הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ירושלים במקראעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושלים
קדמוניות : כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא


תקציר
בכתף הינום במערב ירושלים נערכה חפירה ארכיאולוגית שבמהלכה נמצאו ממצאים חשובים מתקופות שונות. המאמר סוקר את הממצאים ועומד על חשיבותם ועל המשמעות שלהם להבנת תולדות ירושלים. בין הממצאים החשובים - מערות קבורה מימי בית ראשון שבהם נמצאו קמעות בכתב עברי, וממצאי קבורה מהתקופה שלאחר חורבן המקדש המעידים על כך שירושלים לא נעזבה לגמרי בעקבות החורבן.



חפירות כתף - הינום בירושלים
מחבר: גבריאל ברקאי


האתר והחפירות

החפירות הארכיאולוגיות בירושלים כבר נמשכות יותר מ- 120 שנה, וכל חפירה מוסיפה נדבך לידיעותינו על תולדות העיר. החפירות הרבות שנערכו בעיר על-פי-רוב לא הצטיינו בעושר של ממצאים, בעיקר משום שהעיר התקיימה ברציפות, ללא פערים בתולדותיה, וכל תקופה כילתה את אוצרות קודמותיה.

חפירה קטנה במערב ירושלים חשפה שרידים עשירים וחשובים, המאירים את תולדות העיר במשך אלפי שנים, למן ימי בית ראשון ועד התקופה העות'מאנית. הממצאים במקום כללו כנסייה גדולה, מערות-קברים, כתובות עבריות קדומות ושפע של תכשיטים, כלי-נשק, כלי-חרס ועוד.

האתר נמצא בסמיכות לכנסייה הסקוטית על-שם אנדרו הקדוש, שהוקמה בשנת 1927. הכנסייה נבנתה בראש גבעה נישאה, שממנה נשקפים הנופים המרהיבים של חומות העיר העתיקה, גיא בן-הינום והר-ציון. בין הגבעות שבדרום-מזרח נשקפים גם מדרוניו של כפר-השילוח ונופיו של מדבר יהודה. גבעת הכנסייה הסקוטית מתרוממת מעל לאפיקו העמוק של גיא בן-הינום שממזרח ומעל לחלקו העליון של עמק רפאים אשר ממערב. בצמוד לגבעה ממערב נמצאת תחנת-הרכבת, שאליה עולה מסילת-הברזל דרך נחל שורק ועמק רפאים.

גבעה סלעית זו, המתנשאת מול ירושלים ההיסטורית, קרויה בערבית "ראס א-דאבוס", שפירושו בעברית הוא "ראש הסיכה" או "ראש הירך". בהעדר שם עברי היסטורי כינינו את המקום על שמו של העמק הסמוך ומיקומו הטופוגראפי: "כתף-הנום". הגבעה מתרוממת לגובה של 755 מ' מעל פני הים ולגובה של כ-80 מ' מעל לאפיקו של גיא בן-הינום הסמוך. מצפון לגבעה מצוי אוכף, שמצפון לו מתרוממת הגבעה שעליה נבנו טחנת-הרוח של "ימין-משה" ומלון "המלך דויד". כתף-הינום נמצאת על פרשת-המים של ארץ-ישראל, התוואי שלאורכו עוברת הדרך על גב ההר. זו הנקודה הנמוכה ביותר של פרשת-המים שבתחום העירוני של ירושלים, וגם הנקודה הקרובה ביותר בדרך של גב ההר אל העיר ההיסטורית הקדומה של ירושלים. הגבעה נמצאת, למעשה, ב"צוואר-בקבוק" של הדרך שבין אפיקיהם של עמק רפאים ושל גיא בן-הינום, וכל דרך-אורך במרכזה של ארץ-ישראל היתה צריכה לעבור על-פני אחת הטראסות שלה. באוכף הנזכר שמצפון לכתף-הינום יורדת דרך משנית, המחברת את ירושלים עם הדרך הראשית של גב ההר הבאה מדרום. הבאים לירושלים מבאר-שבע, מחברון או מבית-לחם לא יכלו לסור מן הדרך הזאת לעבר העיר בשום נקודה שמדרום לכתף-הינום בגלל מצוקיו של גיא בן-הינום התחתון והפרשי-הגובה הגדולים שבין אפיק הגיא לכתפיו. בכתף-הינום נמצאת אפוא הנקודה הנוחה ביותר למעבר מן הדרך הראשית אל "עיר-דויד" והעיר העתיקה.

מקומה של כתף-הינום מול חומות העיר הקנה לאתר לא רק יופי נשגב, אלא גם חשיבות איסטרטגית רבה. היושב בה חולש על מבואותיה הדרומיים של ירושלים ועל חלק גדול ממערב העיר. חומות העיר עצמה נראות היטב מן המקום, ואילו הגבעה עצמה נמצאת מחוץ לטווח היעיל של כלי-הנשק של הזמן ההוא.

כתף-הינום נמצאת בגבול שבין נחלת יהודה לנחלת בנימין:

ועלה הגבול גי בן-הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על-פני גי-הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה (יהו' טו:ח; וראה גם יח:טז).

כתף-הינום נמצאת, כאמור, על אם-הדרך שבין בית-לחם, עיר הולדתו של דויד, ובין בירתו ב"עיר-דויד". בס' שופטים מסופר על איש משבט לוי שעשה דרכו מבית-לחם צפונה אל ביתו שבירכתי הר אפרים. עם שקיעת החמה מצאו את עצמם האיש, פילגשו ונערו בצומת-דרכים שממנו פנתה הדרך מזרחה, לעבר ירושלים. האיש ונערו עמדו בצומת-הדרכים שבצפון כתף-הינום והתלבטו אם להיכנס אל העיר, שהיתה בימים ההם עיר נכרית בשלטון היבוסים:

ויקם וילך ויבא עד נכח יבוס היא ירושלם ועמו צמד חמורים חבושים ופילגשו עמו. הם עם יבוס והיום רד מאד ויאמר הנער אל אדניו לכה-נא ונסורה אל עיר-היבוסי הזאת ונלין בה. ויאמר אליו אדניו לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה ועברנו עד גבעה (שופ' יט: י-יב).

לבסוף החליט האיש שלא ייכנס לירושלים, אלא ימשיך צפונה, לגבעה (תל אל-פול) שמצפון לירושלים.

בימי בית שני בחר פומפיוס באיזור כתף-הינום כדי לבנות בו את מחנהו מול חומות ירושלים, וממנו פשט על העיר בשנת 63 לפני סה"נ (מלח' ו:יב:ב). בשנת 70 לסה"נ, בעת המרד הגדול, שוב הופיעו חיילי רומא בכתף-הינום ובנו בקירבתה את הדייק שבו הקיף טיטוס את ירושלים (שם, שם). בסמוך לגבעה או ממש עליה הוקם גם אחד ממחנות-העזר של טיטוס בעת המצור על ירושלים.

שרידיה הקדומים של כתף-הינום לא היו ידועים לפני חפירותינו במקום. עם זאת הבחין גאלינג בשרידיהן של מערות-קבורה, ובחפירות-הצלה קטנות שנערכו בסביבה בימי המאנדאט הבריטי נחשפו כמה שרידים קדומים. בשנת 1940, בעת סלילת הכביש העולה אל הכנסייה הסקוטית, נערכה במקום חפירת-הצלה בהנהלתו של סא"ס חוסייני. בחפירה זו נתגלו בעיקר שרידים מן התקופה הביזאנטית, אלא שלא פורסמו כלל. בסיורי סקר שערכנו במקום בראשית שנות השבעים ליקטנו על-פני השטח חרסים רבים מימי בית ראשון, מן התקופה הפרסית, מן התקופה ההלניסטית, מן התקופה הרומית הקדומה והמאוחרת, מן התקופה הביזאנטית ומן התקופה הערבית והעות'מאנית. על-פני השטח נראו גם שרידי מבנים ומערות-קבורה. מיקומו האיסטרטגי של האתר מול חומות העיר והשרידים שנראו על-פני השטח רמזו, כי במקום טמונים שרידים מעניינים מתקופות שונות. בעקבות תוצאותיהם המבטיחות של הסקרים המוקדמים קיימנו במקום שלוש עונות-חפירה.1

השרידים מן התקופה העות'מאנית

לפני בנייתה של הכנסייה הסקוטית היתה כתף-הינום גבעה סלעית, שמדרוניה ופסגתה היו מכוסים מטעי-זית ועצי-תות, שהיו בבעלות הפאטריארכיה היוונית האורתודוקסית. על הגבעה עמדו שני מבנים בודדים: מגדל-תצפית מבוצר, הקרוי במפת ואן דה-ולדה משנת 1852 בשם "קאצר אל-ע'זאל", "מצדות הצבי", ומבנה מחסנים ותעשייה, שהקימוהו היוונים האורתודוקסים. מגדל-התצפית משמש היום את הקונסוליה הבריטית בירושלים, ואילו במבנה השני שוכן היום תיאטרון הח'אן. קאצר אל-ע'זאל היה, כפי הנראה, מצודת דרכים, ששמרה על הגישה לירושלים מכיוון דרום. דומה, כי המבנה הוקם בראשית התקופה העות'מאנית.

