|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
חקר החוק המקראי* הינו בנה החורג של הגישה ההיסטורית-ביקורתית למקרא. בעוד שבימי קדם ובימי הבינים הרבו לעסוק בחוק, הרי בעת החדשה נדחה נושא זה מפני נושאים אחרים או נעשה להם טפל; במקום לחקור את החוק לשמו, מבקשים בו את השתקפות שלבי ההתפתחות של החברה הישראלית או מנתחים אותו ניתוח ספרותי-היסטורי לקביעת רבדים המתאימים לתקופות משוערות בהשתלשלות הדת והתרבות בישראל. אין מתעניינים בחוק בנושא מדעי בפני עצמו, אלא כמקור העשוי לשמש את חקירת תולדות החברה או הדת. ראוי לציין כי החיבור המשפטי המקיף האחרון על החוק המקראי הופיע לפני יותר ממאה שנה.1 הגישה הסוציולוגית והספרותית-היסטורית הניבו פירות של קיימא, אבל אין לומר שהן מיצו את כל הטמון בחוק לגבי עולמו ומחשבתו של ישראל. לעתים קרובות מדי עסקו בהשערות עיוניות תוך התעלמות מן המציאות המשפטית והחברתית הקדומה – הידועות לנו מכלי ראשון, מהכתובות העתיקות של המזרח הקרוב. חומרות שבחוק המקראי נתפרשו כמשקפות מושגים קמאיים שאין רישומם ניכר בחוקי התרבויות העתיקות ובחוקי הבדוים בימינו; קולות שבו נתפרשו כתוצאות של עיור, אף שאין להם אח בקבצי החוק של הערים המסופוטמיות. הסתירות שנתגלו סודרו בהתאם לקו של ההתפתחות ההיסטורית, בעוד שהבחנה נכונה היתה מגלה כי מדובר בחוקים המשתייכים לתחומים שונים לגמרי. האמצעי לתיקון שגיאות אלה נמצא בהישג ידינו, הלא הוא האוסף רב-ההיקף של החוקים בכתב היתדות – וביחוד קבצי החוקים2 – העשויים להפיץ אור על משמעותם של רקעם של קבצי החוק המקראיים. מחקריהם המדוקדקים של מומחים – בני אירופה בעיקר – בקבצים אלה שבכתב היתדות, מספקים לחוקר-המקרא מופתים של ניתוח משפטי, המשוחרר מהדעות הקדומות הפוגמות לעתים קרובות בדיוניהם של חוקרי מקרא במשפט המקראי. למשל: המגבלות שבשיטת הביקורת הספרותית-ההיסטורית נחשפות בצורה הברורה ביותר במחקרים שנעשו בחוקי חמורפי. סתירות, בולטות לא-פחות מאלה המשמשות בסיס להבחנת רבדים במקרא, מצויות בקובץ החוקים הזה שהוא הגדול בקבצי המשפט המסופוטמי. אולם, כאן ידוע לנו בבירור מתי נתפרסמו החוקים, היכן נתפרסמו ועל-ידי מי. ידוע – מה שלא ידוע לגבי המקרא – שהקובץ כפי שהוא מצוי בידינו כעת, התפרסם כחטיבה שלמה, תוך כוונה שישמש כרשימת הנחות משפטיות בתחום שלטונו של מלך בבלי. ברור למדי כי החוקים לא שימשו כסמכות מחייבת – מקור שעל-פיו פסקו את הדין – אלא כ"השאת עצה טובה" וכדוגמה למשפטי צדק שלאורם ילכו השופטים. קרוב לשער שהחוקים נועדו בעיקר להעיד בפני האלים כי עמד חמורפי במשימה להיות "מלך מישרים", שלשמה בחרו אותו למלוך.2א ביחס לאי-ההתאמות שבחוקי המקרא אפשר היה להסתפק בניתוח ספרותי-היסטורי, בטענה שניגודים וסתירות שבכתוב המונח לפנינו לא היו מצויים בתעודות המקוריות המהוות את מרכיביו. הנסיונות לפרש את חוקי המקרא כחטיבה שלמה ורצופה נחשבו כתמימות לא-מדעית. טענה כזאת לא היתה אפשרית לגבי חוק חמורפי; אי-ההתאמות היו בהם מלכתחילה. ואף-על-פי שיתכן שמקורן הוא בקבצים קודמים, שרירה וקיימת העובדה כי הנן מונחות לפנינו, כלולות בחוקה אחת, אלה לצד אלה. שתי גישות ננקטו לגבי בעיה זו בחוקי חמורפי. הגישה האחת, המיוצגת באורה הטוב ביותר על-ידי פאול קושאקר, היא היסטורית-ביקורתית. מטרתה לשחזר את החוקים המקוריים אשר איחודם בנוסח שבידינו גרם לסתירות; לאחר שמטרה זו הושגה סיימה גישה זאת את תפקידה. הגישה האחרת, המיוצגת על-ידי סר ג'והן מיילס, היא גישת הפרשן המתכוון לנסות "לתאר לעצמו כיצד היה מפרש בית-דין בבלי את הסעיף בצורתו הנוכחית".3 הפרשן חייב, כדי לשמור על הרציפות והעקביות, להבחין הבחנות דקות יותר מן ההבחנות המשמשות את החוקר ההיסטורי-ספרותי. הבחנות כאלה אינן רק בגדר תחבולה של דרשן מודרני הבא להתחמק מן הסתירות שבכתוב; הן נצרכות, כך נראה לנו, כדי לעמוד על הדרך בה הבינו את החוק המשפטנים באותה התקופה הקדומה וכיצד הבין אותו אף המנסח עצמו.4 יש להניח שחוקי חמורפי מטרתם היתה לשמש הנחיות עקביות לשופטים, וניתנו להתפרש כפי שהם כמערכת בת-עקביות מירבית. ההכרה כי גם לגבי קובץ חוקים עתיק זה, שנערך בדייקנות רבה, יש להבחין הבחנות מדוקדקות בין חוקים הסותרים זה את זה לכאורה – חשובה מאד להבנת המשפט המקראי. הנוקט גישה ספרותית-היסטורית נוטה להתעלם מן ההבחנה בין הנראים כסותרים, בעקבות מגמתו לקבוע קו התפתחות ממוקדם למאוחר. רק מי שתחילת מאמצו מכוונת לפרש את החוקים כנתינתם מוגן בפני הלהיטות מופרזת למצוא אי-התאמות אשר יותר משהן מצביעות על התפתחות היסטורית, הן מעידות על שינוי בנושא הדין. בסגלנו לעצמנו, איפוא, את שיטת הפרשנות, הננו נתלים ישירות בנוסח החוקים גופא. לא נזדקק לניתוחים ספרותיים-ביקורתיים, אלא אם כן נכשל בקביעת ההבחנות. מעלה נוספת נודעת לפרשנות כשיטה, והיא תביעתה להבין מערכת משפטית מסוימת מתוך המושגים שלה עצמה לפני שתפליג את השואה עם מערכות משפטיות אחרות. שיטה זו גם מחייבת להרחיב את העיון מעבר לדינים הבודדים; אי-אפשר להבין את המערכת המשפטית של חברה מסוימת ללא ידיעת השקפות היסוד שלה ומערכת ערכיה.5 עד כה הסתפק רובו של העיון המשווה בין חוקי ישראל ובין חוקי ארצות המזרח הקרוב בהשואת דינים בודדים, מבלי להגיע למערכת בכללה ולהשקפות היסוד שלה. אולם עד שלא נבין את הערכים המתגלמים בחוקים, ספק אם נוכל להעריך כראוי כל דין בודד שהוא, וכל שכן להשוותו השואה מועילה ומאלפת עם דין אחר במערכת זרה. להלן אנסה להדגים את התועלת הצומחת לחקר המשפט המקראי ממילוי שתי הדרישות הבאות: ראשית, להבחין הבחנות מתאימות. שנית, לתפוס את מערכת החוקים כביטוייהן של הנחות יסוד או ערכי תרבות. המגבלות שבגישה הסוציולוגית ובגישה הספרותית-ההיסטורית יתגלו במהלך הדיון. אגביל את הערותי לחוק הפלילי, שהוא תחום נוח לדיון השואתי ואשר בו באים לידי ביטוי ברור ביותר ערכיה של תרבות. מעלה גדולה למפעלו של יחזקאל קויפמן היא שמעורר הוא לעיין שוב בהנחות היסוד של המחשבה המקראית. עיוני זה נכתב בהשראתו, וההולך בכיוון החקירה שסימן. זכות היתה לי להגישו אליו כמנחת תודה; הוא נתפרסם לראשונה בשפה האנגלית בספר היובל ליחזקאל קויפמן, בעריכת מ' הרן, ירושלים, תשכ"א. פורספ לראשונה, בתרגומו של ד"ר ראובן ביאטוס, בהוצאת החוג למקרא באוניברסיטה העברית. לצורך קובץ זה התקנתי את התרגום מחדש. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
