עמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > שומרון ובקעת הירדן
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות


תקציר
תולדות העיר שכם, עיר פלסטינית במרכז הרי שומרון, במיצר המשתרע בין הר גרזים מדרום להר עיבל מצפון. שכם היא הגדולה בערי שומרון ויהודה.



שכם


עיר פלסטינית במרכז הרי שומרון, במצר המשתרע בין הר גרזים מדרום להר עיבל מצפון (נצ"מ 174.180). שכם, הגדולה בערי שומרון ויהודה, היא עיר המצר היחידה בארץ-ישראל.

שכם משתרעת בעמקי שכם ועסכר, הקשורים ביניהם. למן תקופת הברונזה היתה מן החשובות בערי הארץ. היום היא בירת נפה ומרכז שירותים והשכלה של כפרי צפון שומרון ומרכזו. בתחומה שני תלים קדומים, שרידי העיר הקדומה וקברים מפוארים מן התקופה הרומית ומן התקופה הביזנטית, קברים שהתקדשו במסורות למיניהן, שרידי כנסיות מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הצלבנית ושכונה של בני העדה השומרונית.

עמק שכם הפורה, המשתרע בצומת דרכים חיוני ובו שפע אדמת עידית ו-22 מעיינות (כמה מהם שופעים), משך אליו מתיישבים כבר בתקופות קדומות. ראשיתו של היישוב בעמק בתקופה הכלקוליתית. שכם נזכרת בפעם הראשונה במקורות כתובים במאה ה-19 לפנה"ס, בתיאור פשיטה לשם שוד של פרעה שנוסרת ה-3 ל"ארץ שכמם". היא נזכרת גם בכתבי המארות המאוחרים, מן המאה ה-18 לפנה"ס, ומלכה לביא ויורשיו נזכרים במכתבי אלעמארנה, מן המאה ה-14 לפנה"ס. בפפירוס אנסתזי א', מן המאה ה-13 לפנה"ס, נקרא האזור "הר שכם".

במקרא נזכרת שכם בפעם הראשונה בסיפורי האבות: בקרבתה, באלון מורה, בנה אברהם מזבח לה' (בראשית יב, ו-ז); יעקב קנה בה חלקת אדמה ב"מאה קשיטה" ובנה בה מזבח (בראשית לג, יח-כ); בשכם אירעו מעשה האונס בדינה ונקמת שמעון ולוי בבני שכם החוים (בראשית לד); בשכם נקברו עצמות יוסף, שהועלו ממצרים (יהושע כד, לב); בתקופת ההתנחלות עבר בשכם הגבול בין נחלת אפרים לנחלת מנשה (יהושע יז, ז), והעיר היתה לעיר לוויים ונמנתה עם שש ערי המקלט (יהושע כ, ז; כא, כא); המאבק בין בעלי שכם לבית יוסף בא לידי ביטוי בסיפורו של אבימלך בן גדעון (שופטים ט; י). העיר הקדומה של שכם שכנה בתל בלאטה, במזרח העיר של ימינו.

בעיר שכם ובסביבתה היו כמה אתרים שהתקדשו במיוחד. בעיר עצמה שכן המקדש הכנעני "בית אל ברית" (שופטים ט, מו) או "בית בעל ברית" (שופטים ט, ד), ואילו סמוך לה שכן "מקום שכם" - המתחם הישראלי המקודש ובו המזבח שהקימו האבות והעץ הקדוש "אלון מורה"; לדעת בנימין מזר, אלון זה הוא "האלה אשר עם שכם" שתחתיה טמן יעקב את אלוהי הנכר (בראשית לה, ד), היא "האלה אשר במקדש ה'", שתחתיה הציב יהושע אבן גדולה, למצבה (יהושע כד, כו-כז); ואפשר שהיא "אלון מוצב", מקום המלכתו של אבימלך (שופטים ט, ו). במתחם המקודש היה גם "טבור הארץ" שמהותו אינה ברורה. במתחם התכנסו ראשי שבטי ישראל, בהנהגת יהושע בן-נון, ובו כרתו ברית "לפני אלוהים". אחרי התפלגות הממלכה והקמת ממלכת ישראל הצפונית היתה שכם מקום מושבו של ירבעם בן נבט ובירת ממלכתו (מלכים א יב, כה); לימים הועתקה הבירה לפנואל. במסע שישק מלך מצרים חרבה שכם, ולאחר שיקומה לא שבה להיות במעמדה הקודם. אחרי חורבן ממלכת ישראל הושיב מלך אשור גולים מבבל, מכותה, מעוא ומספרוים אשר במסופוטמיה (מלכים ב יז, כד) בקרב הישראלים שנותרו בשכם אחרי יציאתם לגלות של בני משפחות העילית החברתית. צאצאיהם, השומרונים, הפכו את שכם למרכזם הדתי והמדיני. בימי שיבת ציון הפריע סנבלט משכם, "פחת שומרון", בבניית חומותיה של ירושלים (נחמיה ג, לג-לה).

אלכסנדר מוקדון התיר לשומרונים, שסייעו לו בכיבוש צור, להקים מקדש על הר גרזים.

בשנת 332 לפנה"ס מרדו השומרונים במקדונים. בעת דיכוי המרד חרבה העיר שומרון, והתוצאה היתה התחזקות מעמדה של שכם. ב-128 לפנה"ס החריב יוחנן הורקנוס את העיר והרס את מקדשם של השומרונים, ומעשיו אלה היו כנראה שיאה של שרשרת התנגשויות בין יהודים לשומרונים שהרקע שלהן היה פוליטי ודתי, ואולי אף כלכלי. מאז ואילך הלך והעמיק הקרע בין שני העמים הישראלים דוברי העברית, קרע שבגללו שיטת הכתב והמסורת של השומרונים שונות משל היהודים. גם המקרא שלהם אינו זהה לתנ"ך הישראלי-יהודי; מניין ספריו, למשל, מסתיים בספר יהושע.

אספסינוס הרס עד היסוד את העיר הקדומה, ובשנת 72 לספירה בנה עיר חדשה ממערב לה, בין הר גרזים להר עיבל, באתר שייתכן שקודם לכן היה שמו מעברתא ושעליו משתרעת העיר של ימינו. הרומים קראו לה פלויה ניאפוליס; שמה בערבית - א-נבלס - הוא שיבוש של ניאפוליס, שמה היווני-רומי. בתלמוד ובמדרשים מכונה העיר ניפוליס או ניפולין. במפת מידבא היא מתוארת כעיר מוקפת חומה בעלת רחובות מצטלבים, ממערב לקבר יוסף, שבתחום שכם העתיקה.

הקטע הדרומי של החומה, הפונה לעבר הר גרזים, נראה מוצק במיוחד. ב-1979 נחשפה חומה מסיבית במדרון הר גרזים, ובה כמה נדבכים של אבני גזית מסותתות היטב. י' מגן חפר באתר ב-1988-1979 וחשף מבנים חשובים מניאפוליס - תיאטרון מן המאה ה-2 לפנה"ס, למרגלות הר גרזים, מצפון-מערב, והיפודרום שבחלקו העגול נבנה במאה ה-3 אמפיתיאטרון, בעמק שכם, מדרום-מערב להר עיבל. כמו כן נחשפו רחוב העמודים המרכזי של העיר, מתקני מים וקברים מפוארים של שומרונים בעסכר, בגבולה המזרחי של העיר.

במאה ה-6 לספירה בנה הקיסר הביזנטי יוסטינינוס בעיר כמה כנסיות. בתקופה הביזנטית היתה שכם עיר מושב של בישוף, וב-636 כבשו אותה הערבים.

ב-1259 ברחו היהודים מירושלים לשכם מאימת המונגולים, שעמדו לפלוש לירושלים. על התחדשות היישוב היהודי בשכם יש עדויות של נוסעים מן המאה ה-16 ואילך. לפי רשימות המסים של התורכים, בשנת 1533 היו בשכם 1,099 בתי אב, בהם כ-300-200 יהודים. ידיעות על קיומה של קהילה יהודית בעיר מופיעות בכתבי נוסעים מן התקופה העות'מאנית כולה. אך מספרם פחת בהדרגה, וב-1842 היו בעיר 20 יהודים בלבד. בשנת 1909 חדל היישוב להתקיים. הוא חודש אחרי מלחמת העולם ה-1, וחדל להתקיים שוב בפרוץ מאורעות 1936.

בתקופה העות'מאנית נפגעה העיר פגיעה קשה ברעש אדמה (1546), במאבקים מזוינים שהתחוללו בין המשפחות החזקות של העיר וסביבתה, ובעת דיכויו של מרד הפלאחים (1834), שאחד ממנהיגיו היה קאסם אלאחמד, איש שכם.

הגרעין הקדום של שכם נבנה בצפיפות רבה על המדרונות הצפוניים של הר גרזים, ושטחו היה 800 x 500 מ'. היציאה מן העיר העתיקה החלה בשנות ה-70 של המאה ה-19 - השלטונות העות'מאניים הקימו קסרקטין, בית סוהר ומגורי קצינים במזרח העיר; ויזמים פרטיים, בעיקר נוצרים, הקימו במערב העיר את בית העירייה, בית מלון, בית קפה, בית חולים, מיסיון ובתים פרטיים בסגנון אירופי. ב-1906 נבנתה בעיר תחנת רכבת. ב-1918 היו בעיר כ-15,000 תושבים.

בתקופת המנדט הבריטי התפשטה העיר מערבה וצפונה, והוחל בבנייה גם במורדות הר עיבל, מעבר לבית הקברות הצפוני. השומרונים יצאו מן הרובע שלהם שבעיר העתיקה, ובנו שכונה חדשה. ב-1927 נהרס חלק מן העיר ברעש אדמה עז.

בתקופת המנדט החלה שכם להיות מרכזם של הגורמים הפלסטיניים הלאומניים הקיצוניים ביותר. במלחמת העצמאות היתה בסיס של כוחות צבא עיראק. לאחר המלחמה התיישבו במבואותיה פליטים פלסטינים רבים ממישור החוף, בארבעה מחנות גדולים - עסכר, בית אלמא, בלאטה ורפידיה - והכפילו את אוכלוסייתה. העיר התפשטה לאורכו של כל העמק, למן עסכר במזרח ועד רפידיה במערב, ועל צלעות ההרים הוקמו מבנים חדשים רבים.

במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את שכם, לאחר שהשמיד גדוד שריון של ירדן במבואותיה המערביים.

גם בכל שנות שלטונה של ישראל בשומרון היתה שכם אחד המוקדים התוססים והסוערים ביותר מבחינת התנגדות הפלסטינים. בשנים הללו צמחה בשכם מנהיגות עממית פעילה שקיימה את מנהיגותה הבלתי מעורערת בקרב תושבי הרי שומרון, יחד עם המרכזים של ראמאללה-ביר-זית, חברון ועזה.

על פי ההסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שנחתמו בשנת 1995, עברו שכם וסביבתה לידי הרשות, והן נכללות בתחום האוטונומיה המוחלטת ("שטח A"), עם ממשל עצמי לכל דבר.

מספרם של תושבי שכם כ-150,000, מרביתם מוסלמים. בעיר יש מיעוט קטן של נוצרים, וכמו כן כ-300 שומרונים, המתגוררים בשכונה משלהם במורד הר גרזים.

אתרי שכם

תל בלאטה. התל הקדום של שכם, מתקופת המקרא. שמו הערבי, בלאטה, נגזר מן המילה "בלוט", שפירושה "אלון"; ייתכן שיש בו גם רמז ל"אלון מורה", שסימל את קדושתו של מקום שכם, ושהשתמר גם במסורת השומרונים על "אילנה טבא". שטחו של התל כ-5 דונמים. הממצא הבולט ביותר בו הוא "מקדש המגדול" - מקדש גדול, כנראה "בית אל ברית", המוזכר במקרא. בתקופת הברונזה התיכונה II, תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל א' היו בו מצבות אבן גדולות שנראה שיש ליחסן למסופר במקרא על יהושע בן-נון: "ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'" (יהושע כד, כו-כז).

קבר יוסף (א-נבי יוסף). קבר למרגלות התל של שכם הקדומה, בתוך הכפר בלאטה, שמסורות מן התקופה הביזנטית מייחסות ליוסף בן יעקב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (יהושע כד, לב).

הקבר בנוי במתכונת של קברי קדושים מוסלמים. שני העמודים משני צדיו מציינים את אפרים ומנשה, בני יוסף. מבנה הקבר מופיע במפת מידבא, מן המאה ה-6 לספירה.

באתר הקבר הוקמה ישיבה, ובמשא ומתן על העברת השטחים לידי הרשות הפלסטינית התנהל ויכוח קשה על מעמדו. אך בסופו של דבר נכלל הקבר במסגרת השלטון של ישראל - מאחז מבודד בתוך שכם. עובדה זו הועמדה במבחן חמור במהומות שפרצו בספטמבר 1996.

במהומות שפרצו בשנת 2000 נטש צה"ל את קבר יוסף לאחר קרב קצר וקשה. הקבר עבר לידי הרשות הפלסטינית. בשוך המהומות סביב המבנה חידשה הרשות את הפעילות הדתית בו ופתחה אותו לבני כל הדתות המאמינים בקדושת המקום - מוסלמים, שומרונים ויהודים - וסילקה מן המקום את סימני הנוכחות הישראלית הצבאית ואת מתקני ישיבת קבר יוסף.

באר יעקב. כנסייה יוונית-אורתודוקסית בעמק שכם, במבוא המזרחי של העיר, המשתרעת על מקומן של כנסייה מן התקופה הביזנטית ובאר קדומה. בברית החדשה (יוחנן ד, טו) מסופר שישו ביקש מאישה שומרונית שבאה לשאוב מים מן הבאר הזו להשקותו. בין השניים התפתח דו-שיח הנחשב לאחד החשובים בתיאולוגיה הנוצרית.

מסגדים. חלק מן המסגדים בשכם שוכנים באתרי כנסיות או בתי כנסת שומרוניים, בהם המסגד הגדול (אלג'אמע אלכביר), שהוא בעצם כנסייה צלבנית מן המאה ה-12 שהפכה למסגד. במערבה של העיר שוכן ג'אמע אלחצ'רה (קרי - אלחדרה, "הירוק"), הידוע גם בשמו ח'זן יעקוב ("קינת יעקב"). לפי המסורת, כאשר שהה יעקב אבינו במקום הזה נודע לו על מות יוסף, בנו האהוב, וזהו כנראה מקומו של בית הכנסת השומרוני "חלקת השדה". האתר הוא מבנה של כנסייה צלבנית בעלת כותרות גותיות. במערב המבנה מתנשא צריח המסגד, ובקירו קבועה כותרת שומרונית קדומה ובה עשרת הדיברות. לפי מסורת השומרונים הוקמה הכנסייה הצלבנית, שנקראה על שם גיאורגיוס הקדוש, במאה ה-12 או במאה ה-13, על יסודותיו של בית כנסת שומרוני. במאה ה-13 הפך הסלטאן הממלוכי את הכנסייה למסגד.

העיר העתיקה - הקסבה. ריכוז צפוף של מבנים, מרביתם מן התקופה העות'מאנית, הבולטים במבני הכיפה שלהם. חלק מרחובותיה מקורים. בקסבה יש שרידי מבנים מעטים מן התקופות הביזנטית, הממלוכית והצלבנית. מתשעת השערים שבחומה שרד שער אחד בלבד - בקצה המערבי של רח' א-נאצר, פינת רח' אלפאטמיה.

רובע השומרונים (חארת א-סמארה). רובע המשתרע במורד הצפוני של הר גרזים, אחד משני מקומות הריכוז של בני העדה השומרונית; הרובע האחר הוא בחולון. האתר העיקרי ברובע הוא בית הכנסת, ובו ספר תורה קדום שלפי מסורת השומרונים הועתק בידי אבישוע בן-פנחס בן-אלעזר בן-אהרן הכוהן הגדול.

ביבליוגרפיה:
כותר: שכם
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 7 - שומרון ובקעת הירדן בעריכת ספי בן יוסף ומנחם מרקוס.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית