עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > סיפורי מיתולוגיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
חלק זה של המאמר דן בדמותו של אנכידו ומהפך שחל בחייו בגין האישה שמח'ת. אנכידו נברא כיצור פרא. שמחת הקדשה מפתה אותו. ידיעת האישה הופכת אותו כשיר להיכנס ל"עולם הדעת" ולהפוך בן תרבות. אנכידו מתממש בחייו כאדם ומשלם את מחיר הפיתוי, הוא לא יכול להמשיך לחיות ב"גן העדן" הפראי. מעשה הפיתוי הראשון הופך את אנכידו לבן אנוש – אבל גם לבן מוות.




האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: הפיתוי הראשון - שמח'ת ואנכידו
מחברת: שפרה ש'


אנכידו והאדם הראשון


כך מתוארת בריאת אנכידו ב"עלילות גלגמש":
"כְּשׁמֹעַ אַררוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
הָגְתָה בּלִּבּה (יצוּר) ּבּצֶלֶם אָנוּ.
אַררוּ רָחֲצָה יָדֶיהָ,
קַרצָה טִיט (בַּכַפָּה), הִשְׁלִיכָה בַּשָּׂדֶה,
[בַּשָּׂדֶה(?)] בָּרְאָה אֶת אֶנכִּדוּ, אֶת הַגִּבּוֹר,
יָלוּד דִּמְמַת (הַלַּיְלָה), בֶּן כּוֹכָב אֲשֶׁר לננרתה.
מִכֻסֵה שֵׂעָר כָּל בְּשָׂרוֹ,
מִגְדָּל רָעֲמָה כְּמוֹ אִשָּׁה,
תַּלְתַלֵּי רַעְמָתוֹ שׁוֹפְעִים כְּמוֹ שֶׁבָּלֵי-קָמָה,
לֹא יָדַע בֵּן-אֱנוֹשׁ אוֹ אֶרֶץ (נוֹשֶׁבֶת),
לָבַשׁ לְבוּשׁ כְּמוֹ חַיָּה.
הַלֹּא עִם הַצְּבִיּוֹת יֹאכַל עֵשֶׂב,
עִם הַבְּהֵמָה יִתְרוֹצֵץ עֲלֵי שֹׁקֶת,
עִם הָעֲדָרִים בַּמַּיִם יֵיטִיב לִבּוֹ."
(לוח ראשון, שורות 111-98)

בריאתו של אנכידו דומה לבריאת האדם הראשון בבראשית. אמנם אנכידו איננו האדם הראשון – שכן הציוויליזציה האנושית כבר קיימת,32 אבל בריאתו של אנכידו דומה לבריאת האדם הראשון במיתוסים מסופוטמיים אחרים,33 ואלה מקבילים לסיפור בריאת האדם הראשון במקרא. במיתוסים אלה נברא האדם הראשון מטיט, מדמו של האל המורד, או מטיט בלול בדמו ובבשרו של האל המורד, שעליו נתנו האלים רוק (המסופוטמים ייחסו לרוק כוחות מאגיים). על האדם הראשון בספר בראשית נאמר, "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה" (ב, 7); וב"עלילות גלגמש", ארורו, האלה האם, קורצת טיט בכפיה, משליכה אותו בשדה ובוראת את אנכידו איש הפרא. גם בריאתו של אנכידו בצלם האל אנו, אל השמים, מקבילה לבראשית: "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו" (א, 24).

כאשר פוגשת בו שמח'ת נאמר: "ראתה שמח'ת את יצור האדם' ( לוח ראשון, שורה 178). המלה האכדית Ilullû, שאולה מן השומרית ובה פירושה "אדם". הכינוי lu lullûam מציין פרא אדם, ובמיתוסי הבריאה האכדיים משמש כינוי לאדם הקדמון; כך ב"אנומה אליש" (לוח שישי, שורה 6), וכך ב"אתרח'סיס" (לוח ראשון, שורה 190).

