עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > ההשכלה היהודיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
סיפור חייו של הפילוסוף היהודי הגרמני משה מנדלסון. פרק זה מסכם את פועלו והשפעתו של משה מנדלסון שנחשב ליהודי המפורסם בדורו ונתפס כמנהיג היהודים וכאחראי לתהליכי השינוי, השילוב, ההתפרקות וההתחדשות בחברה היהודית. כן הוא נחשב כגיבור הנאורוּת הגרמנית וגם כמטיף של בשורת ההומניזם.



לנוכח רוחות הרפאים - השנתיים האחרונות - חלק ב'
מחבר: פרופ' שמואל פיינר


אין לדעת כיצד היו מתגלגלים חייו של מנדלסון אם היה שומע לעצת אשתו ולא היה נחפז לצאת מביתו באותו לילה קר כדי למסור לדפוס בהקדם האפשרי את תשובתו ליאקובי ולנקות את עצמו ואת לסינג מחשד הכפירה. בחוג ידידיו הקרובים שהתאבלו על מותו ראו ב"ריב הפנתאיזם" את הפרשה שקיצרה את חייו משום שהעמידה אותו בלחץ כבד עד שגופו החלש ממילא קרס. היו בהם שהרחיקו לכת וטענו כי מנדלסון נרצח בזדון ובדם קר בידי יאקובי שלא חס עליו. אחד מהם, הסופר קרל פיליפ מוריץ, אף פירסם כשלושה שבועות לאחר מותו את ההאשמה הזאת במילים מפורשות:

[מנדלסון] נפל קורבן לידידותו עם לסינג ומת כמרטיר כשהוא מגן על זכויותיה הנרמסות של התבונה כנגד הקנאות והאמונות התפלות. לפאטר הנחית על חייו את המכה הראשונה. יאקובי השלים את המלאכה.

הדברים החריפים הללו העניקו למותו של מנדלסון משמעות של מוות הרואי והעצימו את דמותו. הוא הצטייר בעיני מעריציו כקדוש של הנאורוּת שמסר את נפשו על ערכיה ונפל קורבן לקשר שקשרו עליו אויביה.

המיתוס של מנדלסון כגיבור הנאורוּת הגרמנית והנאורוּת היהודית הלך והתחזק לאחר מותו. ואולם הסביבה שבה פעל מנדלסון השתנתה במהירות לאחר מותו ב-1786 והתהליכים התפתחו בכיוונים חדשים שרק את מקצתם הוא יכול היה לצפות בשנותיו האחרונות. לקראת סוף המאה ה-18 הלכו וגברו בתרבות הגרמנית תהליכי הנאורות-שכנגד והרומנטיקה הלא-רציונליסטית ששאפה לטפח את ערכי הדת והרגש שאותם לדעתה הזניחה הנאורוּת. הריאקציה לנאורוּת חיזקה גם את הגורמים שהסתייגו מהפסקת מצב הדיכוי האזרחי של היהודים והיא הזינה במהלך המאה ה-19 את האנטישמיות המודרנית שהתנגדה לאמנציפציה של היהודים. לעומת זאת, המהפכה הצרפתית, שפרצה שלוש שנים וחצי לאחר מותו של מנדלסון, עירערה מוסכמות וערכי יסוד של הסדר החברתי והפוליטי באירופה, אך יצרה גם את התקדים הראשון לחקיקה פרלמנטרית המעניקה זכויות פוליטיות ליהודים.

בחברה היהודית של ברלין, ובמשפחת מנדלסון בפרט, הואצו תהליכי ההתמזגות התרבותית והחברתית בבורגנות הגרמנית. בקרב רבים מבני הדור הצעיר הצטיירה היהדות כלא רלוונטית לחייהם בכרך האירופי. פרשות חייהם של ברנדל, ינטה, אברהם ונתן - ארבעה מילדיהם של משה ופרומט מנדלסון, שהתנצרו כחלק מהתמזגותם החברתית ובמטרה לזכות ביתרונות רבים, ובהם האפשרות להינשא ללא יהודים - שיקפו היטב את ההתפתחויות הללו וסתרו באופן בוטה את השקפת עולמו של מנדלסון. בהתחשב במאבקים העיקשים שניהל בחייו נגד כל אלה שניסו לגאול את נפשו בדרך של שכנוע להמרת הדת מצטיירת התנצרותם של ארבעה מילדיו כאירוניה היסטורית. תנועת ההשכלה ומפעל הקמתה של ספרייה יהודית חדשה המשיכו להתקיים עוד כעשור שנים לאחר מותו של מנדלסון, עד שגם דובריה הראשיים הגיעו למסקנה שהתרבות היהודית החלופית שהם מציעים אינה רלוונטית עוד למרבית בניה ובנותיה של האליטה היהודית הברלינאית.

דומה אפוא שלא ניתן לנתק את מנדלסון ההיסטורי - בשונה ממנדלסון המיתי - מזמנו ומדורו. במקום לשפוט אותו כאחראי לתהליכי השינוי, השילוב, ההתפרקות וההתחדשות בחברה היהודית בדורות שבאו אחריו, ובמקום להילכד בכבלי הדימוי והמיתוס שנוצר סביבו כגיבור תרבות יהודי-גרמני, חשוב ורצוי לנסות ולהבין את משמעות סיפור חייו כיהודי ברלינאי מפורסם בשלושים השנים שבין אמצע שנות ה-50 לאמצע שנות ה-80 של המאה ה-18. פרסומו של מנדלסון הוא אחד האירועים ההיסטוריים המרתקים בשלבים המוקדמים של העידן המודרני של היהודים. כניסתו לזירה הציבורית בזכות כישרונותיו האינטלקטואליים ושותפותו המלאה באמצעות רעיונות, ספרים, מאמרים, הרצאות, שיחות וקשרי חברה בעיצוב תרבות הנאורוּת הגרמנית הקנו בפעם הראשונה ליהודי מעמד של אישיות ציבורית מוּכרת ומוערכת. לא מפתיע שבדעת הקהל התעוררה לדיון השאלה האם "אירוע מנדלסון" מחייב מחשבה מחדש על היחס של התרבות, של הדת הנוצרית ושל המדינה כלפי היהודים והיהדות. האם משמעותו של "אירוע מנדלסון" היא שמעתה ואילך ייפלו המחיצות שבין יהודים ללא-יהודים? אחרים שאלו, האם מנדלסון יוביל את עמו כמשה המקראי לקראת שלב חדש בתולדותיהם? מנדלסון עצמו הבין עד מהרה כי הפך לסנסציה וכי פרסומו הוא פרי הצלחתו כפילוסוף. רבים קראו את חיבוריו, האזינו לדבריו, ביקרו בביתו, הזמינו אותו והתכתבו עמו. על אף שלא אחת ביטא את רצונו להישאר ספון בחדר עבודתו, דומה שבדרך-כלל הוא ובני משפחתו נהנו מאוד מהחשיפה הציבורית, מהכבוד שהורעף עליו ומחברים וממוקירים שביקשו לשתפם בחיי החברה הגבוהה. כל מִלה שנכתבה עליו הייתה חשובה בעיניו, ובאמצעות התקשורת במכתבים - מערכת שבה היה מרושת היטב - הוא עקב אחר התגובות והביקורות לדברים שפירסם. ביקוריו בחצרות נסיכים ופגישותיו הבלתי-אמצעיות במרחצאות פירמונט עם החברה הגבוהה העניקו לו סיפוק רב.

ואולם לפרסום הזה היה מחיר. מדי פעם הוא נדרש על-ידי אחיו היהודים לשמש להם נציג ולעיתים שתדלן, וכיהודי המפורסם בדורו הוא נתפס כמנהיג היהודים וכמייצגה המובהק של היהדות. היה זה תפקיד שמנדלסון קיבל בעל כורחו. פה ושם, כמו בהגנתו על קהילות יהודיות במצוקה, או ביוזמתו שהניבה את חיבורו של דוהם, הוא חש ללא ספק כי ביכולתו לנצל לטובה את מעמדו ולתפקד כמעין מנהיג פוליטי. הפרסום והמעמד אילצו אותו גם להיכנס לוויכוחים פומביים בדעת הקהל ולהדוף שוב ושוב את הטענה כי מחויבות ליהדות ומחויבות לנאורוּת אינן עולות בקנה אחד. בו-בזמן הייתה זו גם הזדמנות בעבורו להטיף להומניזם ולייצג בפני קהל קשוב את הנאורוּת כפי שהוא ראה אותה.

