ביצירה זו מתואר לווייתן ענק, הממלא כמעט את כל שטח התמונה, ובתוכו יושב גבר, האוחז בידו ספר, בתנוחה המזכירה את הדרך שבה תוארו האוונגליסטים (ארבעת הכותבים של ספרי הבשורה המתארים את חיי ישו), או תנוחה של חכם או מלומד אחר.
הדימויים רומזים לסיפורו של יונה במעי הדג (יונה, ב'), אך זהו אינו תיאור "סיפורי" כפי שניתן לראות, למשל, בציורו של גוסטב דורה. סגן-כהן לא מתאר רגע דרמטי של מתח והתרחשות, והוא אינו מנסה ליצור תיאור שכל חלקיו מחוברים זה לזה בצורה לכידה. גופו של הלווייתן אינו מתואר בצורה ריאלית: צורתו כמעין מלבן המותאם לפורמט הציור, והוא נראה כשדה צבע שטוח. הגבר אינו נראה כמצוי בתוך גופו, אלא הוא מצויר בתוך שטח ריק, שחלקו אף מסומן באמצעות סרגל כמו תוחם ציור בתוך ציור. גופו של הגבר מתואר ברישום תלת-ממדי, השונה מהסגנון בו מצויר הלווייתן, ושונה גם מהכסא עליו הוא יושב, הנראה כסימן מופשט כמעט. ראשו מצויר על גבי משטח נפרד, היוצר תמונה נוספת בתוך תמונה, כאשר רק חלק מהשיער נמצא על אותו משטח שעליו מצויר הגוף. ראש זה עשוי גם הוא בטכניקה שונה. המודעות שלנו, הצופים, לכך שאנו מתבוננים ביצירת אמנות, בחיבורים שנעשו על ידי האמן, וחוסר האפשרות שלנו לשקוע בתוך אשליה של סיפור, מאלצת אותנו לפענח את משמעות הבחירות של האמן ביצירה.
מתחת לדמות כתוב השם "מיכאל". חתימה נמצאת בדרך כלל בצד, ואילו כאן היא מופיעה בחלקה האמצעי של היצירה, והיא אינה כוללת את שם המשפחה, באופן שבו נוהג סגן-כהן לחתום. ייתכן שחתימה זו מצביעה על כך שהדמות היושבת על הכסא היא דמותו של האמן. בנוסף לסימן האיקס עליו יושב הגבר, מופיע סימן החשבון שווה (=) משמאל למעלה. מיכאל סגן-כהן משלב ביצירה זו שפת דימויים עם שפת סימנים. משמעותם של סימנים אלו מעורפלת. האם סגן כהן רוצה לאפיין את הגבר בתמונה כאדם חושב, רציונאלי ומשכיל, באמצעות הספר, הסימנים, ומבטו המהורהר? וכיצד יכול גבר זה להיות כל-כך שלו ולעסוק בהגות ורוח כשהוא מצוי בבטנו של הלווייתן?
אמיתי מנדלסון טוען שבציור מופיע דיוקנו העצמי של האמן בדמותו של נביא או בדמות ישו, כפי שהם מתוארים בציורים קדושים מימי הביניים. עוד כותב מנדלסון שסגן-כהן ייחס לעצמו את תכונת הנביא כאדם רואה, בעל בשורה ואיש נבואת הזעם שאין מקשיבים לו. כמו-כן, הוא זיהה את עצמו עם יונה הנביא ש"ברח מדבר האלוהים ומצא בבטן הדג (בניו-יורק?) את הכוח להתנבא (להיות אמן)." (אמיתי מנדלסון, "התנ"ך בצבעי יסוד, עמ' 25-26, 29)
ייתכן שמשמעותו של פנים הלווייתן בציור זה היא סימלית. זה מקום נפרד, מנותק מהחוץ, שבו הנביא (או האמן) יכול להתנתק מהסביבה ומהשפעתה (ואולי להתנתק מארצו ולהתבונן עליה מבחוץ), ואולי אף להיות חופשי מהאל. רק במצב זה הוא יכול למצוא בתוכו את האמת, לחשוב בצורה רציונאלית, ללא השפעות חיצוניות.

ביבליוגרפיה:
אמיתי מנדלסון, "התנ"ך בצבעי-יסוד: מקורות יצירתו של מיכאל סגן-כהן", בתוך: אמיתי מנדלסון (עורך), חזון מיכאל: יצירתו של מיכאל סגן-כהן, 1999-1976, עמ' 25-26.