בחפירותינו חשפנו שרידים רבים מן התקופה העות'מאנית: קטעים של דרך סלולה, קטעי טראסות של מטעים וכן חפצים קטנים, כגון מקטרות-חרס האופייניות לתקופה זו ומדאליון נוצרי-יווני של מתכת, מן-הסתם של אחד מעובדי המטעים במאה הי"ט, ובו סצינות מן הברית החדשה. בעת חשיפתה של אחת ממערות-הקברים נתברר, כי המערה נהרסה בהתפוצצות של חומרי-נפץ. המטבעות התורכיים מעידים, שהדבר אירע בשלהי המאה הי"ט. יש מקום לשער, כי לפני שנהרסה שימשה המערה את הצבא התורכי, שהציב יחידת-משמר במצודה הקטנה ואחסן במערה נשק ותחמושת. במערה נמצאו שרידיהם של עשרות רובים וביניהם רובה דו-קני מסוג וינצ'סטר. הרובים היו מונחים בחלקם על אצטבות-הקבורה החצובות, ששימשו לקבורת בני ירושלים בשלהי תקופת בית ראשון. יחד עם שרידי כלי-הנשק התורכיים הרבים נמצאו גם שברים של ספלוני-קפה, מקטרות-חרס, כפתורים של מדי-צבא, סימני דרגות, קוביית-מנשחק של עצם, פרסות סוסים, חרוזים לקישוט בהמות-רכיבה ועט-כתיבה בעל ציפורן-זהב.

השרידים מן התקופה הביזאנטית

בחלק הצפוני של כתף-הינום חשפנו סף גדול של אבן, חדר בעל קמרון נאה של אבני-גזית וכן קטעי קירות ורצפות-פסיפס. כל אלה היו של כנסייה שזמנה בין המאה הה' לראשית המאה הז' לסה"נ. היתה זו כנסייה ביזאנטית גדולה ביותר: אורך אולם-התווך והנארתקס היה כ-45 מ' ורוחבה כ-25 מ'. הכנסייה נפגעה בצורה קשה בתקופה העות'מאנית, כאשר נעקרו אבניה לשימוש חוזר, אולי לבנייתו של קאצר אל-ע'זאל הסמוך. ברוב המקומות באיזור הכנסייה שבהם חפרנו נתברר, שנשתמרו מיפלסים שמתחת לרצפותיה. בחפירות גילינו רק קטעים של מבנה הכנסייה, אך די היה בחלקים אלה כדי לשרטט את תכנית המבנה. נתגלו קטעים מן הנארתקס, שבו חשפנו קריפטה בעלת קמרון נאה של אבני-גזית. מתחת לרצפה נחשפו שלושה קברים מטויחים. על קירות הקברים היו קטעי פרסקו, ובהם תיאורים צבעוניים של צלבים ממתכת משובצים באבני-חן. כן נתגלו קטעי קירות, פתחים וחלקים מן הסטילובאט ומן האפסיס. שרידי העיטורים של הכנסייה כללו: קוביות-זכוכית צבעוניות, בחלקן מוזהבות, של פסיפסי-קיר צבעוניים וכן קטע של רצפת-פסיפס נאה ובו תיאור של ציפור (חוגלה?) המנקרת באשכולות-ענבים, שמקיפים אותם עלי-גפן ושריגים. ראוי לציין במיוחד עשרות פיסות מנוסרות של שיש צבעוני בצבעים ובדגמים שונים: רצועות מוארכות, משולשים, עיגולים, צורות דמויות עלעלי-פרח, מרובעים, ואף צורות משוננות. כל אלה שימשו, כנראה, לעשיית רצפות מהודרות בעלות דגמים אמנותיים בטכניקת אופוס-סקטילה. בחפירה שנערכה בשנת 1984 מתחת לכביש המוליך לעבר ה"סינמאטק" והר-ציון נחשף בור-מים גדול, אשר השתייך, כפי הנראה, למכלול הכנסייה. בסביבה הקרובה נחשפו בעבר שרידים שונים שהשתייכו אף הם, כנראה, לאותו מכלול-מבנים. בימי המאנדאט הבריטי נתגלו ממערב לכתף-הינום, בשטח שבו עומדת היום תחנת-דלק, שרידי מבנים ובור-מים, שהיו אולי חלקיו של מנזר. בחלקים אחרים של כתף-הינום גילינו שרידים מן התקופה הביזאנטית, שכללו מבנים שממזרח לכנסייה, תעלות מטויחות ומחצבה. כן נתגלו חפצים שונים מתקופה זו, כגון שני קרדומי-חציבה של ברזל שהיו מונחים באתרם בתעלות ההפרדה שבין אבני המחצבה, נרות מעוטרים בתבליטי צלבים, ידית של נר-חרס בצורת צלב, קערות אדומות ובמרכזן טביעה של צלב, פעמון קטן ועגיל קטן, שניהם של ברונזה. בעגיל זה, המשובץ באבן כחולה, מתוארת ציפור (יונה?) שמקיף אותה זר. כן נמצאו מטבעות רבים, ובראש ובראשונה מטבע זעיר של ברונזה מממלכת אקסום שבאתיופיה. זו הפעם הראשונה שבחפירות מבוקרות בארץ-ישראל נחשף מטבע של ממלכה נוצרית רחוקה זו.2 יש מקום לשער, כי המטבע הובא לירושלים בידי עולי-רגל נוצרים, שהגיעו משם למן המאה הד' לסה"נ.

מן המקורות הכתובים של התקופה הביזאנטית ידועות לנו כנסיות רבות בירושלים, ונשאלת השאלה, אם ניתן לזהות את שרידי הכנסייה שגילינו עם אחת מהן. נראה לנו, כי יש לזהות את המבנה שחשפנו עם "כנסיית גיאורגיוס הקדוש שמחוץ לחומות" "כנסיית גיאורגיוס הקדוש שמחוץ למגדל-דויד". כנסייה זו נזכרת ברשימת הכנסיות של ירושלים שבהן נטבחה הכמורה הנוצרית בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614. לפני גילויה של הכנסייה בכתף-הינום איתרו החוקרים את כנסיית גיאורגיוס הקדוש באיזור "בנייני האומה" שבמערב העיר החדשה.3 עתה, עם גילויה של כנסייה בלתי-נודעת זו בכתף-הינום, בידנו מקום מתאים יותר לזיהוי עם כנסיית גיאורגיוס, בראש ובראשונה משום ששמו של גיאורגיוס נזכר באחת הכתובות מן התקופה הביזאנטית שנחקקו בחזיתות של מערות-קברים באפיקו של גיא בן-הינום הסמוך. הכנסייה הביזאנטית של כתף-הינום היתה אחת בסידרה של כנסיות שנבנו לאורך הדרך שחיברה את ירושלים עם בית-לחם. כנסיות נוספות לאורך דרך זו נתגלו גם בשכונת אבו-תור וברמת-רחל. לגילויה של הכנסייה בכתף-הינום נודעת חשיבות רבה ליצירת התמונה הגיאוגראפית-ההיסטורית של סביבות ירושלים

הממצאים מן התקופה הרומית

בעת החפירות מתחת לשרידי הכנסייה הביזאנטית מצאנו במחיצות העפר שבשולי שטחי-החפירה גושים פריכים דמויי-עדשה של עפר שרוף, שצבעיהם שחור ואדום כהה. בהמשך החפירות מצאנו גם כמה סירי-בישול שלמים שהונחו באדמה, כאילו נטמנו כך במתכוון. סירי-בישול אלה הכילו שרידי עצמות מרוסקות שנשרפו. אפר ופה ושם גם שברים של מסמרי-ברזל. בחלק מן המקרים התלכדו שברי העצמות עם העפר לגושים נוקשים של סיד. אחד מסירי-הבישול היה מוקף מעגל של אבנים, ומעליו קדירה של חרס. שרידים אלה הם ללא ספק של גופות שנשרפו: גושי העפר השרוף דמויי-העדשה הם של המדורות שבהן נשרפו המתים, וסירי-הבישול שימשו להטמנת האפר ושרידי העצמות. סירי-בישול מן התקופה הרומית ובהם שרידי עצמות נחשפו גם באיזור שער שכם ובמקומות אחרים לאורך החומה הצפונית של העיר העתיקה וכן באיזור "בנייני-האומה" וברמת-רחל. באתרים האלה נתגלו גם כתובות ורעפי-חרס, ועליהם טביעות של הלגיון הרומי העשירי פרטנסיס. בתולדותיה של ירושלים לא היתה, ככל הידוע, שום אוכלוסייה שנהגה לשרוף את מתיה מלבד הלגיונות הרומיים. קברי-שריפה של חיילים רומיים נתגלו גם לרגלי מצדה ובבית-הקברות הצבאי הרומי בממפיס (ממשית) שבנגב. הלגיון הרומי העשירי חנה בירושלים תקופה ממושכת ביותר, למן חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ ועד ימי דיוקל-טיאנוס בשלהי המאה הג'. מחנהו של הלגיון העשירי היה במערבה של ירושלים, באיזור שמדרום למצודת "מגדל-דויד", מול כתף-הינום שמעברו השני של גיא בן-הינום. בשדה-הקבורה הרומי חשפנו עשרה מקומות שהכילו שרידי מדורות או סירי-בישול שהוטמנו בקרקע. זהו שדה-הקבורה הראשון בירושלים שאפשר לייחסו לחיילי הלגיון שחנה בעיר.