למרות הפרסום, ההצלחה החברתית והמעורבות העמוקה בספרות האירופית ובפילוסופיה האירופית המשיכו מנדלסון ומשפחתו לנהל אורח חיים של יהודים ברלינאים טיפוסיים - משפחה הנוהגת על-פי דפוסים מסורתיים, חברוּת פעילה בהנהגת הקהילה ובבית הכנסת ושמירת המצוות המעשיות, שבתות, חגים ודיני הכשרות. מבחינת מקומו בעולם הרוח של היהודים בדורו היה מנדלסון נציג טיפוסי של תופעה חדשה - ההשכלה המוקדמת. תשתית תרבותו הייתה תורנית, וכאמור, הייתה אפשרות סבירה שימשיך בקריירה רבנית. נטייה חזקה לפילוסופיה ומשיכה סוערת אליה הניעו אותו, כמו משכילים מוקדמים אחרים, לתרום לחיזוק היסודות הרציונליסטיים של היהדות (בייחוד בהסתמך על תקדימי התרבות של יהדות ימי-הביניים ועל נציגהּ המועדף בעיניהם של המשכילים - הרמב"ם), לתבוע העמקה מחודשת במקרא, ולצאת מסגירותו של בית המדרש אל ערכים כמו אסתטיקה ופתיחוּת הומניסטית ואל ידע רחב על האדם וסביבתו הטבעית. גם אם את ספרו החשוב ביותר 'ירושלים' לא כתב מלכתחילה לקהל הקוראים היהודי הרי שהיה כלול בו הפתרון שהציע ליהודים להמשך הקיום בתנאי "המצב המודרני". על-פי חלומו של מנדלסון הליברלי, המדינה תהיה יותר ויותר סובלנית והשלטון האזרחי והכנסיות לא יהיו בעתיד תלויים זה בזה. דעותיה הקדומות של הנצרות לא יהיו עוד בסיס לדיכוי היהודים. על-פי מנדלסון ימשיכו היהודים לשמור על קיום קבוצתם הלאומית, אך חברותם בקהילות תהיה מתוך רצון חופשי ואת המצוות ישמרו מתוך שכנוע פנימי ובלי שמוסדות ורבנים יוכלו לאכוף זאת באיומי ענישה.

על אף שלא נפגשו מעולם פנים-אל-פנים ריחף צלו של מלך פרוסיה פרידריך השני מעל חייו של מנדלסון. השדרים העוינים ששלח לו המלך, ובייחוד הדחייה המשפילה של מינויו ב-1771 לאקדמיה המלכותית למדעים, סימלו בעיניו את "רוח הרפאים" של הדיכוי האזרחי. לא מעט מהתבטאויותיו המרירות נגד האפליות ונגד הכוחות המזינים את הדעות הקדומות כלפי היהודים גם בעידן הנאורוּת ומונעים את התפשטות הסובלנות הדתית, היו התבטאויות חתרניות נוקבות - אף כי נוסחו בלשון זהירה - נגד המלך הזה והיו תוצר של תחושות ההשפלה. מן העולם שבו פעל הועברו אליו מסרים סותרים. מחד גיסא הורעפו עליו כיבודים ונסללה דרכו להצלחה ולמעמד של "סוקרטס גרמני" נערץ, ומאידך גיסא חש כי מתנכלים לו, אורבים לו ומצפים שימעד וינטוש את קבוצת המוצא היהודית שלו. חייו האינטלקטואליים היו עמוסים בסיטואציות מתסכלות ובמתחים, ומצב רוחו נע בין חלומות ותקוות לניצחון הערכים ההומניסטיים ובין סיוטים מניצחון הכוחות "האפלים" או מעיוות הנאורוּת ומהתכחשות לתבונה ולחירות. הוא האמין בכל לבו כי המדינה תהפוך לפלורילסטית, תפנים במלואו את ערך הסובלנות ותאפשר לכל אדם להגיע לאושרו ללא כפייה, אך שוב ושוב דחק אותו המפגש עם המציאוּת להבנה כי עוד חזון למועד וכי לא בנקל תסגל לעצמה האנושות את מה שנראה נכון, צודק ומתבקש כל-כך.

המתח שבין זהותו היהודית כ"אחר" לבין מעמדו הציבורי הגבוה היה לכן בין החוויות שכוננו את חייו. לא אחת גרמה לו "האחרוּת" הזאת לתחושה של חוסר אונים ולתודעה של חולשה, עלבון ופגיעוּת. רגע כזה, למשל, היה בשעה שנתקל בשנאה ובאלימות באותו טיול ברחובות ברלין שבו השליכו נערים אבנים עליו ועל בני משפחתו. תחושתו הייתה דומה גם בשעה שקרא את ביקורתו של מיכאליס על 'היהודים' של לסינג, כאשר נדהם מקריאות התיגר של לפאטר ושל קראנץ וכאשר הותקף על-ידי יאקובי. ואולם לתודעת "האחרוּת" של מנדלסון כיהודי הייתה לא רק משמעות של קורבן נצחי החשוף להתנכלויות, אלא זו סיפקה לו גם נקודת ראות מיוחדת. כשחקן מרכזי בחוגי הנאורים הגרמנים וכיהודי יכול היה להתבונן על סביבתו משתי נקודות ראות - הן כשותף מבפנים והן כמבקר מבחוץ. מנדלסון, יותר מאחרים, יכול היה לשמש גם כמגדיר גבולותיה של הנאורוּת (כפי שעשה, למשל, במאמרו "על השאלה: מהי נאורות?") וגם כמטיף של בשורת ההומניזם. מצב "האחרוּת" שנכפה עליו כיהודי איפשר לו לבחון את הגבולות שסביבו מנקודת הראות של הנחוּת והמופלה לרעה ובעטיו לא נסחף באמונה שתרבות אירופה המודרנית תביא בהכרח לאושרם של בני-האדם ואף כפר באמונת הנאורוּת בדבר מצעד הקִדמה של האנושוּת. הוא חש התרוממות רוח כאשר שמע על צווי הסובלנות של הקיסר יוזף השני, כאשר קרא את 'נתן החכם' של לסינג ואת 'על תיקונם האזרחי של היהודים' של דוהם, אך תמיד הסתייג וגילה זהירות, ותמיד שאל האם יהיה המשך לצעדים הראשונים האלה לקראת מה שנראה כפרויקט של סובלנות והאם רק כוונות טהורות עומדות מאחוריו.

על אף שמנדלסון היה תלמיד מובהק של לייבניץ ופילוסופיית האופטימיות שלו, הרי שבהיותו מודע מאוד למצבו כיהודי הוא היה גם ספקן שהתקשה לקבל בתמימוּת את רעיון היסוד של לייבניץ, כי עולמנו הוא הטוב שבעולמות האפשריים. הוא נוכח לדעת כי קיימים קווי גבול שאותם אינו רשאי לחצות, כי הדעות הקדומות אינן נעקרות מן השורש וכי הדימוי המסורתי והשלילי של היהודים הוא מכשול גם לעמיתיו לנאורוּת. כאשר חשד בתקופת ההתלהבות ממדיניותו של יוזף השני שהמדינה המודרנית מבקשת להתנות את זכות היהודים לקחת חלק ב"אושר האזרחי" בוויתור על הייחוד הדתי, הוא פירש זאת כעיוות חמוּר של עקרון הסובלנות והצהיר כי מוטב כבר ליהודים להישאר ללא זכויות. אכן, דומה היה בעיניו שאפילו מן הנאורוּת עצמה יכולות להתפתח מגמות עריצות ודורסניות, כמו למשל אותו רעיון מפחיד מבחינתו של "אחדות הדתות". לכאורה, קץ לכל סכסוך בין-דתי, למעשה דיכוי, כפייה וחוסר סובלנות שאינם פחותים מאלה של הכנסיות הדתיות הטוענות לאמת הבלעדית. בד-בבד הוא סלד מן הביקורת הקיצונית על הדתות והכנסיות שנמתחה על-ידי הנאורוּת הצרפתית והאמין כי זו תערער בסופו של דבר את היסודות לסדר החברתי ולמוסר האנושי ותפגע בערכם הסגולי של בני-האדם.

במבט כולל על סיפור חייו ועל יצירתו מתגלה מנדלסון כהומניסט היהודי המובהק הראשון. אמנם כבר שפינוזה קרא לסובלנות דתית ולחופש המחשבה והביטוי, אך מבחינת החברה היהודית זוהה מפעלו הפילוסופי בעיקר כביקורת הדת היהודית. גם שוליותו היחסית של שפינוזה בחיי היהודים בזמנו לא העמידה אותו בפני אתגרים שעמם התמודד מנדלסון לנוכח "המצב המודרני" בקרב היהודים. לא היה לפני מנדלסון הוגה דעות יהודי שחשיבתו התפתחה עם הדילמות של הקיום היהודי אשר התעוררו בעקבות התהליכים העמוקים של השינוי בחברה האירופית ושהעלה באופן מלא כל-כך את טיפוח כבוד האדם ושמירת זכויותיו לחירות ולאושר למדרגת עיקרון ראשון במעלה. דומה שמכלול רעיונותיו הפילוסופיים, ובהם השקפתו על היהדות כדת שאינה כופה עיקרי אמונה ואינה מבקשת להתפשט ולגייר, וכן המאבקים השונים שניהל בחייו, נגזרו מן ההומניזם שלו. האדם של מנדלסון הוא היצור הנשגב ביותר שברא אלוהים. מעלותיו כיצור חושב, מתבונן ומרגיש, שניחן בנפש שאינה מתכלה לאחר המוות, מניעות אותו להתעלות מעל מגבלותיו הפיזיות ויצריו הנמוכים ולשאוף לשלמוּת.

מצבו הקיומי כיהודי חידד את רגישותו לעוול, לדיכוי, לאכזריות ולאי-צדק. מנדלסון סלד מזוועות המלחמות ומן ההרס שהן זורעות, תיאר בזעזוע את ההוצאות הפומביות להורג, שלל מכול וכול את ההתאבדות, ביקש להחליש את עוצמת המדינה ואת אחיזתה בחיי האזרחים, נלחם נגד כפייה דתית ונגד ענישה על סטייה מנורמות דתיות, מחה נמרצות נגד עונש החרם והנידוי שניתן על-ידי כמרים ורבנים והתבטא שוב ושוב נגד קנאוּת דתית, עינויים, מעשי ברבריות, גירוש ואפליה. הנאורוּת שלו הייתה נאורוּת הומניסטית, ובכל דיון פילוסופי שהשתתף בו בחן את השלכותיו על מצבו של האדם. את תקוותיו וחלומותיו לביטול המגבלות המוטלות על היהודים הוא עיגן באתוס ההומניסטי שבו האמין. כמו ידידו לסינג במחזה 'נתן החכם', ראה מנדלסון בהכרה כי היהודי הוא אדם - תשתית לכל שינוי ביחס כלפי היהודים. הכרתו התבונית באלוהים הייתה הבסיס שאליו יכול היה לקשור את ערכיו ההומניסטיים. כל ימיו סלד מן הכפירה והשקיע מאמץ אינטלקטואלי רב כדי להוכיח שאלוהים ניתן להכרה באמצעות התבונה שכל אדם ניחן בה. ללא קיומו של אלוהים רב חסד הרוצה בטובתם ובשלמותם של בני-האדם קורסת גם התפיסה ההומניסטית. אם האדם הוא רק מכונה ביולוגית ופיזיולוגית, כפי שטוענים המטריאליסטים, הרי שאין מקום לערכים ולצדק, אין תכלית לחיים, אין טעם לשאיפת האדם ללימוד ולהשתכללות ואין יסוד לטיפוח מידות טובות ומוסר. עם זאת, האלוהים של מנדלסון אינו האל האקסקלוסיבי של היהודים אלא האל של המין האנושי כולו. הוא האמין אמנם במסורת ההתגלות האלוהית ליהודים בהר סיני ובחובות המיוחדות הנגזרות ממנה לקיים מצוות ולשמור על המורשת ההיסטורית ועל מסגרת החיים היהודית הלאומית, אך אלוהים הוא קודם כול בורא העולם הרוצה בהצלחתם ובטובתם של כל ברואיו. באמצעות השכל יכולים בני-האדם להכירו בלי להזדקק להתגלות, לספרי קודש או להדרכתה של כנסייה כלשהי.

בניגוד למיתוסים שנקשרו בו, מנדלסון לא היה הדמות ההיסטורית שבה יש לתלות את ראשיתן של התמורות ששינו באופן דרמטי את פניו של העם היהודי בעידן המודרני. הוא לא היה מנהיג שהוביל תנועת מודרניזציה, לא פעל להשגת אמנציפציה, לא היה מייסדה של תנועת ההשכלה ובוודאי שלא הניח יסודות לשינוי דרכי הפולחן הדתי. ואולם בכל ההסתייגויות הללו אין כדי להמעיט בחשיבותו ההיסטורית לתרבות אירופה של המאה ה-18 ולתולדות היהודים. סיפור חייו מבטא את הדילמות שהעמיד "המצב המודרני" בפני היהודים. מעמדו בזירה הציבורית מלמד על האפשרות לפרוץ את מעגל הקיום התרבותי הנפרד ועל צמיחתה של אליטה אינטלקטואלית יהודית מודרנית שאינה זהה עוד עם האליטה הרבנית ואינה שואבת את הידע והסמכות שלה ממקורות תורניים מסורתיים. הגותו מציינת את ראשיתה של הגות יהודית ליברלית המבקשת לקדם ערכים חדשים כמו אהבת האדם, סובלנות דתית וחברה רב-תרבותית והמפרשת את היהדות על-פי אמות מידה רציונליסטיות ומוסריות.

אך מעל לכול, חשיבותו של מנדלסון דווקא בכך שלא היה נציג תמים של נאורוּת המאמינה בתהליך היסטורי הכרחי של ניצחון התבונה, הקִדמה והאושר של המין האנושי. בד-בבד עם החלומות על סיכויי העידן המודרני צפו ועלו אצלו הסיוטים והחרדות מפני כישלון הנאורוּת שהוזנו על-ידי ניסיונו וחוויותיו כיהודי. מנדלסון ההומניסט היהודי המפוכח של המאה ה-18, שגם בשיא התהילה הציבורית שיהודי כלשהו זכה לה אי פעם עד זמנו הבחין ב"רוחות הרפאים" המאיימות של הדעות הקדומות, הכפייה והדיכוי, הציב במרכז הנאורוּת של ברלין כתמרור הזהרה את "הצו ההומניסטי" שלו. בפרספקטיבה היסטורית מאוחרת הבוחנת את גורלם הטרגי של יהודי אירופה באמצע המאה ה-20 נודעת לתמרור ההזהרה הזה ולמסריו ההומניסטיים משמעות עצומה. אם יכול היה מנדלסון לצפות את העתיד להתרחש ליהודים בברלין כמאה וחמישים שנים לאחר מותו ייתכן כי היה זועק את המילים שמילמל בכעס, בייאוש ובתיעוב כאשר הותקפו באבנים תוך קריאות "יהודים! יהודים!" הוא ובני משפחתו בעת טיול ברחוב: "בני אדם, בני אדם, מתי כבר תפסיקו עם זה?".

קראו עוד:

לנוכח רוחות הרפאים - השנתיים האחרונות - חלק א'
לנוכח רוחות הרפאים - השנתיים האחרונות - חלק ב' (פריט זה)



אל האסופה משה מנדלסון - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: לנוכח רוחות הרפאים - השנתיים האחרונות - חלק ב'
שם  הספר: משה מנדלסון
מחבר: פיינר, שמואל (פרופ')
עורכת הספר: רגב-שושני, אביטל
תאריך: 2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית