|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעים > רפואה וקידום הבריאות > תזונה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
יש מחלות והפרעות נפשיות שמקובל להתייחס אליהן כאילו הן מושפעות מן התרבות שהן מתפתחות בה. אנורקסיה נרווזה היא אחת מאלה. השכיחות הגבוהה של תופעה זאת בארצות מפותחות, והקושי הרב לרפאה, הפכו אותה לבעיה שמרבים לעסוק בה, הן מבחינת הניסיון למנעה, והן מבחינת הטיפול בה.
זוהי בעיה רפואית שמאפיינה העיקרי הוא תת-משקל, של 15% ומעלה ממשקל הגוף הרצוי, והוא תוצאה של הרעבה עצמית. משמעות הביטוי "אנורקסיה נרווזה" היא: חוסר תיאבון, סלידה מאוכל (אנורקסיה), כתוצאה מן המצב הנפשי או ממצב העצבים (נרווזה). להרעבה העצמית, שהיא מהותה של הבעיה, יש כמה מאפיינים: צום למשך שעות עד ימים, צריכת קלוריות יומית דלה מאוד, ומיגוון דל ביותר של מוצרי מזון. האנורקסיה מלווה בשינויי התנהגות נוספים, כמו פעילות גופנית יתרה, והתעסקות מופרזת בהכנת אוכל. כמו כן ניכרים שינויים במצב הנפשי ובאופן החשיבה - כמו התנהגות כפייתיות, שעשויה לבוא לידי ביטוי בחישוב כפייתי של קלוריות, בהתעסקות כפייתית בפעילות גופנית, בסדר כפייתי ובמחשבות כפייתיות על נושאים שונים; התפתחות אמונה שאפילו כמות קטנה של קלוריות גורמת לעלייה ניכרת במשקל, או שאין ערך לחיים אם תהיה עליה במשקל, והופעה של דיכאון. שיעור התחלואה באנורקסיה נרווזה במדינות מתועשות הוא כחצי אחוז בקרב אוכלוסיית הנערות המתבגרות. שיעור התמותה הוא כעשרה אחוזים מבין החולות, ושיעור ההחלמה המלאה בעקבות טיפול הוא כארבעים אחוזים. בנות רבות יישארו אם כן חולות כל חייהן, במידת חומרה כזאת או אחרת.
מה גורם לנערה צעירה להרעיב את עצמה בצורה קיצונית ובלתי מתפשרת, אשר עלולה להביא למותה, ואיך בכל זאת ניתן לטפל בבעיה עקשנית זאת? מטפלים מן האסכולה הפסיכואנליטית גרסו, שנערות מרעיבות את עצמן עקב אמונה ילדותית, לא מודעת, שהאוכל יגרום להריונן. יש חוקרים שקושרים את הבעיה ליחסי משפחה בעייתיים; אחרים מייחסים אותה לקושי בקשר אם-בת. יש ושרואים אותה כתוצר של הלחץ התרבותי-חברתי על הנערות המתבגרות להיות רזות ולכן גם מוצלחות; אחרים טוענים שהיא ביטוי לליקוי בהתפתחות הזהות, ויש האומרים שאין זה אלא ניסיון להילחם על עצמאות ושליטה. אחת הקבוצות המובילות בחקר האנורקסיה גורסת שאין לייחס את המחלה לסיבה מסוימת אחת. לדבריהם, המודל הרפואי הצר, שלפיו מחפשים גורם אחד למחלה, דוגמת חיידק שאחראי להתהוותה של מחלה, אינו מתאים לכאן. לדעתם, מן הראוי להתייחס לבעיה זאת על-פי המודל הרב-גורמי. יש לדבר על גורמי סיכון מרובים, לא ספציפיים, אשר תורמים להתהוותה. לכן, הצעתם של חוקרים אלה היא לנסות לזהות אצל כל חולה את המצוקות המסוימות שלה, ולטפל בהן, לגופו של עניין. ההרעבה העצמית מתקיימת כנראה לא רק למען המטרה המוצהרת, הברורה, לרדת במשקל כדי להיראות טוב יותר, אלא היא מבטאת ומייצגת בעיות נפשיות סמויות. לעתים בעיות אלה הן מודעות, ולעתים אין הן מודעות, אבל אלה תמיד בעיות שהנערה מרגישה שלא ניתן לתת להן ביטוי ישיר, ומה שחשוב עוד יותר - שלא ניתן להתמודד אתן. וכך קורה שהן מקבלות ביטוי עקיף, מרומז וסמלי, על-ידי הפרעת האכילה. שנאה עצמית וייאוש, או פחד מהתבגרות מינית, או דיכאון - יכולים אם כן להתבטא על-ידי הרצון העז לרדת במשקל יותר ויותר, ועל-ידי הנכונות לסבול עד מוות לשם השגת מטרה זאת. בניגוד לעמדה הזאת, שהיא פסיכולוגית מעיקרה, הוצעה העמדה הביולוגית. על-פי העמדה הזאת, האנורקסיה היא מחלה לכל דבר, וגם הסימפטומים הנפשיים שלה הם מביטויי המחלה. לגישה הביולוגית שני היבטים עיקריים: האחד גורס שאנורקסיה היא תוצר של מחלה, כמו דיכאון. והאחר טוען שהשינויים הניכרים באנורקסיה הם כתוצאה מכך שהגוף ניזוק מההרעבה, כיוון שאין הוא מקבל חומרים חיוניים. בדומה לנזקים שעלולים להתפתח בהשפעת סמים ורעלים, כך גם מניעת חומרים חיוניים גורמת להתפתחות שינויים גופניים ונפשיים, ואלה יתמידו כל עוד "ההרעלה" תימשך. בניגוד לתפיסה הפסיכולוגית, הגורסת שיש להתחקות אחר הקשיים הרגשיים ולפתור אותם, התפיסה הביולוגית מחייבת קודם כל להתגבר על הבעיות הרפואיות. כיום, רוב החוקרים מסכימים להנחה שבאנורקסיה נרווזה מתקיימים יחסי-גומלין מתמידים בין המרכיב הנפשי לבין המרכיב הגופני, והם יוצרים מעגל סגור של הרעבה ושל חולניות גופנית ונפשית, ומעגל זה מזין את עצמו.
ממה שנאמר לעיל משתמע, שחייבים לשבור את המעגל הסגור. חייבים להפסיק את ההרעבה, וחייבים לפתור את הבעיות הנפשיות אשר מביאות לידי האימה מפני האכילה והאימה מפני העלייה במשקל. אך לפי איזו תפיסה תיאורטית יש לנהל את הטיפול? המטרה המוצהרת של המטפל הוא "להבריא ולהרגיש טוב", ואין היא נמצאת במשא ומתן עם העמדה המוצהרת של החולה "לרזות". אילו היתה שירי נפגעת בתאונת דרכים ושוברת את רגלה, היא היתה עוברת ניתוח והיו מגבסים את רגלה השבורה. אולם הטיפול לא היה מסתכם בכך. היא היתה צריכה לעבור גם טיפול שיקומי, גופני ונפשי, שמטרתו לאפשר לה לחזור לתיפקוד תקין. בדומה לכך, נוסף על ההאכלה יש צורך בהתערבות טיפולית ושיקומית רחבה יותר. יש לזהות את הגורמים המקשים על האכילה ולטפל בהם. המומחה הדגיש שהצלחת הטיפול תלויה בשיתוף הפעולה בין ההורים לבין עצמם ובין ההורים לבין הצוות. לכולם יש מטרה אחת, והיא הכחדת המחלה והחזרתה של שירי למעגל החיים של בנות גילה, ולכן כולם צריכים לפעול בשיתוף פעולה. אנו רואים שההבדלים בין הפירושים של אותו מצב יכולים להיות ניכרים מאוד ולמעשה אין אמת מוחלטת אחת. ולכן, יש מטפלים שיבחרו לעבוד עם החולה בנפרד, ואחרים יעדיפו לצרף את בני המשפחה לטיפול. כאן תעלה השאלה, את מי לצרף לטיפול, ולמה, ועל מה ידברו בפגישות. האם יעסקו בהדרכת ההורים, או בבירור המתחים המשפחתיים, או בטיפול במועקות של החולה? הבסיס לגישה טיפולית הוא "הנחות עבודה". נתאר הנחות עבודה אחדות, כדי להדגים את הרעיון. הניסוחים הם קיצוניים ואינם תואמים למעשה הנחות עבודה קיימות, שהן מתונות יותר. 1. הנערה מרעיבה את עצמה כביטוי למאבקה על שליטה. כיוון שהיא עושה זאת בצורה שפוגעת בעצמה, "נדבר איתה בשפה שלה", כלומר נראה לה מי השולט. אם היא רוצה לשלוט, היא תוכל לעשות זאת רק אם תוכיח שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה. אם לא, אנחנו נשלוט בה. ולכן, אם היא לא תאכל, היא תיענש וזכויותיה יינטלו ממנה. היא רשאית לבחור בין שלילת החופש לבין קבלתו. כדי לזכות בו, עליה לאכול. בדרך זאת היא תלמד את מחירן של בחירות לא נכונות, ולטווח רחוק היא תלמד לנווט את חייה ולשלוט בהם. 2. הנערה איבדה את השליטה על התנהגותה, ולכן היא עלולה להיסחף, ולהרעיב את עצמה עד מוות. מאחר שהיא חולה, אין להענישה על מחלתה, אלא יש לטפל במחלתה עד שתבריא. כיוון שהתרופה למחלה הזאת היא האוכל, עלינו להאכילה בעזרת צינורית, ובאמצעותה לספק לה את התרופה. בינתיים, בד בבד עם מתן האוכל, נוכל לטפל גם בבעיותיה הנפשיות, כדי שתוכל לחזור לאכילה תקינה. 3. אנורקסיה נרווזה היא אחד החוליים החברתיים של ימינו. כדי להבריא, הנערה צריכה להתעלות מעל המוסכמות החברתיות; היא צריכה לחזק את בטחונה העצמי ואת דימויה העצמי; עליה ללמוד להאמין בזכותו של כל אדם להיות מה שהוא, לאהוב את עצמו, ולהפסיק לתלות את אושרו במה שנחשב בעיני אחרים ליפה או לחשוב. 4. רק נערה מיואשת דיה, שאין לה מה להפסיד, מוכנה לגרום לעצמה כל-כך הרבה סבל, ולסכן את עצם חייה כדי להילחם על ירידה במשקל. כדי שנערה כזאת תהיה מעוניינת לאכול, היא צריכה להרגיש שלחיים יש ערך, וחבל לה לסכן אותם עבור הישג שטותי כמו ירידה במשקל. נתרכז אם כן בהקשבה, נלמד להכיר מה מציק לה ומה מפחיד אותה, ונגלה עניין אמיתי בה, בריאותה ובקשייה. בדרך זאת נוכל לרכוש את אמונה, ונוכל לעזור לה לוותר על הרעיון הנואל להרעיב את עצמה. 5. רק אדם שחולה בנפשו יכול להגיע למסקנות כל-כך קיצוניות בדבר המשמעות של המשקל, להגיד שהוא שמן כשהוא רזה בעליל, לסבול ממצבי רוח כל-כך קיצוניים, ולהיות מוכן להרעיב את עצמו עד מוות. כיוון שזאת היא מחלת נפש, יש לאשפז את החולה בבית-חולים פסיכיאטרי, ואז, באמצעי טיפול פסיכיאטריים, נוכל להשיב לה שפיותה.
נתמקד עתה באחת התפיסות הטיפוליות, תפיסה המתבססת על פירוש שנתן למחלה חוקר אנגלי ושמו קריספ, שהוא אחד החוקרים המובילים בתחום האנורקסיה. הנחת העבודה של קריספ היא, שאנורקסיה נרווזה מבטאת את הקושי של הנערה האנורקטית להתבגר. היא מאמינה שאם היא לא תאכל, היא לא תגדל, ובדרך זו תצליח לעצור את כל תהליך ההתבגרות. הטענה "אני שמנה" אינה אלא דרך להביע את מחאתה כלפי גופה, שהולך ומשתנה ומתעגל והופך להיות נשי ומיני. ולכן, כל עוד פוחדת הנערה להתבגר, היא תתמיד בהרעבה העצמית כדי לגונן על עצמה מאימת הגדילה. מהנחה זו נובעות שתי מסקנות טיפוליות. האחת: יש לברר את הגורמים המעוררים את פחדי הגדילה, ולטפל בהם עד שייעלמו, או עד שהנערה תלמד להתמודד אתם במידה כזאת שהם לא יגרמו לה להרעיב את עצמה. כך למשל, אם פחד התבגרות קיים על רקע של ניצול מיני, אזי חייבים להפסיק את הניצול מכל וכל, וצריך לעזור לנערה להתגבר על המשקעים והפחדים שנותרו בה, כדי שהיא תוכל להרשות לעצמה להתפתח, להתבגר, ולהנות ממיניותה. אם הפחד להתבגר קשור לכך שאמה, שתלויה בה, מפגינה חשש מפני האפשרות שבתה תנטוש אותה כשתגדל, אזי יש לעזור לאם להתמודד עם קשייה, ויש לעזור לבת להכיר בצרכיה ובזכותה לממש אותם. המסקנה הטיפולית השנייה הנובעת מהנחת עבודה זאת היא, שיש להקפיד על האכלתה של הנערה. זוהי דרך לא מילולית, בלתי אמצעית, שמעבירה באופן חד-משמעי את המסר שבריחה מן ההתפתחות הנורמלית כמוה כהתאבדות, וההורים והמטפלים לא יסכימו בשום אופן לתת יד לתוכנית הרסנית כזאת. נהפוך הוא - הם יעשו הכל כדי לאפשר ולהבטיח את ההתפתחות הנורמלית, ואת עתידה ובריאותה הנפשית והגופנית של הנערה היקרה להם. משהו על החוויה הרגשית רבות דובר על רצונן של נערות אנורקטיות לרדת במשקל כדי להיות יפות יותר ומאושרות יותר. למרבה הצער, במילון של נערות אנורקטיות לא קיימים מושגים חיוביים כמו אושר או יופי. אין הן יודעות אושר מהו, ואין הן מאמינות שאי פעם הן יהיו יפות. נערות אנורקטיות תופסות את עצמן כרעות ומכוערות, וההרעבה העצמית עוזרת להן לסמם את הכאב. בתחילת התהליך הן מרגישות לזמן מה סיפוק מהישגיהן, אך הסיפוק הזה חולף עם החמרת המחלה, ואז נותרים רק הסבל, השיעבוד לאימת האכילה, והדחף להמשך ההרעבה העצמית. אנורקסיה נרווזה היא ההתגלמות של אבדן השליטה. בשלבים המוקדמים של המחלה נוכל לשמוע את שירי אומרת: "אני רוצה להיות רזה, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי. אני שונאת אותו, אני אעשה בו מה שאני אחליט". בשלבים מתקדמים של המחלה, אם שירי לא למדה לקבל את עצמה ולהתמודד עם הקשיים של גיל ההתבגרות, אם היא ממשיכה להרעיב את עצמה עד שאינה רואה עוד טעם לחייה, נוכל לשמוע אותה אומרת: "כל מה שאני רוצה הוא, שהמחשבה שאני צריכה לרזות לא תטריד אותי עוד. אני רוצה להיות כמו כל אשה אחרת, שמסוגלת לאכול ולקבל את עצמה. אני מקנאת בנשים שיש להן עניין בחיים ושלא מעניינת אותן רק ספירת קלוריות של כל מה שהן מכניסות לפה". נוכל לשמוע אותה אומרת שהיא אינה מעזה לאכול למרות בבסבלה, כיוון שהיא שמנה ומגעילה. בשלב יותר מאוחר נוכל לשמוע אותה מבטאת ייאוש רב מן החיים, שנאה עצמית, ורצון למות.
הכלל החשוב הוא, שככל שהטיפול יינתן בשלב מוקדם יותר, כן רבים סיכוייו להצליח. ולכן עלינו למהר ולשכנע את הוריה של שירי להביא אותה לטיפול, שכן שירי עצמה אינה מסוגלת לפנות לעזרה. צריך להקפיד על כך ששירי תקבל תפריט מגוון, בצורה סדירה, כדי שתרכוש מחדש תחושות רעב ושובע, והרגלי אכילה נכונים. עליה לעלות במשקל, עד שהיא תגיע למשקלה המתאים ותקבל שוב מחזור (שפסק במהלך המחלה). אסור לוותר לה בשום אופן, אפילו אם יהיה לה קשה לאכול, ואפילו אם היא תכעס ותאשים את ההורים: "אתם הורים רעים. לא איכפת לכם ממני, כל מה שאתם רוצים זה שאני אהיה שמנה". חשוב לזכור שההורים "יהיו רעים" אם הם לא יטפלו בה, ויהיו טובים אם יטפלו בה על אף מחאותיה. חשוב להראות לשירי שלכולם איכפת מאוד ממנה, ושמאכילים אותה כדי לדאוג לה ולעתידה. בטיפול באנורקסיה נרווזה, העזרה של הסביבה הקרובה - משפחה, חברים ומטפלים - היא קריטית.
אנשים שגישתם היא דרוויניסטית-אבולוציונית, וכאלה יש רבים במדעי החברה וההתנהגות, בכלכלה וכמובן בביולוגיה, מנסים להסביר תופעות ודרכי התנהגות בבני-אדם ולמצוא בהם יתרונות להישרדות. תופעת האנורקסיה נראית לכאורה כלא מותאמת בעליל (אנטי-אדפטיבית), שכן מדוע יפסיק אדם לאכול ויגרום בסופו של דבר למותו? הסברים פסיכולוגיים מצויים במאמר לעיל, אבל אנו נביא הסבר אבולוציוני, שלפיו יש יתרון למי שבחר בהתנהגות אנורקטית. המפתח לתעלומה נמצא לדעתי בכך שאנורקסיה נפוצה כמעט אך ורק אצל נשים. לפיכך אנו צריכים לחשוב על יתרון לאשה בתהליך האנורקטי. הצעתנו היא שאצל האדם הפרהיסטורי, אשה שנכנסה להריון מגבר ששלט בה ושלא התאים לה, או שנאנסה בידי גבר, רצתה להפיל את הוולד. סיכוייה לגדל ילד בריא ללא גבר היו קלושים. נותרה בידה רק ההחלטה האם "להשקיע" בצאצא וללדת. התהליך הטבעי היחיד שבו אשה כזו יכלה להפיל את הוולד הוא על-ידי הרעבה עצמית. ידוע כי אצל נשים אנורקטיות רבות נפסק המחזור החודשי. בזמן הריון, עלולה אנורקסיה לגרום להפלה; וכן אם הגבר ששלט בה לא היה רצוי לה והיא לא רצתה להיכנס להריון ממנו, על-ידי ההרעבה העצמית היא יכלה לדאוג לכך שלא יהיה לה מחזור, ובכך לא לאפשר הריון. אם גישה זו נכונה, תופעה זו, שהתפתחה אצל האדם הפרהיסטורי שחי כצייד ולקט בטבע, נשתמרה היום, אך אינה מותאמת לתרבותנו. הגישה שהצענו לעיל איננה מסבירה מדוע מופיעה האנורקסיה דווקא אצל נערות צעירות. אפשר אולי לקשור זאת לחוסר יכולתן לבחור את בן-זוגן. לקריאה נוספת:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