בחפירות בצפונה של כתף-הינום חשפנו שלושה קברי-פיר עמוקים חצובים בסלע. בתחתית השוחה המלבנית העמוקה נחצבו משכבי-קבורה. בחלק העליון נחצב מעין מדף להנחת לוחות-האבן שכיסו את השוחה. באחד הקברים מצאנו את לוחות-האבן באתרם. בתוך הקברים מצאנו מעט מנחות-קבורה, כגון עגיל-זהב קטן דמוי-לולאה וצמידים עגולים של זכוכית כהה מן התקופה הרומית המאוחרת, כנראה מן המאה הג' לסה"נ.

באחת ממערות-הקברים משלהי תקופת בית ראשון נמשכה הקבורה גם בתקופה הרומית המאוחרת. במערה זו (מס' 34) מצאנו שרידים המעידים על שימוש רצוף למן ימי בית ראשון, דרך התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית, ועד התקופה הרומית הקדומה והמאוחרת. עד עתה לא נתגלתה בירושלים מערת-קברים שבה נמשכה הקבורה תקופה כה ממושכת. ראוי לציין, כי המשתמשים במערה בתקופה מאוחרת לא פינו את השרידים הקדומים, אלא קברו את מתיהם על-גבי מצבורי התקופות שלפני-כן. במערה האמורה מצאנו כלי-חרס ומטבעות מן התקופה הרומית המאוחרת ותכשיטים שונים, כגון שני עגילי-זהב נאים, מהם אחד שהיה משובץ באבני-חן. ליד אחת הגולגלות נתגלה מטבע מימי הקיסר מאקסימיאנוס (310-286), דבר המעיד, כנראה, על המנהג הפאגאני להניח מטבע בפי הנפטרים.

דומה, כי בתקופה הרומית המאוחרת שימשה כתף-הינום לקבורתם של יושבי הר-ציון וחלקיה המערביים של ירושלים. בימים ההם היה הר-ציון מחוץ לתחומה של אייליה קאפיטולינה הרומית. לפי עדויות המקורות הכתובים (אב-הכנסייה אפיפניוס והצליין האלמוני מבורדו) ישבו בהר-ציון יהודי ירושלים ובני הקהילה היהודית-הנוצרית הראשונה. לפיכך ייתכן, כי במקביל לשדה-הקבורה של הלגיון הרומי העשירי שימשה כתף-הינום לקבורת האוכלוסייה היהודית שמעברו השני של הגיא. אמנם אין בידנו נתונים של ממש לזיהוי הקבורים במערות, אך השוני במנהגי-הקבורה ורציפות השימוש במערות, שקודם-לכן שימשו ללא ספק לקבורת יהודים, אולי מתירים לנו להניח, כי במערות השתמשה עתה קבוצה מאוכלוסייתה היהודית של ירושלים.

הממצאים מימי בית שני

בחלקה הצפוני של כתף-הינום, במיפלס נמוך מזה של הקברים הרומיים, גילינו קבוצה של קברים כרויים בקרקע מפרק-הזמן שבין שלהי תקופת בית שני ובין ראשית המאה הב' לסה"נ. בכמה מקומות מצאנו מעין ארגזי-קבורה חפורים בקרקע, אשר דופנו באבני-שדה וכוסו בלוחות-אבן בלתי-מהוקצעים. אחדים מן הקברים שחשפנו לא הכילו שום עצמות, דבר המעיד אולי, שכעבור זמן-מה ליקטו בני המשפחה את עצמות המתים בגלוסקמות והניחו אותן במערות-קבורה משפחתיות במקומות אחרים. בכמה מן הקברים הכרויים ובסמיכותם מצאנו כמה מטבעות של קופוניוס, ולריוס גרטוס ופונטיוס פילטוס, נציבי רומא ביהודה בשלהי תקופת בית שני.

במיפלסים דומים לאלה של הקברים הכרויים משלהי תקופת בית שני ובעומק רב מזה של הקברים הרומיים גילינו כמה ריכוזים של בקבוקי-זכוכית דמויי-פמוט. רבים מהם נמצאו שלמים. הבקבוקים הם מאמצע המאה הא' לסה"נ, אך ייצורם והשימוש בהם נמשכו גם במאה הב', כלומר, אחרי חורבן ירושלים בידי טיטוס.

בסביבות ירושלים נתגלו עד כה יותר מחמש מאות מערות-קברים חצובות משלהי תקופת בית שני. ידוע המנהג לקבור במערות חצובות ובהן כוכי-קבורה וגלוסקמות-אבן לקבורה משנית,4 אך זו הפעם הראשונה שנחשף בירושלים שדה של קברים כרויים בקרקע.

בימי בית שני נמשך, כאמור, השימוש בכמה ממערות-הקבורה משלהי תקופת בית ראשון. בשתי מערות (מס' 34 ו-51) נמצאו עדויות ברורות לשימוש בימי בית חשמונאי ובית הורדוס. עדויות אלו כללו בראש ובראשונה מטבעות: מטבע מימי השלטון הסלבקי, מטבעות חשמונאיים, מטבעות המלך אגריפס, מטבע נבטי ומטבע מימי המרד נגד רומא. מלבד המטבעות נתגלו בשתי המערות כלי-חרס רבים מימי בית שני. במערה מס' 25, שהכילה בעיקר שרידים משלהי תקופת בית ראשון ומן התקופה הבבלית והתקופה הפרסית, נתגלתה קבוצה קטנה של כלי-חרס, וביניהם נרות מקופלים קטנים, בקבוקים דמויי-כישור ופכיות-אונגנטריום מן המאה הא' לפני סה"נ.

במערה מס' 34, ששימשה לקבורה למן ימי בית ראשון ועד התקופה הרומית המאוחרת, נחשפו גם שרידים רבים מן התקופה ההלניסטית ומן התקופה הרומית הקדומה. דומה, שנוסף על המטבעות נמנה עם ממצאי התקופה הזאת גם פסלון של עופרת, שגובהו כ-10 ס"מ. הפסלון, שראשו חסר, מתאר גבר שרירי עירום, שידיו כפותות מאחורי גבו. כן ראוי לציין תליון-חרס קטן בדמות האלה המצרית בסתת. התליון מעוצב בצורת ראש של אישה בעלת שפתיים עבות, פאה ארוכה ועיטור חזה (פקטורל) נאה (וראה תמונת השער).

הממצאים מימי בית שני הם עשירים ביותר וכוללים שפע של תכשיטים, רבים מהם של כסף, חרוזים בצורות שונות ובמיגוון של צבעים, חותם של זכוכית כחולה ובו דמות מסוגננת של חיה מקרינה, כלי-אבן ושפע של כלי-חרס. מכלי-החרס ראוי לציין סיר-בישול תמים, אשר בדופנו נעשה נקב זעיר. סירים מנוקבים מעין אלה נמצאו גם בחפירות באיזור הר-הבית ובעיר העליונה של ירושלים. הועלתה הסברה, כי הסירים נועדו לכוהנים, ולאחר שנטמאו ונפסלו לשימוש נוקבו.

בחלקיה המזרחיים של כתף-הינום חשפנו קטעים של מחצבה גדולה מימי בית שני. בכמה מקומות היתה קרקעית המחצבה כ-4 מ' מתחת לפני השטח. על קרקעית המחצבה נמצאו חרסים מימי בית שני, שסייעו בתארוך המחצבה. מלבד החרסים סייעו בתארוך גם כמה קברים כרויים משלהי תקופת בית שני, שמיפלסם היה גבוה מזה של קרקעית המחצבה.

מערות-קברים משלהי תקופת בית ראשון

גולת-הכותרת של החפירות בכתף-הינום היתה חשיפתן של תשע מערות-קברים משלהי תקופת מלכי יהודה, שנחצבו במצוק שמעליו נבנתה הכנסייה הסקוטית. האפסיס של הכנסייה נבנה ממש מעל לאחת המערות הקדומות. כל המערות נפגעו בצורה זו או אחרת בעת פעולות-חציבה מאוחרות. תקרתן של רוב המערות חסרה, אך בכל מקום מצאנו קטע קטן מן התקרה, ואפשר אפוא לעמוד על גובהם של חדרי-הקבורה. חלק מחזיתות המערות ותקרותיהן שימשו מן-הסתם לחציבת אבני-בניין לכנסייה הביזאנטית הסמוכה, וחלקים אחרים נהרסו, כפי הנראה, בעת סלילת דרך קדומה בתוואי הטראסה שנחצבו בה המערות. הדרך הוליכה דרומה, לעבר בית-לחם, ודומה, כי בעת סלילתה הוסר חלק מחזיתות המערות. השלב המאוחר ביותר של השימוש בדרך הוא מן התקופה התורכית-העות'מאנית.

כל מערות-הקבורה נחצבו לפי המתכונת המקובלת של מערות-הקברים משלהי תקופת מלכי יהודה שהותקנו בירושלים וברחבי ממלכת יהודה. לפרטים הארכיטקטניים של המערות נמצאו מקבילות באתרים רבים ביהודה, כגון לכיש וסביבתה, בית-שמש, מצפה (תל א-נצבה), ח'ירבת אל-כום שבשפלה ומוצא וצובה שממערב לירושלים. כן נמצאו להם מקבילות בבתי-הקברות הקדומים בירושלים עצמה.5 המערות נועדו לקבורה משפחתית של אמידי ירושלים, ונקברו בהן דורות אחדים של משפחות אלו. המערות משקפות את מנהגי-הקבורה האופייניים לתקופת בית ראשון, הנזכרים גם במקורות המקראיים. כל המערות אמנם נחצבו באותה התקופה ומשקפות, למעשה, מנהגי-קבורה זהים, אך עם זאת שונה כל אחת מהן בפרטים מסוימים, והן מהוות קבוצה מגוונת של אדריכלות הקבורה בשלהי תקופת בית ראשון. כל המערות, פרט למס' 20, הן של חדר יחיד בעל צורה ריבועית, שאורך צלעותיו כ-3 מ'. מן הפתח יורדת מדרגה אחת למעבר מרכזי, שמשלושת עבריו נחצבו אצטבות מורמות להנחת המתים. באצטבות במערות מס' 13 ו-25 נחצבו מעין כריות מוגבהות, שעוצבו בהן משכבי-ראש. על-גבי אחת האצטבות במערה מס' 13 הונחו ארבעה נפטרים: בשני קצותיה של האצטבה עוצבה כרית מורמת, שנחצבו בה שני משכבי-ראש, ובכל אחד מהם פתח לצוואר. הנפטרים הנוחו בצמדים הפוכים, זה ראשו לכאן, וזה ראשו לכאן. במערה השנייה שנתגלו בה משכבי-ראש מעוצבים (מס' 25) נחצבה אצטבה רחבה מן הרגיל, שנועדה להנחה רוחבית של המתים, בניצב למעבר שבין האצטבות, ולא במקביל לו, כמקובל באצטבות הצדדיות של רוב המערות. באצטבה זו נחצבה כרית ארוכה, ובה טור של שישה משכבי-ראש. צורה זו של קבורה נתגלתה רק במערות-הקבורה של כתף-הינום, ואין לה אח ודוגמה באדריכלות של מערות-הקבורה בארץ-ישראל. עם זאת ראוי לציין, שמשכבי-ראש מעוצבים נמצאו גם במערות-קברים אחרות משלהי תקופת מלכי יהודה, כגון בצובה, בגבעון, בח'ירבת אל-כום, בכפר-השילוח, במערות-הקברים מימי בית ראשון שבאיזור שער שכם ובכמה מערות לאורך גיא בן-הינום. עד כה ידועים לנו יותר משמונים משכבי-ראש במערות-קבורה מתקופת המלוכה בירושלים, אך סידורם בכתף-הינום הוא ייחודי.

בחמש מערות-קברים נחצב מתחת לאחת האצטבות הצדדיות חלל שצורתו שונה מזו של החללים במערות האחרות. צורתם של שניים מחללים אלה היא כמו של תיבה ניצבת, חלל אחד עוצב כמו חדר בצורת רי"ש, חלל אחר הוא כמו חדר סגלגל, ולחלל החמישי צורה עגולה. תפקידם של חללים אלה היה של מאספה (repository), כלומר, מקום לאיסוף העצמות ומנחות-הקבורה שפונו מן האצטבות. זמן-מה אחרי הקבורה פונו העצמות, כלי-החרס ושאר המנחות אל המאספה, שם ניתוספו לערימת העצמות והמנחות של הדורות הקודמים של המשפחה, במגמה לאפשר את הנחתן של גופות נוספות על-גבי האצטבות. והשווה, למשל: "ונאספת אל קברותיך" (מל"ב כב:כ); "כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו" (שופ' ב:י). פתחי המאספות הם ריבועיים, וממדיהם דומים, אך בכל מערה ממדי המאספות שונים. בארבע מאספות נחצב שקע קטן להקלת הירידה אל המאספה והעלייה ממנה.

מערה מס' 20, ששימשה לימים כמחסן-נשק תורכי, כוללת חצר קדמית, אולם-כיסה ושלושה חדרי-קבורה. אחד מחדרי-הקבורה נחצב במיפלס נמוך מזה של האחרים, ופתחו קרוע מתחת לאצטבת-קבורה רחבה שבאולם-הכניסה. מערה דו-מיפלסית מעין זו היא תופעה ייחודית באדריכלות מערות-הקבורה של ימי בית ראשון. במיפגש הקירות והתקרה של אולם-הכניסה נחצב כרכוב זוויתי, שרק קטע קטן ממנו שרד. דומה, שכרכוב זה מחקה פריט ארכיטקטוני מסוים (של עץ?) שהיה בבסיס תקרותיהם של בתי-המגורים בתקופה זו. כרכובים מסוג זה ידועים לנו מקבריהם של אצילי יהודה בכפר-השילוח, כמו, למשל, קברו של השר "[שבנ]יהו אשר על הבית", וכן ממערות-הקברים המפוארות שבחצר מנזר סט' אטיין. התופעה ידועה גם ממערות-קבורה בפריגיה ובלודיה שבאסיה הקטנה וממערות-הקברים המלכותיות של ואן אשר במזרח תורכיה, ששימשו לקבורתם של מלכי ממלכת אררט הקדומה.

כל המערות שחשפנו בכתף-הינום נחצבו בסלע גירני קשה. בכמה מהן מלאכת הסיתות מעולה, ופני הסלע הוחלקו לאחר הסיתות. מתכנני המערות התחשבו בסדקים הטבעיים שבסלע ובעורקים של סלע קשה יותר פרי העתק גיאולוגי. בתכנון המערות על-פי-רוב שימש תקן של האמה המצרית המלכותית – ה"ארוכה" – שאורכה 52.5 ס"מ. תכופות משמשת מידה של 6 אמות (3.15 מ'), שהן קנה אחד. והשווה: "מלו הקנה שש אמות אצילה" (יח' מא:ח). במערה מס' 20 השתמשו מתכנניה בתקן האמה המצרית ה"קצרה" של 45 ס"מ. על השימוש בשני תקנים בעת ובעונה אחת ידוע לנו גם מן המקרא, המזכיר את "האמה הראשונה", להבדיל מן האמה האחרת (דה"ב ג:ג). עדות לשימוש בשני תקנים בימי המלוכה מצאנו גם במערות שבחצר מנזר סט' אטיין ובמבנים מתקופה זו במגידו ובלכיש.

המאספה של מערה מס' 25

מערות-הקברים מימי בית ראשון היו, כאמור, הרוסות ושדודות. תוכנן המקורי הוצא עוד בימי-קדם, בעיקר מן המערות שהוסיפו לשמש בתקופות מאוחרות. אך למרות זאת נתגלו באחדות מהן שרידים מעטים ממנחות-הקבורה שלא הבחינו בהם שודדי המערות או המשתמשים במערות בתקופה מאוחרת יותר. לא נתגלו שום קבורות באתרן, ורק לעתים רחוקות מצאנו כמה פריטים מקוריים, ששימשו בערבוביה עם ממצאים מתקופות מאוחרות יותר. במערה מס' 25, זו בעלת הטור של שישה משכבי-ראש, שיחק לנו המזל ומצאנו מאספה ובה תוכנה המקורי. חדר-הקבורה עצמו אמנם היה ריק לחלוטין, אך המאספה החצובה מתחת לאצטבה הימנית ניצלה מגורלם של יתר המאספות וחדרי-הקבורה שחשפנו, מן-הסתם הודות להתמוטטותה של שכבת-סלע מן התקרה, שהסתירה את תכולת המאספה. בתולדות המחקר הארכיאולוגי של ירושלים זו המאספה הראשונה מימי בית ראשון שנחשפה על תכולתה.6 המאספה הכילה קרוב ל-1,000 פריטים. לדברי פרופ' פאטרישיה סמית, שבדקה את הממצא האנתרופולוגי, היו במאספה שרידים של 95 גוויות, לפחות. צורת המאספה כשל חדר סגלגל. אורכה כ-3.70 ורוחבה כ-2.00 מ'; גובה התקרה כ-2.25 מ'.

חפצים של מתכת, עצם ושנהב, זכוכית ואבן

מלבד ממצא עשיר של כלי-חרס נתגלו במאספה 45 ראשי-חיצים של ברזל ושני ראשי-חיצים קטנים של ברונזה מן הטיפוס המכונה "סקיתו-איראני". הצבא הבבלי, שהרס את ירושלים בשנת 586 לפני סה"נ, הוא שהכניס את הטיפוס הזה לזירת הקרבות של ארץ-ישראל. קצותיהם של כמה מראשי-החיצים היו מעוקמים, ודומה, שנטמנו במאספה לאחר ששימשו בקרב. שמא נטמנו במקום חללי הקרבות נגד הבבלים במלחמה שהביאה לחורבן ירושלים ובית-המקדש הראשון?

מחפצי-המתכת האחרים שנמצאו ראוי להזכיר גם מחטים, מקלות-כוחל וסיכת-רכיסה, כולם של ברונזה. כן נמצאו סכין ואיזמל של ברזל.

במאספה נתגלו גם חפצים רבים של עצם ושל שנהב, ובראש ובראשונה פיסות מלבניות לשיבוץ, ובהן חריתות של מעגלים חד-מרכזיים. על כמה מפיסות אלו נמצאו גם שרידי צבע אדום. פריטים אלה שימשו מן-הסתם לעיטורן של קופסאות-עץ שלא נשתמרו. מחפצי-העצם ראוי לציין קבוצה של ידיות גליליות מוארכות, שמגולפים בהן חריצים. צדו האחד של הגליל פחוס קמעה, ובו שני חורים לחיבור מסמרים. ידיות-עצם מחורצות אלו נועדו להקל את האחיזה בסירי-בישול וקלחות של ברונזה שחוממו. יש מקום לשער, כי הסירים עצמם נלקחו מן המאספה להתכה מחדש, ורק ידיות-העצם נותרו במקום. עד כה לא נמצאו ידיות מסוג זה בארץ-ישראל, אך קבוצה עשירה דוגמתן ידועה מן החפירות באיזור של מקדש האלה הרה באי סאמוס, שם עדיין היו הידיות מחוברות במסמרים אל הסירים והקלחות. דרך חללן הגלילי של הידיות הושחלו טבעות-מתכת להרמת הסירים.

עם הממצאים החשובים במאספה נמנית קנקנית-זכוכית קטנה בצבע לבן-קרם, ועליה עיטורים בצבעי תכלת וצהוב. הקנקנית נעשתה על ליבה של חול, ששרידיה עדיין נראים בדפנות הפנימיות של הכלי. במאספה נמצאו שברים של כלי-זכוכית נוסף שנעשה על ליבה, אלא שצבעו כהה. גם במקומות אחרים בחפירותינו בכתף-הינום נתגלו כלי-זכוכית שנוצרו על-גבי ליבה. במערה מס' 34 נמצאו שתי קנקניות עדינות ונאות במיוחד, המצטיינות בצבעיהן הרעננים של כחול כהה, תכלת וצהוב. הקנקניות היו שבורות ורופאו. בסך-הכול הועלו בחפירותינו שלושה כלי-זכוכית שנעשו על ליבה שרופאו ושבריהם של שבעה כלים נוספים. כלי-הזכוכית שנעשו על ליבה נוצרו במאות הו'-הה' לפני סה"נ, והם נדירים בחפירות ארץ-ישראל. כלים דומים נתגלו בגבעה (תל אל-פול) שמצפון לירושלים, בעין-גדי, בעתלית ובבית-שאן.7 במערה מס' 34 נמצא חפץ נוסף של זכוכית: תליון העשוי בדמות ראש גרוטסקי של גבר מזוקן. צבעי התליון תכלת, כחול כהה וצהוב. חפצים דומים נתגלו באתרים שונים לאורך חופי הים התיכון, לרבות ארץ-ישראל, אך זו הפעם הראשונה שנתגלה חפץ מסוג זה בחפירות ירושלים.8 ראוי לציין, שכלי-הזכוכית שלפנינו היו מוצרי-יוקרה נדירים, שכן נעשו לפני שהומצאה הטכניקה של ניפוח הזכוכית, שהביאה לתפוצה רחבה של כלי-הזכוכית.

במאספה נמצאו גם קערית-תמרוקים של בהט וכמה שברי כלי-בהט נוספים. מחפצי-האבן האחרים ראויים לציון ארבעה פלכי-טווייה מנוקבים דמויי-כיפה מסוגי-אבן שונים.

כלי-החרס מן המאספה

במאספה של מערה מס' 25 נמצאו 263 כלי-חרס שלמים ושבריהם של הרבה כלים נוספים. באופן כללי יכולנו להבחין בשלוש קבוצות של כלי-חרס. הקבוצה הראשונה כוללת כלים משלהי תקופת-הברזל – המאה הז' לפני סה"נ וראשית המאה הו'. כלים אלה דומים לכלי-החרס משכבה II בלכיש ומאתרים שנחרבו בעת חורבן יהודה וירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפני סה"נ. הקבוצה השנייה של כלי-החרס, הממשיכה את הראשונה, היא מן התקופה הבבלית ומראשית התקופה הפרסית, כלומר, מן המאות הו'-הה' לפני סה"נ. הקבוצה השלישית, שהיתה קטנה מן האחרות והכילה שמונה פריטים בלבד, היא משלהי המאה הא' לפני סה"נ. מכלול כלי-החרס מן המאספה אופייני למערות-קבורה, ואין בו אפוא כלי-אחסון או כלי אוכל ובישול. הכלים כוללים בעיקר לגינים וצפחות – מן הסתם ליין – פכיות ובקבוקים מטיפוסים שונים לבשמים וכן נרות-חרס. באופן כללי ניתן לומר, שכמות כלי-החרס מלפני חורבן ירושלים בידי הבבלים שווה לכמות הכלים מימי השלטון הבבלי ומראשית תקופת שיבת-ציון. בין כלי-החרס יש קבוצה שלימה של טיפוסים מן התקופה הבבלית (המאה הו' לפני סה"נ), שמהם ידועות עד כה רק דוגמאות ספורות מן החפירות ברחבי יהודה. בכמה מקומות, כגון בקבר מס' 14 בבית-שמש ובבית-עניה שממזרח לירושלים, נתגלו מכלולים דומים. במיוחד דומה לכלים אלה הקיראמיקה מקבוצת קברים שנחשפה בראשית המאה הכ' בגבעה (תל אל-פול) שמצפון לירושלים, שם עלה לימים בידי חופרים אחרים לבודד שכבה מן התקופה הבבלית, ובה מכלולי כלי-חרס.9 הכלים מן התקופה הבבלית שנתגלו במאספה כללו גם בקבוקים דמויי-גזר, כלי-חרס דמויי-אלבסטרונים של בהט בעלי שתי פטמות זעירות במעלה הגוף, צפחות, כלים דמויי-פירסיס של חרס שחור, נרות בעלי בסיס שטוח ולגינים שחלקו התחתון של גופם הולך ורחב ולובש צורת שק. יחד עם כלים אלה נתגלו, כאמור, גם כלים האופייניים לשנותיה האחרונות של ממלכת יהודה, כגון קערות בעלות מירוק-אבניים טבעתי, לגינים יהודאיים קלאסיים הממורקים מירוק אופקי, בקבוקים קיפרו-פיניקיים מאורחים, קערה וספל וכן נרות בעלי בסיס מעובה וגבוה. חשיבותו העיקרית של מכלול כלי-החרס מן המאספה נעוצה בטיפוסים שזמנם אחרי חורבן יהודה בידי הבבלים אך לפניה תקופה הפרסית, כלומר, כלים מן הזמן שבין שכבה II לשכבה I בלכיש. ברבים מכלי-החרס של התקופה הבבלית אפשר להבחין בהשפעתה של הקדרות האשורית של המאה הז' לפני סה"נ, וניכרת בהם קירבה לקיראמיקה העמונית של שלהי תקופת-הברזל.

מן הממצאים המיוחדים במאספה ראוי להזכיר שברים מגופו וממכסהו של ארון-קבורה מחרס. הארון דמוי-אמבט, כלומר, קצהו האחד מעוגל, ואילו קצהו האחר ישר. עד כה ידועות רק דוגמאות ספורות של ארונות מעין אלה מארץ-ישראל, ובמיוחד מחלקיה הצפוניים. ארונות מסוג זה נתגלו במגידו, בדותן, בתרצה (תל אל-פארעה הצפוני), באיזור בית-שאן ובשכם, והם ידועים גם מרבת-עמון. לאור מקבילותיהם של ארונות אלה בחפירות שמחוץ לארץ-ישראל מקובלת הסברה, שארונות אלה משקפים מנהגי-קבורה אשוריים. במאה הי"ט דיווח קלרמון-גנו על מציאתו של ארון מטיפוס זה במנחת (מלחה) שמדרום לירושלים, ואחרי מלחמת ששת הימים נרכש ארון דומה, שמקורו, כפי הנראה, באיזור השפלה. ייתכן אפוא, כי בתקופה הבבלית אימצו גם תושבי יהודה וירושלים את המנהג האשורי לקבור בארונות-חרס דמויי אמבט.

תכשיטי המאספה

התכשיטים שנתגלו במאספה של מערה מס' 25 מהווים אוצר עשיר ומגוון, שעד כה לא נמצא כמותו בחפירות ירושלים. המקרא מספר על עושר תכשיטיהן של בנות ירושלים ועל מלבושיהן המפוארים:

ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים והשביסים והשהרנים. הנטפות והשרות והרעלות. הפארים והצעדות והקשרים ובתי הנפש והלחשים. הטבעות ונזמי האף (יש' ג: יח-כא).

עד עתה לא נמצא בירושלים ייצוג הולם של מכלול התכשיטים של בנות העיר בתקופת המלוכה. התכשיטים הרבים שנמצאו במאספה מעידים על עושרה של המשפחה שנקברה במערה מס' 25 ועל שגשוגה של ירושלים בשלהי תקופת בית ראשון. בסך-הכול נמצאו במאספה 6 תכשיטי-זהב ו-95 חפצי-כסף. כן נמצאו חרוזים רבים מחומרים שונים במיגוון של צורות וגדלים. החרוזים הם בחלקם מאבנים יקרות-למחצה או מאבנים נדירות (אגאט, בדולח-הרים) ובחלקם מחומרים פשוטים יותר (זכוכית, פאיאנס, צדף ועוד). בשפע החרוזים בלטו ביופיים "חרוזי-העיניים" הצבעוניים, ששובצו בהם מעין עיניים של פאיאנס או של פאסטה. אחד החפצים הנאים ביותר הוא קמיע קטן של פאיאנס בדמות עין-הורוס (או עין-ווג'אט). אישון העין עשוי כסף. מוצאו של חפץ זה מעולם-התרבות המצרי.

תכשיטי-הזהב כללו עגילים פשוטים בצורת סירה, המכונים לעתים "עגילים סהרוניים". גופם של עגילים אלה עשוי לוחית, שקופלה ומולאה בחומר בהיר, ונצמד אליה עוקץ בצורת לולאה גבוהה. במאספה של מערה שכנה (מס' 13), שנשדדה בימי-קדם, נותר לפליטה זוג של עגילי-זהב קטנים נדירים ביופיים. העגילים עוצבו בדמות ראשי-חיות מסוגננים עדינים ביותר, שנעשו בטכניקת הפיליגרן, כלומר, שזירה של חוטי-זהב דקיקים והדבקתם. זוג-עגילים זה נעשה, כנראה, בהשראת אמנות התכשיטים של צורפי ממלכת פרס האחמנית, ולפי צורתם יש לייחסם, כנראה, לתקחפה הפרסית (המאה הה' לפני סה"נ). חפצי-הכסף כללו, בין היתר, 15 עגילים, 4 טבעות, כ-50 חרוזים, תליון, חרפושית במסגרת כסף ושני תכשיטים דמויי-פרח. משפע תכשיטי-הכסף המעניינים ביותר הם העגילים, שעוצבו במיגוון של צורות ודגמים, והם מצטיינים ביופיים. ברבים מעגילי-הכסף העיטור נעשה בטכניקה של גרעון (granulation), כלומר, הדבקתם של כדורי-כסף זעירים זה אל זה או אל גוף העגיל. דבר זה איפשר ליצור דגמי-קישוט שונים, כמו, למשל, פיראמידות זעירות, העשויות אשכולות של כדורי-כסף זעירים. מתכשיטי-הכסף שובה את העין טבעת-חותם, ובה דמות של גריפון בעל גוף אריה, ראש וכנפיים של עוף דורס וזנב מצונף.

בחלק מן העגילים מחובר גוף העגיל אל העוקץ באמצעות חוטי-כסף מלופפים, טכניקה שאפשר למוצאה בתכשיטים של כזף וזהב מפיניקיה ומסוריה. למכלול העשיר של תכשיטי המאספה יש מקבילות בתכשיטים מאיראן ומאשור במזרח, מאטרוריה, מסארדיניה ומספרד במערב, מאררט בצפון ומסוריה ומארץ-ישראל בדרום. מבחינת אופיו ופרטים טיפולוגיים וטכנולוגיים שונים אוסף תכשיטי-הכסף מן המאספה קרוב במיוחד למטמון של תכשיטים מצפון עבר-הירדן, השמור היום במוזיאון האשמולי באוקספורד. מטמון זה הוטמן, כנראה, בראשית המאה הה' לפני סה"נ, אך דומה, כי התכשיטים שהכיל קדומים יותר. כמה מעגילי המאספה מזכירים בצורתם עגילים המקשטים את אוזניהם של אצילים אשוריים בתבליטיו של סנחריב מלך אשור, ולא מן הנמנע אפוא, כי בחלקם קישטו גם גברים, ולא רק את בנות ירושלים.

חותם עברי ומטבע קדום

בין הממצאים במאספה של מערה מס' 25 היה גם חותם קטן של אבן-גיר בצבע חום, שנשא את שם בעליו בכתב העברי העתיק: פלטה. לפנינו, כפי הנראה, קיצור של שם תיאופורי, כגון פלטיה או פלטיהו. ראוי לציין, שאותו השם חרות באבן שנחשפה בעיר-דויד בבניין שחרב בחורבן העיר בידי הבבלים.10 הכתובת חקוקה בחלק העליון של החותם, ואילו בחלקו התחתון מופיע עיטור של ענף (כף-תמרים?). בין שני החלקים מפריד דגם של ניצני פרח הלוטום, שהוא דגם שכיח בחותמות העבריים משלהי תקופת המלוכה.

לגילויים של חותמות בירושלים נודעת חשיבות רבה, שכן יש בכך כדי להעיד על המינהל והפקידות בירושלים. מאז חפירותיו של וורן בשנת 1867 נחשפו בירושלים 13 חותמות מימי בית ראשון (מלבד טביעות-החותם), מהם כמחצית בקצה המערבי של הגבעה המערבית ובמערות-הקברים שבגיא בן-הינום. בגלל ממדיהם הקטנים של החותמות הם מתגלים לעתים רחוקות בלבד בחפירות מבוקרות, ועל-פי-רוב הם מופיעים בשוק העתיקות.

מיהו פלטה ששמו מופיע על החותם? האם העובדה ששם אביו אינו נזכר בחותם מעידה, כי האיש היה ידוע לכול?11 האם ניתן לזהותו עם דמות הנזכרת במקורות הכתובים, כמו פלטיהו בן בניהו, אחד משרי העם בשלהי תקופת בית ראשון (יח' יא:א, יג)? על כל השאלות האלו אין בידנו לתת תשובות מניחות את הדעת.

ממצא חשוב נוספף במאספה של מערה מס' 25 הוא מטבע זעיר של כסף, שקוטרו 11 מ"מ. המטבע שחוק ביותר, דבר המעיד על השימוש בו במשך זמן רב לפני שנטמן במאספה. בפני המטבע מתואר סרטן, ואילו בגבו יש ריבוע משוקע, כמו במטבעות היווניים הארכאיים. דומה, שמקורו של המטבע באי קוס, אחד האיים הקטנים בים האיגיאי, מול חופי אסיה הקטנה. המטבע נטבע, כפי הנראה, במאה הו' לפני סה"נ, כלומר, בשלב קדום למדי בתולדות המטבעות, שכן ראשיתם של המטבעות היא בלידיה שבאסיה הקטנה במועד כלשהו במאה הז' לפני סה"נ. מטבעות יווניים ארכאיים הם נדירים ביותר בארץ-ישראל, וייתכן, שמטבע זעיר זה הוא הקדום שבמטבעות שנתגלו בארץ. המטבע מעיד ללא ספק על סחר קדום בין ירושלים לאיי יוון.

לוחיות-כסף ועליהן כתובות עבריות

שיאה של כל חפירה בארץ-ישראל, ובירושלים בפרט, הוא הממצא הכתוב. אחת ההפתעות הרבות במאספה של מערה מס' 25 היתה מציאותם של חפצים כתובים. נתגלו שני חפצים קטנים של כסף, שהיו מגוללים בצורת מגילות זעירות. במרכזם יש חור, שדרכו אפשר היה להשחיל פתיל ולענוד אותם. עם הגילוי העלינו את הסברה, שהם מכילים כתובות, ולכן מסרנו אותם למעבדות של מוזיאון ישראל לפתיחה. לאחר קשיים ולבטים רבים הצליחו מומחי המעבדות יוסף (דודו) שנהב ודוד ביגלאייזן לפתח שיטה מיוחדת לפתיחת החפצים, ולבסוף נפרסו שתי לוחיות-כסף. אורך הלוחית הגדולה 97 מ"מ ורוחבה 27 מ"מ. אורך הלוחית הקטנה 39 מ"מ ורוחבה 11 מ"מ. בדיקת המתכת העלתה, כי הלוחית הגדולה עשויה כסף טהור (99% כסף). נתברר, כי פניהן של הלוחיות מכוסות בכתובות בכתב העברי הקדום. הכתובות נחרתו בקווים עדינים ורדודים ביותר באמצעות מכשיר חד. הלוחיות נענדו, כנראה, במשך שנים רבות, וכתוצאה מכך נתבלו מאוד, בעיקר בקצות הגלילים.

בלוחית הארוכה נראו שרידיהן של 18 שורות כתב. במקור היו בכל שורה 7-5 אותיות, וניתן אפוא לשער, כי במקור היו בכתובת כ-140 אותיות. אפשר להבחין בשרידיהן של 71 אותיות, שמהן זוהו 51. אמנם קשה לקרוא את הכתובת, אך ניתן להבחין בארבע מלים ברורות, מהן שתיים "יהוה". שתי המלים האחרות הן "הרע" ו"שמר".

גם פענוחן של המלים בלוחית-הכסף הקטנה קשה ביותר. במקור היו בה 15 שורות, וכל שורה הכילה, כנראה, 5 אותיות. עד כה זיהינו 48 אותיות. בשורה השנייה אפשר להבחין באותיות ניהו, כלומר, לפנינו סיומת של שם-עצם פרטי תיאופורי, כמקובל ביהודה בשלהי תקופת בית ראשון, כגון חנניהו, נתניהו, צפניהו או בניהו.

לפי צורת האותיות בשתי הכתובות ניתן לייחסן למאה הז' לפני סה"נ.

לראשונה נתגלה בחפירות ירושלים שמו של אלוהי ישראל, אף שבחפירות אחרות בארץ-ישראל כבר נתגלו כתובות ובהן האותיות "יהוה".

בחפירות שונות בארץ-ישראל אמנם נמצאו לוחיות-מתכת מגוללות ועליהן כתובות בעלות אופי של קמיע, אך החפצים הללו הם מן התקופה ההלניסטית ואילך. כתובות על לוחיות-מתכת מגוללות נמצאו גם בבתי-כנסת מן התקופה הביזאנטית – כגון מעון שליד נירים, חורבת כנף שבגולן וח'ירבת מארוס שבגליל – אך זו הפעם הראשונה הנחשפו חפצים מסוג זה משלהי תקופת בית ראשון. מלות-המפתח שניתן לפענח בלוחית הארוכה מעידות בבירור, כי לפנינו קמיע. גם אופיו של החפץ וצורתו וכן המקבילות המאוחרות יותר מעידים על כך.

ענידת חפצים נושאי כתובת היתה מקובלת בישראל בימי-קדם, כפי שמעידה מצוות התורה: "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (שמ' יג:ט; וראה גם פסוק טז; כן השווה דב' ו:ח; יא:יח). במקרא נזכרים דברי-חכמה הנענדים על הצוואר, נקשרים על האצבעות או כתובים על לוח לבו של אדם: "קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך" (מש' ו:כא; והשווה שם א:ט; ג:ג, כב; ז:ג). ענידתם של קמיעות ששימשו בעת ובעונה אחת גם כתכשיטים נזכרת בדבריו המצוטטים לעיל של ישעיהו, המונה בין תכשיטיהן של בנות ירושלים גם קישורים, בתי-נפש ולחשים. אין ספק, לדעתי, שענידתם של קמיעות כתובים היתה ראשיתו של מנהג התפילין. לפני שהתגבשו במדויק הצורות והתכנים של מנהג התפילין היו ה"אות" וה"זכרון" שנענדו על היד ועל הראש חפצים מסוג לוחיות-הכסף המגוללות שחשפנו. השם "תפילין" לחפצים כתובים שנענדו על הגוף מקובל רק בתרגומים הארמיים לפסוקי התורה המזכירים את המצווה לענוד את מצוות התורה. ראוי להצביע כאן על הופעתן המעניינת של המלים "תפילה זי כסף" – כלומר, "תפילין של כסף" – באחת מן התעודות הארמיות היהודיות מן המושבה היהודית יב שבמצרים. המלים מופיעות באחת התעודות המאוחרות שלל יב, שנכתבה סמוך לשנת 300 לפני סה"נ.12 ייתכן, כי החפץ שהתכוונו אליו כותבי הפאפירוס אינו אלא חפץ מן הסוג שחשפנו בכתף-הינום.

סיכום

מכלול הממצאים בכתף-הינום הוא מן העשירים שהועלו בחפירות ירושלים. סידרת מערות-הקברים שחפשנו במצוק של כתף-הינום נחצבה במאה הז' לפני סה"נ, בימי אחרוני מלכיה של ממלכת יהודה. מערות אלו הן חלק מעיר-הקברים הנרחבת שהקיפה את ירושלים מכל עבריה. חלקה המערבי של עיר-הקברים משתרע לכל אורכו של גיא בן הינום, החל בחלריו העליונים של הגיא בסביבת רחוב ממילא, שם נחשפו קברים מן התקופה הישראלית עוד לפני כחמישים שנה,13 דרך איזור שער יפו ובריכת הסולטאן14 שבחלקו התיכון של הגיא, וכלה במהלכו התחתון, סמוך להתחברותו אל נחל קדרון. בסקר שערך רא"ס מקאליסטר בראשית המאה הכ' נתגלו מערות-קבורה משלהי ימי מלכי יהודה במצוקיו של גיא בן-הינום התחתון. מערות אלו לא תוארכו כראוי, שכן לא נותר בהן מאומה מתוכנן המקורי, ובידי מקאליסטר לא היו נתונים על מערות מתוארכות לשם השוואה. עיר-הקברים המערבית של ירושלים הקדומה מצטרפת עתה לבית-הקברות של אצילי ממלכת יהודה שבכפר-השילוח15 ולבית-הקברות הצפוני של ירושלים אשר באיזור שער שכם.16 גילויו של הניקרופוליס המערבי של ירושלים מתקופת המלוכה תורם תרומה חשובה ביותר לשאלת תחומיה של ירושלים בשלהי ימי בית ראשון. חציבת המערות בכתף-הינום קשורה לתהליך התפשטותה של העיר אל קצה הגבעה המערבית – הר-ציון של ימינו – מאז המאה הח' לפני סה"נ. מיפוין של מערות-הקבורה נותן בידנו מעין מסגרת חיצונית, המאפשרת לנו לעמוד על תחומי השתרעותה העירונית של "העיר הגדולה" (יר' כב:ח) בשלהי תקופת בית ראשון.

השימוש במערות-הקברים בכתף-הינום לא פסק עם חורבן יהודה וירושלים בשנת 586 לפני סה"נ. עד כה לא היו בידנו שום עדויות מוחשיות על המשך קיומו של היישוב היהודי בירושלים בתקופה הבבלית. כל החוקרים שעסקו בחקר ירושלים הגיעו למסקנה, כי חורבן העיר היה מוחלט, וכי אחריו לא נותר שום יישוב בעיר. ואולם, אין להניח, כי בעיר תהיה קבורה ללא יישוב. הרי הקברים מתקופה זו הם קברי משפחה, והדעת נותנת, כי בני המשפחות שאבותיהם חצבו את המערות בשלהי ימי בית ראשון הם שהוסיפו לקבור במקום גם אחרי החורבן. הנביא ירמיהו, אשר היה עד למאורעות הסוערים בירושלים, מספר על קבוצת אנשים משכם, משילה ומשומרון, שעברה במצפה בדרכה להביא מנחה ולבונה לבית ה' אחרי חורבן ירושלים ומקדשה (יר' מא:ה). יש אפוא מקום להניח, כי בירושלים לא רק נותר גרעין כלשהו של אוכלוסייה, אלא גם נמשכו בה פעולות-פולחן מסוימות בחורבות בית-המקדש. פעילות זו משכה לירושלים גם תושבים ממקומות מרוחקים, ואף ממקומות שמחוץ לתחומי יהודה. בתקופה הבבלית היה סביב ירושלים עורף חקלאי של יישובי "כרמים ויגבים" (יר' לט:י), שלא הלכו בגלות והוסיפו לשבת ביישובי-פרזות באיזור בית-לחם שמדרום לירושלים ובארץ בנימין שמצפון לה.

לפי עדות מערות-הקבורה שבכתף-הינום התקים היישוב בירושלים ברציפות במשך כל המאה הו' לפני סה"נ, עד שיבת-ציון בימי שלטון פרס. מכלולי כלי-החרס והממצאים האחרים מן התקופה הבבלית ומראשית התקופה הפרסית שנתגלו בחפירותינו הם היחידים מתקופות אלו שנחשפו בירושלים, ולפיכך הם תורמים תרומה חשובה לידיעותינו על תולדות העיר.

מסכת הפעילויות ששרידיהן נחשפו בכתף-הינום אופיינית לאתר שבשולי עיר. זו מסכת מגוונת ביותר, הכוללת שרידי חקלאות ומטעים, דרכים ומצודות, שרידי יחידות-הצבא שחנו במקום, מחצבות מתקופות שונות, כנסייה גדולה, שדות-קבורה מתקופות שונות ומערות-קבורה חצובות בסלע. נוסף על מיגוון הממצאים למן ימי בית ראשון ועד התקופה התורכית-העות'מאנית נתגלו בחפירותינו גם שרידים בודדים מתקופות שלא היו מיוצגות במכלולים העשירים שנזכרו כאן.

הממצאים העשירים בכתף-הינום, שנתנו בידנו תשובות על שאלות הקשורות בטופוגראפיה ההיסטורית של ירושלים, מצטרפים לפסיפס הרבגוני של התגליות בחפירות השנים האחרונות באיזור הר-הבית, בעיר-דויד, ברובע היהודי, במצודה וסביב חומות העיר העתיקה.

לאור התגליות החשובות במקום ראויה כתף-הינום כי תשומר כיאות ותשולב במערכת הגנים הנאים החובקים את העיר העתיקה של ירושלים. ניתן להקים במקום פארק ארכיאולוגי לתפארת, שבו אפשר יהיה לחזות בפרקים חשובים בתולדותיה של ירושלים.

הערות שוליים

* ראה: ל"י רחמני, "גלוסקמות וליקוט עצמות בשלהי תקופת בית שני", קדמוניות, יא (תשל"ט), עמ' 112-102.

  1. עונות-החפירה התקיימו בשנים 1975, 1979 ו-1980. החפירות נערכו בהנהלתו של כותב שורות אלו מטעם המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. המשלחת נסתייעה בגורמים רבים, וביניהם אגף העתיקות והמוזיאונים וקרן "יד הנדיב" (קרן רוטשילד). האחראים לשטחי-החפירה והעוזרים ברישום היו דפנה המילטון-מאריי (1975); נעמי מינץ-טויסטר, ליאורה סנדלר, ג' פרנז, ב' פרנקל וארנה צמחוני (1979); אורית דן, קארן ווקר, מ' הווארי, ליאורה הורוביץ, ב' וילסון, ג' פרנז וארנה צמחוני (1980). החפירות נערכו בידי קבוצות מתנדבים מן הארץ ומחוץ-לארץ, תלמידי מחנה-קיץ של החברה להגנת הטבע. סטודנטים מן המכון האמריקני ללימודי ארץ-הצבי ופועלים שכירים. בענייני מינהלה סייעו אנשי הכנסייה הסקוטית תום הוסטון ואייריני קינג, וכן רחל סטולר וש' פרנק (1979-1975) ומ' בן-נון (1980). בכל שלוש העונות השתמשה המשלחת בציוד שהשאילה לה משלחת החפירות בלכיש באדיבותו של פרופ' ד' אוסישקין. המדידות והשרטוטים נעשו בידי ר' רייך (1975), יהודית דקל (1979), ד' סמיילי וג' סולר (1980). בצילום עסקו א' האגר, צילה שגיב וא' חי (1979); ג' פרנז וי' ויינברג (1980). את צילומי הממצאים עשו א' חי, מ' ויינברג והדי יהודיוב. ציור הממצאים הוא מעשה ידי טטיאנה קופיאן. הרישום ועיבוד החומר לאחר החפירות נעשו בידי אורית דן וג'ודית הדלי. הטיפול בכל הממצאים נעשה במעבדות המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. ניקוי ואנאליזות כימיות נעשו על-ידי רוזה קופל ז"ל וייבדלו לחיים פרופ' א' לופו, הניה איסקוביץ ונטע הלפרין. כלי-החרס וכלי-הזכוכית רופאו בידי צוות שכלל את נעמי נדב, מירה ברק, נילי לפידות-כהן, עמליה כצנלסון, מירי קוק ויונה קלטר-שפירא.
  2. ראה: רחל ברקאי, "מטבעותיה של ממלכת אקסום", קדמוניות, יז (תשמ"ד), עמ' 89-86.
  3. זיהוי זה היה מבוסס על כתובת שנמצאה במקום המזכירה את גיאורגיוס. וראה: מ' אבי-יונה, "חפירת שיח' בדר (תש"ט)", ידיעות, טו (תש"י), עמ' 24-19.
  4. ראה: ל"י רחמני, "גלוסקמות וליקוט עצמות בשלהי תקופת בית שני", קדמוניות, יא (תשל"ט), עמ' 112-102.
  5. ראה: ג' ברקאי, ע' מזר וע' קלונר, "הית-הקברות הצפוני של ירושלים בימי בית ראשון", קדמוניות, ח (תשל"ה), עמ' 76-71.
  6. לרגלי הר-ציון נתגלתה בזמנו מערת-קברים שלא נשדדה, אך לא היתה בה מאספה, והליקוט נעשה על הרצפה, לרגלי האצטבות. ראה: ד' דייוויס וע' קלונר, "מערת-קבורה משלהי תקופת בית ראשון במורד הר-ציון", קדמוניות, יא (תשל"ח), עמ' 19-16.
  7. ראה: ד' בר"ג, "זכוכית קדומה", קדמוניות, ו (תשל"ג), עמ' 46-38.
  8. ראה: א' שטרן, "ארץ-ישראל בתקופה הפרסית", קדמוניות, ב (תש"ל), תצלום השער האחורי.
  9. ראה: P. Lapp (ed), "The Third Campaign at Tell el-Ful – The Excavations of 1964", Annual of the American Schools of Oriental Research, XLV, 1981, pp. 81-101
  10. ראה: י' שילה, חפירות עיר דוד, א (קדם, יט), ירושלים 1984, עמ' יד.
  11. השמות אליפלט, פלט, פלטי, פלטיהו ופלטיה היו נפוצים ביותר בשלהי תקופת המלוכה ובימי שיבת-ציון. עם זאת נודעו גם קודם-לכן ובתקופות מאוחרות יותר. בבית-הקברות של יריחו מימי בית שני נתגלתה כתובת של "שמעון בר פלטא [מן] ירשלם"; וראה: רחל חכלילי, "בית-עלמין יהודי מימי בית שני ביריחו", קדמוניות, יב (תשל"ט), עמ' 65.
  12. ראה: A. Cowley, Aramaic Papyri of the Fifth Century B.C. Oxford 1923, pp. 191-199, No. 81, 1. 30
  13. ראה: רות עמירן, "שני קברים בירושלים מתקופת מלכי יהודה", בתוך: יהודה וירושלים, ירושלים תשי"ז, עמ' 72-65.
  14. ראה לעיל, הערה 6; כן ראה: מ' ברושי, ג' ברקאי וש' גיבסון, "'כל הקברות מתפנין' – שתי מערות קבורה מימי בית ראשון ליד החומה המערבית של ירושלים וטיהורן בימי בית שני", קתדרה, 28 (תשמ"ג), עמ' 32-17.
  15. ד' אוסישקין, "'עיר-הקברים' מתקופת בית ראשון בכפר-השילוח", קרדום, 17-16 (1981), עמ' 17-6.
  16. ראה לעיל, הערה 5.

ביבליוגרפיה:
כותר: חפירות כתף - הינום בירושלים
מחבר: ברקאי, גבריאל
תאריך: 1984 , גליון 68 (4)
שם כתב העת: קדמוניות : כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא
עורך הכתב עת: שטרן, אפרים
בעלי זכויות : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה; רשות העתיקות
הוצאה לאור: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה; רשות העתיקות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית