרצה המלחמה, שנמשכה ששה ימים בלבד. בפעולת-מחץ פתאומית חיסל חיל-האויר הישראלי את כוחה האוירי של מצרים בעודו על הקרקע וכן הוציא מכלל פעולה את שדות-התעופה של מצרים. ביבשה הופעלו כוחות שריון, צנחנים וחיל-רגלים, שהבקיעו את המערך המצרי בסיני וברצועת עזה, הגיעו לתעלת סואץ, השתלטו על שארם א-שייח' ופתחו את מצרי טיראן. על אף אזהרות ישראל יצאה גם ירדן למלחמה נגד ישראל. הירדנים הפגיזו את ירושלים ויישובים אחרים וכבשו את ארמון הנציב מידי מטה חיל האו"ם שחנה שם. אז הופעלו נגדם כוחות ישראל, ששיחררו את ירושלים המזרחית והגיעו עד לנהר הירדן. חיל-האויר הישראלי חיסל גם את כוחות האויר של ירדן ותקף את בסיסי האויר של עיראק, שמהם יצאו מטוסים שהפציצו יישובים בישראל. כאשר הצטרפו גם הסורים למערכה והפגיזו יישובים בגליל, הסתערו כוחות-צה"ל והדפו אותם מכל רמת הגולן עד מעבר לקוניטרה. במערכה זו נתפס גם חלק מהר-חרמון. מצרים הסכימה להפסקת-אש ב-8 ביוני, ואחריה הלכו ירדן וסוריה. ברית-המועצות וגרורותיה ניתקו את יחסיהן עם ישראל.

תמה מלחמת ששת הימים, שנמשכה מיום שני, 5 ביוני עד יום שבת, 10 ביוני 1967. בסיומה עמד צבא ישראל על שפת תעלת סואץ ובמפרץ שלמה; שלט במרחבי סיני וברצועת עזה; איחד את ירושלים החצויה; השתלט על כל יהודה ושומרון (הגדה המערבית).

המערכה הצבאית הכוללת באה אל קצה, אך נמשכו פעולות האיבה, החבלה והרצח, וגם המערכה המדינית. ב-14 ביולי 1967 החליטה עצרת האו"ם ברוב גדול לקרוא לישראל להימנע משינוי במעמדה של ירושלים.

המצרים ניסו לשפר את עמדותיהם בקו הפסקת-האש לאורך תעלת סואץ. ערכו התקפות והפגזות-פתע. שיגרו מטוסיהם לתחום השליטה הישראלי, התנכלו לכלי-שיט ישראליים וניסו להשיט את כליהם בתעלת סואץ. צה"ל הגיב בחריפות ושוב נשתררה רגיעה מתוחה, אשר הופרה לאחר זמן קצר. גם הירדנים חיממו את הגבול בגזרתם. ואם כי צבא ירדני לא פעל במישרין, הוא הגיש סיוע ליחידות מחבלים. ירדן נעשתה להם בסיס לפעילות נגד ישראל. צה"ל הגיב כראוי, ערך פשיטות על בסיסי מחבלים, הפגיז עמדות, פגע ביחידות ירדניות ובמוצבים שהגישו סיוע למחבלים ואשר מהם יצאו ואליהם חזרו התוקפים.

גם הסורים עשו כיכולתם להטריד ולהציק לישראל. וגם בחזית הסורית הפעיל צה"ל תגובותיו.

לאחר המהלומה הקשה לישראל – טיבוע המשחתת "אילת" באוקטובר 1967, ניחתה מהלומה נוספת עם היעלמה המסתורי של הצוללת החדשה "דקר" על 69 אנשי-צוותה בינואר 1968, בהיותה בדרכה מאנגליה לישראל.

למרות ההתנכלויות הבלתי פוסקות בשלוש החזיתות, סוריה, ירדן וסואץ, המשיכה ישראל בפיתוח ובבניה. ב-1 ביולי 1968 הוחל בהנחת צינור הנפט הגדול (בקוטר של 42 אינטש ובאורך של 246 ק"מ) מאילת אל חוף אשקלון. חשיבות המעשה חרגה ממעשה רגיל של הנחת צינור נפט.

אך האויב לא הרפה מחבלות ומפשיטות, ממיקושים, הפגזות ותקריות-דמים בעיר ובכפר, כולל תקיפות, פגיעות במטוסים של ישראל בנמלי התעופה בחוץ-לארץ. כוחות הבטחון גמלו לתוקפים בדרכים שונות. ערכו מרדפים ופשיטות לתוך שטחי האויב. הופצצו בסיסי אויב ונהרסו מתקניו. פשיטה נועזת נערכה על נמל-התעופה הגדול של ביירות בלבנון ועוד. באפריל 1969 הכריזה מצרים על ביטול הפסקת-האש, וביולי 1969 הודיעה על מלחמת התשה נגד ישראל. לאחר פעולות-גמול רבות-היקף, קרבות קטנים וגדולים, נכנסה לתוקפה הפסקת-אש באזור תעלת-סואץ. ושוב גברה המערכה המדינית, המלווה איומים לחדש את האש.

מלחמת יום הכפורים

חרב המלחמה, התלויה בשמי המזרח הקרוב, הונפה שוב על ישראל בידי אויביה. בצהרי יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה רחבה בחזיתות סיני וגולן, כשהם מסתייעים בכוחות מירדן, עיראק, אלג'יריה, מארוקו ועוד. קווי צה"ל בחזית התעלה וברמת הגולן נפרצו וכוחות המצב ניהלו קרבות-בלימה נואשים עד שהתארגנו כוחות המילואים וחשו לחזיתות. הכוחות הסוריים הצליחו לחדור אל מעבר לקו הסגול (קו הפסקת האש ב-1967) כבשו את מוצבי החרמון, הגיעו עד לבית המכס העליון שמעל לגשר בנות יעקב והפגיזו יישובים בעמק החולה. כוחות מצריים צלחו את תעלת סואץ במספר מקומות ועל הגשרים שהקימו, העבירו כוחות-שריון ואחרים אל מזרח התעלה. בשתי החזיתות עמדו כוחות-צה"ל במערכה רבת דמים ובלמו את האויב במחיר אבדות כבדות. חלק נכבד במערכת הבלימה נטל חיל-האויר הישראלי, שטייסיו גילו עוז רוח והקרבה חסרת-תקדים בחדירה לאזורי מערכת הטילים הקטלניים של האויב. בכל המגעים עם מטוסי האויב היתה ידם של טייסי ישראל על העליונה. מרבית המטוסים הישראליים שהופלו, נפגעו בטילי "סאם" המשוכללים ובשאר מערכות ההגנה האנטי-אוירית. המערכים הצפופים והמשוכללים של הכלים האנטי-טנקיים של האויב גרמו אבדות רבות לכוחות-השריון של צה"ל. חיל הים הישראלי פעל במלוא עצמתו והפליא את מכותיו באויב. ספינות הטילים שלו פקדו בטילי "גבריאל" יעדים איסטרטגיים ומטרות צבאיות חשובות בים-סוף ובים התיכון, טיבעו ספינות אויב, חיבלו בבתי זיקוק, בתחנות-כוח, במכ"מי האויב וכו'.

לאחר קרבות שריון כבדים ובקרבות אויר בגולן נבלמה התקדמות הסורים ובמתקפת-נגד נהדף האויב וכוחות צה"ל אף פרצו עד לעומק של כשלושים ק"מ מעבר לקו הקודם של הפסקת-האש.

לאחר שנבלמה התקדמות המצרים בסיני בתחום של 12-8 ק"מ ממזרח תעלת סואץ, צלח כוח-משימה של צה"ל, תוך קרבות קשים ביותר, את תעלת סואץ מערבה, באזור האגמים המרים. כוח זה חיסל בסיוע חיל-האויר הישראלי, עמדות-נ. מ., בסיסי טילים, עמדות-קרב, מתקנים צבאיים ומטרות חשובות שונות. על פני הגשרים שהותקנו על התעלה הוזרמו כוחות תגבורת והצולחים התבססו בעומק של 25 ק"מ. לערך בצדה המערבי של התעלה.

בעת ובעונה אחת עם פעולות התקיפה של האויב בשתי החזיתות הופעלו יחידות מחבלים בגבולות לבנון וסוריה. הופגזו יישובים בעמק החולה. טילי "פרוג", שטווח פגיעתם הוא 70 ק"מ ומשקלם כחצי טונה, פגעו באזורי נהלל, גבת, רמת דויד, מגדל העמק ועוד. יחידות קומנדו מוטסות במסוקים פשטו בסיני לביצוע חבלות ולניתוק עורקי קשר ותחבורה. אולם רובן הושמדו בידי כוחות צה"ל.

לעזרת ישראל נזעקה ארצות-הברית, שהפעילה רכבת אוירית ללא תקדים של נשק, תחמושת וכל הדרוש למערכה רבת-ההיקף הזאת.

ב-22 באוקטובר 1973, לאחר 17 ימי לחימה אכזרית, הכריזה מועצת הבטחון על הפסקת-אש, על-פי החלטה מספר 338. אולם המצרים לא כיבדו את ההחלטה והמשיכו באש. לפיכך נאלץ צה"ל להמשיך בלחימה וכוחותיו במערב-התעלה הגיעו לאזור הערים איסמעיליה בצפון וסואץ בדרום ובכך כיתרו את הארמיה המצרית השלישית שממזרח לתעלת סואץ וניתקו אותה משאר הכוחות המצריים. כן הגיעו כוחות צה"ל לנמל עדאבייה, שמדרום לעיר סואץ ובכך ניתקו את כל הדרכים והכבישים המחברים את העיר סואץ עם קאהיר.

ב-24 באוקטובר, על-פי החלטה נוספת (מס' 339) של מועצת הבטחון, נפסקה האש בחזית המצרית. זמן-מה לאחר מכן הוצבו ראשוני חיילי האו"ם בקווי החזית. מצרים וישראל החלו בהחזרת שבויים. הוברר כי במצרים היו התעללויות קשות בשבויים וכי חיילי צה"ל רבים נעדרים ויש אסמכתות כי נרצחו בשבי. סוריה, אף שהפסיקה אש, לא ענתה לכל הפניות להחלפת השבויים וגם סירבה למסור את מספר השבויים שברשותה ואת שמותיהם. כן לא הניחה לאנשי "הצלב האדום הבינלאומי" לבקר אצלם.

בעקבות המלחמה ניתקו מדינות אפריקה את יחסיהן עם ישראל ונסתמנה התרחקותן של מדינות אחרות באסיה ובאירופה.

ב-26 באוקטובר 1973 נפתחו בז'נווה השיחות להפרדת כוחות בין מצרים וישראל. שר-החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, החל שוקד על השגת הסכם מתאים בין שתי הארצות. אך בחזיתות לא שמרו המצרים על הסכם נצירת האש ונתחוללו עשרות תקריות. מאז 24 באוקטובר עד 15 בינואר 1974 נהרגו 30 חיילי צה"ל ונפצעו 120. אבדות ישראל במלחמה היו יותר מ-2650 חללים ונעדרים ואלפי פצועים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים מינתה ממשלת ישראל ועדת חקירה לבירור כל המחדלים שנתגלעו בצה"ל עם פתיחת המלחמה.

ב-31 בדצמבר 1973 נערכו בישראל בחירות לכנסת השמינית. השתתפו יותר משמונים אחוזים מבין שני מיליון ו-37 אלף בעלי זכות בחירה.

ב-17 בינואר 1974 הושג - בתיווכו הנמרץ של הנרי קיסינג'ר, שר-החוץ האמריקאי, הסכם על הפרדת כוחות בין מצרים ובין ישראל. למחרת היום חתמו גם הרמטכ"לים של ישראל ומצרים על הסכם ההפרדה - בק"מ ה-101 שבכביש קאהיר-סואץ. גולדה מאיר ואנואר סאדאת חתמו אף הם על הסכם הגבלת הכוחות.

כוחות צה"ל בסיני פינו את הגדה המערבית של תעלת סואץ וחלקים בגדה המזרחית של התעלה.

כוחות צה"ל בגולן פינו את המובלעת שכבשו ואת העיר קוניטרה.

שלב שני של נסיגת צה"ל אל קו חדש של הפרדת הכוחות הושלם ב-18 ביוני 1974. כוח החירום של האו"ם נכנס לשטח שפונה.

מלחמת יום הכיפורים עלתה לישראל בדמים מרובים ובנטל כלכלי כבד מנשוא. גדלה תלותה בעזרת חוץ של יהודי התפוצות ושל ממשלת ארצות-הברית. מעמדה הפוליטי של ישראל נתרופף. לעומת זאת נתחזק הגוש הערבי, שנתמך בידי "העולם השלישי", הגוש הקומוניסטי והגוש הנייטראליסטי וכן על ידי ארצות אחרות ברחבי תבל. האו"ם נעשה במת השמצה והצקה לישראל. נתקבלו החלטות רבות לרעת ישראל, לגינויה ולדחיקת רגליה ממוסדות בינלאומיים. על המוסד הבינלאומי השתלטו ארצות הנפט הערביות והביאוהו להכרה באש"ף כנציגו הבלעדי של העם הפלשתינאי.

בד בבד נתרבו מעשי החבלה והפיגועים שבוצעו על ידי אירגוני המחבלים. בקרב האוכלוסייה הערבית בתוך המדינה ובשטחים המוחזקים גברו הלכי הרוח הקיצוניים. ביהודה ושומרון התבטא הדבר, בין היתר, בשביתות והפגנות אלימות. הקרבות בלבנון בין הפלגים היריבים והתערבותו של הצבא הסורי העלו את המתח הבטחוני בגבול הצפון, עם זאת הופעלה "הגדר הטובה", שדרך שעריה סיפקה ישראל עזרה רפואית ואחרת לתושבי דרום-הלבנון, אשר ניהלו מערכה נגד השתלטות יחידות המחבלים. מרפאות "הגדר הטובה" טיפלו בחולים ופצועים לבנוניים, ולבני הכפרים הלבנוניים אופשר להכנס לתחומי ישראלולעבוד בה.

עלייה, ירידה וממשלה חדשה

מאז 1974 ועד אמצע שנת 1977 הוקמו ברחבי הארץ כ-80 האחזויות וישובים חדשים. בסוף 1976 מנתה אוכלוסיית ישראל שלושה וחצי מיליון תושבים, מהם 560 אלף בני-מיעוטים. אולם העלייה פחתה והלכה ובמשך שנת 1976 הגיעו ארצה רק כ-20 אלף עולים חדשים. לעומת זאת נמשכה הירידה ולא פסקה נשירת העולים מברית המועצות.

שביתות ועיצומים ברוב ענפי המשק, אינפלאציה בלתי פוסקת, גילויי שחיתות וירידה מתמדת באיכות החיים הגבירו המרירות והאכזבה בקרב האוכלוסייה.

מיבצע-אנטבה ביולי 1976, בו שיחררה יחידת צה"ל במיבצע מוטס נועז את בני-הערובה הישראליים שהוחזקו באוגנדה, העלה בבת אחת את המוראל במדינה ועורר גלי הערצה ברחבי העולם.

בדצמבר 1976 התחולל משבר ממשלתי, בעקבות הצבעה בנושא השבת ופורקה השותפות בין המערך לבין המפד"ל. הממשלה הוסיפה לכהן עד לבחירות החדשות, שמועדן הוקדם.

בעקבות גילוי חשבונות בלתי חוקיים במטבע זר שהחזיקו ראש הממשלה ורעייתו בחו"ל, נאלץ יצחק רבין להתפטר מתפקידו. כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה נבחר שמעון פרס. ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, בהן זכה הליכוד ברוב. השלטון נשמט מידי מפלגות הפועלים, אשר החזיקו בו ברציפות מאז קום המדינה. את הממשלה החדשה הרכיב מנהיג הליכוד מנחם בגין.

שני אירועים בולטים התחוללו בסוף שנת 1977: ו) מהפך כלכלי, שביצעה הממשלה כדי להביא להבראת המשק הישראלי; 2) ביקורו המפתיע של אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בישראל. ב-19 בנובמבר 1977 הגיעו הנשיא ופמלייתו לנמל-התעופה בן-גוריון בלוד ונתקבלו בכבוד ממלכתי. כשני ימים ולילות שהה נשיא-מצרים בישראל. נאם במליאת הכנסת. ביקר ב"יד ושם". שוחח עם ראש הממשלה מנחם בגין. ביקר אצל נשיא המדינה אפרים קציר, ועוד. הכריז על נכונותו ורצונו לסיים תקופה אפלה של מלחמות ושפיכת דמים; להרוס את חומות האיבה וההתנכרות והחרמות נגד ישראל ולא לשוב לדרך המלחמה. אולם הבליט גם בכל התוקף את העמדה הערבית הבלתי מתפשרת - דרישות לנסיגת ישראל מכל השטחים; החזרת ירושלים המזרחית לערבים; הכרה מלאה בבעיה הפלשתינית הכוללת הגדרה עצמית, שפירושה הקמת מדינה שלישית בין ירדן וישראל ועוד דרישות שאין ישראל יכולה לעמוד בהן. עם זאת הביעו הכל את התקווה כי ביקורו של נשיא-מצרים בישראל יהיה פריצת דרך חדשה, וכי תימצא הדרך להסדר שלום, שיתקבל על דעת הכל. גם בביקור-הגומלין של ראש ממשלת ישראל במצרים הובעה התקווה לפתיחת דף חדש בין שני העמים. אולם במרוצת הימים חלה הקשחה בגישת מצרים ובדרישותיה הקיצוניות. השיחות המדיניות והצבאיות נפסקו לזמן-מה, אך הקשר שנוצר, נשמר. מדינות ערב, המשתייכות לחזית הסירוב,ומתנגדות לכל משא ומתן עם ישראל, החריפו עמדתן הקיצונית. גם האווירה הבינלאומית נשתנתה לרעת ישראל, ולחץ כבד מופעל עליה למלא את הדרישות הערביות הקיצוניות

בשבת, 11 במארס 1978, נחתו מחבלים בחוף-הים ליד מעגן מיכאל וערכו התקפת-דמים על כלי רכב בכביש חיפה-תל-אביב. 37 איש, אשה וילד נרצחו ועשרות נפצעו.

ב-15 במארס פשטו כוחות ישראל על דרום-לבנון לעקירת בסיסי המחבלים והמסייעים להם. יותר מ-20 חיילי צה"ל נפלו בפעולות. שבוע לאחר מכן הובא כוח-או"ם ראשון לדרום-לבנון ובהתאם להתפרסות חיל-האו"ם פינו כוחות ישראל את עמדותיהם.

בתחילת ספטמבר 1978 נערכה ב"קמפ דייויד" שבארצות-הברית ועידת-פיסגה בהשתתפות נשיא ארצות-הברית ג'ימי קארטר, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, ונשיא מצרים אנואר סאדאת. ב-18 בספטמבר נחתם הסכם-שלום מצרים-ישראל. בעולם הערבי קמה סערה. רוב הממשלות של מדינות ערב התארגנו בחזית נגד מצרים, ואף היו שניתקו יחסיהן עמה. גם רוב ערביי ישראל והשטחים מגלים יחס עויין, ומרבים בהכרזות הזדהות עם אש"ף ובגילויי איבה ובפיגועים.

ב-26 במארס 1979 נחתם בוושינגטון בטקס ססגוני הסכם-השלום מצרים-ישראל. כעד חתם הנשיא קארטר.