סיפור דומה לסיפור אנכידו כהכללה למין האנושי כולו בראשית הימים מופיע בשיר הוויכוח ובין הרחלה לבין החיטה "לח'ר ואשנן":
"בְּנֵי-הָאָדָם בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם,
לֹא יָדְעוּ לֶאֱכֹל לֶחֶם,
לֹא יָדְעוּ לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד,
הִתְהַלְּכוּ בָּאָרֶץ וְאֶבְרֵיהֶם עֲרֻמִּים,
אָכְלוּ עֵשֶׂב בְּפִיהֶם כְּמוֹ כְּבָשִׂים,
שָׁתוּ מַיִם מִן הַגֵּבִים."
("לח'ר ואשנן" שורות 25-20)

אפיזודת הפיתוי ב"עלילות גלגמש" בוטה הרבה יותר מאשר במקרא, אך יש בה מקבילות לפיתוח האכילה מעץ הדעת בגן העדן הבראשיתי:
"הֶעָרתָהּ שמח'ת שׁוּלֶיהָ, עֶרְוָתָהּ גִּלְתָה, חֶמְדָּתָהּ לָקַח,
לֹא חָתָה לָקְחָה אוֹנוֹ;
פָּרָשָׁה לְבוּשָׁה, שָׁכַב עָלֶיהָ,
עָשְׂתָה לוֹ, לִיצֹר, כְּמִשְׁפַּט הַנָּשִׁים,
דְּוָדָיו שָׁקְקוּ עֲלֵי בְּשָׂרָהּ.
שֶׁשֵּׂה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת, הִתְנַשֵּׂא אֶנכִּדוּ, בַּעַל אֶת שמח'ת,
אַחֵר אֲשֶׁר שָׁבַע חִשְׁקָה,
שֵׁם פָּנָיו אַל עֵבֶר בְּהֵמְתוֹ.
רָאוּהוּ, אֶת אֶנכִּדוּ, הַצְּבִיּוֹת, וְתִשְׁעַטְנָה,
בֶּהֱמַת הַשֵּׁדָה נָסָה מִפְּנֵי בְּשָׂרוֹ.
נִלְאָה אֶנכִּדוּ, נִלְפַּת גֵּווֹ,
כָּשְׁלוּ בִּרְכָּיו כִּי נָסָה ְּהֵמְתוֹ.
נִרְפָּה אֶנכִּדוּ לֹא כְּמוֹ לְפָנִים מְרוּצָתוֹ,
וְהוּא קָנָה דַּעַת, הוֹסִיף תְּבוּנָה;
שָׁב וְיָשַׁב לְרַגְלֵי הַקְדֵּשָׁה,
יַבִּיט בִּפְנֵי הַקְדֵּשָׁה,
וַאֲשֶׁר תְּדַבֵּר הַקְדֵּשָׁה – תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָיו."34
(לוח ראשון, שורות 204-188)

גן העדן ב"עלילות גלגמש"

לכאורה אין גן העדן מופיע ב"עלילות גלגמש"; אבל עולם הפרא שבו חי אנכידו בחברת בעלי החיים, ידידיו, הוא עולם של תום, הנתפס כניגודו של עולם הציוויליזציה; הוא מעין גן עדן, וממנו מגורש אנכידו אל עולם הציוויליזציה והמוות. האישה שמח'ת שהופכת את אנכידו לבר דעת ולבן תרבות חורצת את גורלו למות. ואולי גם המסע של גלגמש אל יער הארזים הוא ניסיון לכבוש גן עדן שח'ומבבה, נוטר היער, הוא מעין החרב המתהפכת המגוננת עליו מפני האדם. בתחילת הלוח החמישי, כאשר הרעים מגיעים אל היער, מושב ח'ומבבה, הם נאלמים דום לנוכח היופי. הלוח פותח בתיאור קסמו של היער, תיאור נדיר מאוד בספרות שאין בה כמעט תמונות נוף. ח'ומבבה איננו רק מפלצת שנשימתה מוות; במיתוס השומרי "גלגמש וח'ומבבה" (שורות 200-189) מפזר אנליל את קרני האימה אשר היו חלק מגופו של ח'ומבבה כדי לברך בהם את השדה, את הנהר, את קנה-הביצה, את האריה, את ההיכל, את ההרים ואת היערות ולוקח לעצמו את מה שנותר מן הקרניים. ח'ומבבה, עד כמה שניתן לשחזר את דמותו מתוך הטקסט השבור, נראה בעיני כמו אל-עץ, כמעט בעל חיים; קרני אימתו בן אמירים מיתולוגיים, שאנשיו של גלגמש במיתוס השומרי גודעים אותם וקושרים אותם לצרור כמו שייעשה לענפי העץ.

ואולי אפשר לתמוך בתפישת הר הארזים כגן עדן גם מתוך השוואה בין תיאור יער הארזים בגלגמש לבין המשא על מלך מצרים ביחזקאל המתאר את אשור, שבו נזכר יער הארזים בנשימה אחת עם "עצי עדן אשר בגן אלוהים": "ארזים לא עממוהו בגן אלוהים, ברושים לא דמו אל סעפותיו, וערמונים לא היו כפארתיו, כל עץ בגן אלוהים לא דמה אליו ביופיו. יפה עשיתיו ברוב דליותיו ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלוהים." (ל"א, 18-2).

אפיזודת הפיתוי ב"עלילות גלגמש" נעדרת את אקט האכילה מעץ הדעת, אך אנכידו לאחר שידע את שמח'ת הופך לאדם בר דעת; הוא הופך מיצור פרא לבן תרבות. בראשית העלילה מגן אנכידו על עולם הפרא מפני הציד, אויב עולם הפרא; אחר כך הוא הופך קרבן לציד ממש כחיית השדה; הצייד ושמח'ת אורבים לו כדרך שייעשה לחיה. ואז פורשת לו הקדשה שמח'ת את רשת הפיתוי. לאחר שיקנה דעת יהפוך אנכידו בעצמו לצייד ויתגרה באריות (לוח שני, שורות '72-'65).

הארוס והציוויליזציה

ההוויה הבראשיתית, הטרום תרבותית, של האנושות נתפסת במחקר ובספרות35 או כתור זהב שבו חי האדם חופשי וטהור באחדות שלמה עם עצמו ועם הטבע; או להיפך, כברברית וחסרת הקשרים חברתיים. האדם הבראשיתי לפי תפיסה זו אוכל אדמה ואחר כך צמחים ושורשים; הוא ערום או לבוש בעורות, חסר חוק, רוצח, קניבל. דמותו של אנכידו יש בה כדי לייצג את שתי התפיסות גם יחד: עולם הטבע נתפס כתמים וטהור מצד אחד, ואולי אפילו מבטיח חיי נצח ומצד אחר כפראי, וחיתי, בשעה שעולם הציוויליזציה זוכה לשבחים, אבל נתפס גם כעולם המחלה והמוות.36

לא במקרה בהבדל מסיפור גן העדן המקראי נבחרה כאן קדשה, אישה זונה, למלא את תפקיד המפתה. רצוי לזכור כי אין מדובר כאן בבריאת האדם הראשון, שכן הציוויליזציה האנושית האנושית כבר קיימת. הקדשה היא נציגה של החיים העירוניים,37 היא שליחה של גלגמש מלך העיר, והיא משמשת חולייה מקשרת בין גלגמש לבין אנכידו. שמח'ת, הסמל המובהק של הארוס ושל חיי העיר, לה יאה לשמש בתפקיד האישה המפתה ביצירה, שאחד מציריה המרכזיים הוא האנטינומיה שבין עולם הפרא לעולם הציוויליזציה.

יוזמת הפיתוי כולה היא של שמח'ת; נעשה שימוש בשורה של פעלים כולם מיוחסים אליה למעט "שקקו עלי בשרה." שמח'ת מתוארת במונחים של שליטה: "לא חתה, לקחה אונו," "עשתה ליצור" ((legû, ep).

מעתה אנכידו מגורש מ"גן העדן", מעולם הטבע, ומרגע שנעשה בר דעת, כלומר בן אנוש, אין דרך חזרה. מצד אחד נסה מפניו חיית השדה, מצד אחר עודנו זר אל עול התרבות. שמח'ת הקדשה הופכת לסוכנת תרבות, ולסמכות. אנכידו יושב לרגליה, ואוזניו כרויות למוצא פיה.

לאחר שקסמה לו בפיתויי הארוס, הוא משדלת אותו בפיתויי הציווילזציה. אנכידו ש"ידע" את שמח'ת נעשה כשיר מעתה לרכוש "דעת"38. היא מספרת לו על נפלאות החיים האורבניים בעיר ארך:
"בַּאֲשֶׁר הָעֲלָמִים חֲגוּרִים אֵזוֹר-חֲלָצַיִם,
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ יַעֲשׂוּ חַג;
בַּאֲשֶׁר יְזַמְּרוּ בַּכִּנּוֹר וּבַתֹּף,
וְשְׁגָּלוֹת שָׁם (תְּשַׁכֹּנָּה), נְאוֹת תֹּאַר,
שׁוֹפְעוֹת חֶמְדָה, מְלֵאוֹת צָהֳלָה."
(לוח ראשון שורות 230-226)

מעתה שמח'ת הופכת לחונכת של אנכידו כבן תרבות: מלבישה אותו, מעניקה לו מחסה במלונת הרועים; שם הוא לומד לאכול לחם ולשתות שכר, לסוך את פרע שערו ואת גופו בשמן. למעשה היא מעבירה לו כמה מן ה-me האלוהיים,39 אותם סממני ציוויליזציה שבראו האלים למען בני אדם, ועמהם נמנים גם המשגל והזנות. אחדים מן הסממנים האלה, הנוגעים בלבוש, בסיכה בשמן ובשיער, ישובו ויופיעו בטקסטים שנושאים אופי פולחני כל אימת שגלגמש יעבור מעולם התרבות לעולם הפרא ולהיפך.

המעבר של אנכידו מעולם החיה אל העיר אינו מיידי, הוא עובר שלב של התבגרות. ההקבלה בין הטבע לילדות יש בה רמז לכך שהחיים בציוויליזציה יש בהם משום אובדן זיקה ישירה לטבע, אבל יש בהם גם בגרות ומודעות.40

על הקשר בין "לדעת" במובן האירוטי לבין "לדעת" בכל מובניה האחרים אפשר לעמוד גם מסוף הסיפור של אנכידו ושמח'ת ולא רק מראשיתו. אנכידו על ערש דווי מקלל שלושה נציגים של עולם הציוויליזציה: את הדלת שעשה מעץ הארז והציב בפתח מקדש אנליל, את הצייד ואת הקדשה. אמנם, אנכידו נענש כאן במוות בטרם עת על הריגת ח'ומבבה ועל הריגת פר השמיים; אולם מוות, היעדר חיי נצח, הם ממהות האדם באשר הוא. המוות לאורך היצירה נתפס תפיסה אקזיסטנציאלית כחלק מן המהות האנושית, כפי שאומרת סידורי, המוזגת, לגלגמש:
"כַּאֲשֶׁר בָּרְאוּ הָאַלִּים אֶת הָאָדָם,
מות שָׁתוּ עַל הָאָדָם,
וְאֶת הַחַיִּים שָׁמְרוּ בְּיָדָם."
(לוח עשירי שורות 73-73-י)

וכך גם טוען אותנפישתים באוזני גלגמש: "מות וחיים שתו (על בני אנוש)" (שורה 322); המוות נתפס כאן כמהות כמו החיים. ולכן לא נאמר "מוות שתו על האדם" כפי שהיינו מצפים.

הדלת – מייצגת את הציוויליזציה; היא מוצר טרנספורמטיבי של עולם הפרא – מהעץ ביער הארזים אל פתח המקדש/הבית. היא מטונימיה לבית, למחסה, שהוא מסמלי התרבות המובהקים. הצייד הוא באופן ברור אויב עולם הפרא. ושמח'ת, הקדשה שפיתתה אותו אל מנעמי הציוויליזציה – היא למעשה שחרצה את גורלו למות. בהבדל מסיפור גן העדן המקראי לא האל מקלל את האדם, אלא אנכידו מקלל את הקדשה, וקללתו אנלוגית להאשמה שמטיח אדם בחווה: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (ג', 6). אנכידו שוקל לשמח'ת מידה כנגד מידה: הוא שולל ממנה את את אחד הסמלים המרכזיים לחיי תרבות – את "הבית" וכל מה שמשתמע ממנו: נישואים ותינוק, כל מה שסידורי, המוזגת, תדבר בשבחו, ומועיד לה את הרחוב. הוא שולל ממנה גם את מותרות הציוויליזציה כמו אבנים טובות ותכשיטי כסף; השכר אשר לימדה אותו לשתות, שאף הוא אחד מסמלי החיים בציוויליזציה העירונית – יתפיח את בטנה, ומנת חלקה היחידה – ארוס גס והמוני:
"לֹא תִּבְנִי לְךָ בַּיִת כְּחֵשֶׁק-לִבְּךָ,
[לֹא] תֹּאהֲבִי [אָהוּב] כְּאוַת-נַפְשֶׁךָ,
לֹא תֵּשְׁבִי בְּבֵית-[הַמִּשְׁתֶּה], מוֹשַׁב הָעֲלָמוֹת,
שִׁמְּרֵי-שֶׂכָר יַתְפִּיחוּ אֶת חֵיקֵךְ הַמָּתוֹק,
כְּסוּת חַגֵּךָ שִׂכּוֹר יְטַנֵּף בְּקִיא,
[דּוֹדְךָ] יַחְמֹד עֲלָמוֹת [יְפוֹת-תֹּאַר] וְטוֹבוֹת-מַרְאֶה.
[לוּ יִרְמְסוּךָ] כְּחֵמַר קַדָּרִים,
אֶבֶן-בַּהַט זוֹהֶרֶת לְעוֹלָם לֹא תִּירְשִׁי,
[אוֹצָר] כֶּסֶף טָהוֹר, שִׂמְחַת אֱנוֹשׁ וְגַאֲוָתוֹ, לֹא יֶאָצֵר בְּבֵיתֵךְ,
יְהִי הַפֶּתַח [מִשְׁכָּב] חִשְׁקְךְ,
אֵם-הַדֶּרֶךְ – תְּהִי מוֹשָׁבְךְ,
חֲרָבוֹת – תִּהְיֶינָה מְלוֹנְךְ,
צֵל הַחוֹמָה – יְהִי מַעֲמַד-רַגְלֵךְ,
קוֹצִים וְדַרְדַּרִים יְקַלְּפוּ רַגְלַיִךְ,
שִׂכּוֹר וְצָמֵא יַכּוּ לֶחְיֵךְ"
(לוח שביעי, שורות 109 ואילך)

גם כשהוא מברך את שמח'ת אחרי גערותיו של האל שמש, מותיר לה אמנם אנכידו אתנני זנות, אבל הוא מתייחס לאספקט האירוטי-הגס וההמוני בלבד, ועל כן זוהי ברכה בעלת משמעות אירונית, בעיקר אם נשים לב לסיומה: "בעבורך תעזב רעיה, אם השבעה!" (לוח שביעי, שורה 163) ומכאן משתמע בבירור כי שמח'ת לא תהיה לעולם רעיה ואם.

הסתירה לכאורה בין "כמו אל נדמית" לבין "ויהי לאדם"

שלושה מונחים המתייחסים (בנוסח הבבלי העתיק) לאנכידו נראים כעומדים בסתירה: לאחר שידע אותה וקנה דעת מכנה אותו שמח'ת בתואר "אל": "כמו אל נדמית." (לוח שני, שורה 9), ובדומה לו הביטוי מן הנוסח האשורי, "כמו אל היית" (לוח ראשון, שורה 206). לעומת זאת, מציין הסיפור כי אנכידו היה לאדם: "ויהי לאדם" (לוח שני, שורה '63) וגם "כמו גבר נהיה") לוח שני, שורה '64).

מבנה המשפט בנוסח העתיק מקביל בדיוק למשפט שבו זכה לכינוי "אל" בנוסח האשורי. בשני הדימויים, דימויו לאל, לאדם ולגבר, זכה אנכידו לאחר שידע את הקדשה וקנה דעת. כך גם בדברי הנחש אל אדם בספר בראשית (ג', 5): "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". הסתירה מתיישבת אם נתפוס את "כמו אל" במשמעות של בעל פוטנציה לברוא ציוויליזציה. אמנם האלים בראו את העולם, והורידו לאדם את הרחלה ואת החיטה, כמו שמספר שיר הוויכוח "לח'ר ואשנן", שהוא בעצם סוג של מיתוס; ואולם לאחר שנברא האדם הוא מופקד לעשות את מלאכת האלים, להוציא מן הכוח אל הפועל את הציוויליזציה שהורישו לו האלים. כל סממני הציוויליזציה שאנכידו מתוודע אליהם נרכשים הודות לאותו חלק אלוה ממעל שקנה אנכידו משעה שידע את שמח'ת. הטקסט מעמיד מעין משוואה בין חכמת האל ובין חכמת האדם: האדם שקנה דעת – הופך להיות דמוי אל, הוא האדם "בצלם".

ראינו גם במיתוסי בריאה אחרים שהאנושי שבאדם הוא חלק האל שבו. ב"אתרח'סיס", מיתוס המבול הבבלי, נברא האדם מטיט בלול בדם האל המורד ובבשרו, ויש בו משאר רוחו של האל; וכך גם ב"אנומה אליש", מיתוס הבריאה הבבלי, נברא האדם מדם האל המורד. האדם נבדל מן האל לא בעניין הדעת אלא בעניין הנצח. על אדפה, גיבור של מיתוס אכדי, נאמר: "חכמה נתן לו, חיי-נצח לא נתן לו."41

הפועל "ידע" העברי מכיל בקרבו את כל האפשרויות המתגלמות בסיפור הפיתוי של אנכידו: הוא "יודע" את שמח'ת במובן האירוטי. דרך "ידיעה" זו הוא מגיע אל "דעת" – כפוטנציה המאפשרת לו לקנות את מכלול סממני הציוויליזציה והתרבות.

דרכה הוא מגיע אל "ההתוודעות" – במשמעות של "בהתוודע יוסף אל אחיו", הוא הופך להיות יצור חברתי (הוא מדבר על שמח'ת במונחים של אהבה: "אחר אשר [היית לי (?)] רעיה" (לוח שישי, שורה 132), וגם מוצא לו חבר. ולבסוף הוא מגיע גם אל רגע "ההיוודעות", האנגנוריס, ההתגלות – הרגע שבו מגלה אנכידו את מהותו האנושית בעומדו פנים אל פנים עם המוות ותופס את משמעותו. על ערש מותו, הוא מצליח להשיג כבן אנוש מה שלא עלה בידי גלגמש, כמדומני, עד סוף סיפור עלילותיו; הוא מכיר בחולשתו האנושים ויודע את המוות (לוח שביעי).

לפני מותו חולם אנכידו חלום. בחלומו נועצים ביניהם האלים הגדולים על גורלם של גלגמש ואנכידו (לוח שביעי, שורות '-1'16). אל השמיים, אנו, טוען כי רק אחד מן השניים נגזר עליו למות. אנליל, ראש הפנתיאון חורץ דין: "אנכדו מות ימות", ואילו האל שמש מסנגר על אנכידו: "האף אמנם ימות אנכדו אשר לא חטא?!" האמנם באמת לא חטא אנכידו? אף שגלגמש הוא הגיבור המרכזי של האפוס ואנכידו הוא דמות הצל שלו, הרי כל ההחלטות הגורליות שבעבורן מחליטים האלים לגזור מוות על הרעים מתקבלות על ידי אנכידו. כאשר רואה גלגמש כמה איום ונורא הוא ח'ומבבה ושומע את דברי האזהרה שלו, הוא מבקש להימלט ולשוב על עקבותיו. אנכידו, שמכיר היטב את אורחותיו של ח'ומבבה, ויודע כי אם יסוגו ישיגם ח'ומבבה ויהרגם, עוצר בעד גלגמש. גלגמש כמעט עונה לבקשת הרחמים של ח'ומבבה, הוא מבקש תירוצים לדחות את הריגתו, ומציע לפגוע תחילה ב"קרני האימה" של ח'ומבבה; ושוב אנכידו מזהיר שלא ישמע לבקשותיו ולתחינותיו של שומר היער. נחרצותו של אנכידו באה לידי ביטוי בשורה של פעלים אלימים בלשון ציווי, שחוזרים על עצמם פעמים אחדות: "כתש אותו, הרג אותו, טחן אותו, ואת עפרו [פזר]" (לוח חמישי שורה '198, '293). ואחר כך גלגמש מכה בעורפו של שומר היער, אך אנכידו הורג אותו, עורף את קדקדו (אם השחזור הוא נכון) ועוקר את שיניו. הצדק עם טענתו של ח'ומבבה שומר היער כאשר הוא מטיח באנכידו: "הן התבוננת אל משפטי יערי, ועתה, אנכידו, בידך לקרא לי דרור, / דבר אל גלגמש, ועל הנפש יחוס". חטאו של אנכידו גדול שבעתיים מפני שהוא פוגע בנציגו של עולם הטבע שבו גדל, בבן ברית לשעבר, או בלשונו של ח'ומבבה: "[ואתה כמו] אויב וזר התיצבת (כנגדי)?!" (לוח חמישי, שורה '86). "החטא הקדמון", נפילתו בקסמה של שמח'ת, שהפכה אותו לבן תרבות גובה את עונשו. גם ההצעה לעשות דלת ענקית למען מקדשו של אנליל מן הארז הגבוה באה מפיו של אנכידו; האיש שנולד בהוויה הפראית הפנים את הנורמות ואת הערכים של בן העיר; הוויית הציוויליזציה גברה על עולם הטבע.

גם במלחמתם בפר השמיים שמשלחת בהם אשתר, אנכידו הוא בעל התחבולות ובעל העצה, ובזכותו הם מכריעים את הפר (לוח שישי, שורות 125-144). נדמה לי כי סיפורו של אנכידו מכיל את כל רכיבי הסכמה של הטרגדיה: המעשה המביש – הריגת ח'ומבבה ופר השמיים; הייסורים – מחלתו של אנכידו; הידיעה – החלום שבו הוא מתוודע אל מותו; והאישור או האישור מחדש – קבלת עצמו כבן מוות.42 אנכידו עומד מול סופיותו חשוף, חלומו אינו מתחפש בעולם של סמלים.43 בחלום הראשון הוא רואה בבירור איך האלים הגדולים חרצו את מותו; ובחלום השני הוא רואה את עצמו בתוך השאול ומתאר אותה:
"הִכַּנִי לַיּוֹנָה אוֹתִי הַפַךְ,
וּכְצִפּוֹר [כֻּסּוּ] יָדַי [נוֹצוֹת].
אֲחָזַנִי, הוֹבִילַנִי אֶל הַבַּיִת הָאָפֵל, מוּשָׁב אֵלַת אִרכַּלַה,
אֶל הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּאָיו לֹא יָצְאוּ,
אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נְתִיבָתָהּ לֹא תָּשׁוּב,
אֶל הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּאָיו חֲשׁוּכֵי אוֹר,
מָקוֹם בּוֹ עָפָר לְחַמֵּם, מַאֲכָלָם טִיט,
לְבוּשִׁים כְּצַפָּרִים אַדֶרֶת-כָּנָף,
וְאוֹר לֹא יִרְאוּ, בָּעֲלָטָה יֵשְׁבוּ,
עֲלֵי דֶּלֶת וּבָרִיחַ נֶעֱרַם הֶעָפָר."
(לוח שביעי, 184 ואילך)

תיאור השאול מפיו של אנכידו לקוח מילה במילה מתוך המיתוס "ירידת אשתר לשאול",44 והוא עשוי ללמד אותנו על הזיקות הבין-טקסטואליות בספרות המסופוטמית, שמילאו תפקיד של ארמו (אלוזיה) לכל דבר.45 אין ספק שהקורא או המאזין לחלומו של אנכידו הכיר היטב את המקור של התיאור הזה, שהיה התיאור הקלאסי של השאול; השימוש במקור בהקשר זה חיזק את רישומה של האימה שבחלום.

הרכיב שנוסף כאן לפורמולה של תיאור השאול הוא הפיכתו לציפור. התיאור הפורמולרי, הכללי, של השאול שבה מתוארים המתים כ"לבושים כצפרים אדרת כנף" ("ירידת אשתר לשאול", שורה 10), הופך כאן אישי ומוחשי. האני בגילומו הקונקרטי ביותר, הגופני, מתכסה בנוצות והופך לציפור. ואולי הוא הופך לציפור מפני שאין כמו הציפור המורגלת במרחב כדי לתאר את המצוקה בשאול הסגורה והמסוגרת,46 ומשום כך מדומים המתים בשאול לציפורים.

אנכידו מתממש בחייו כאדם ומשלם את מחיר הפיתוי; מי שאינו חי – גם אינו מת. מעשה הפיתוי הראשון הופך את אנכידו לבן אנוש – משמע לבן דעת בכל המשמעויות של המילה, אבל גם לבן מוות.

לחלקים נוספים של המאמר:
האשה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית
האישה הדעת והמות : עלילות גלגלמש - יצירה חתרנית : מבוא
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : האישה הדעת והמוות
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: הפיתוי הראשון-שמח'ת ואנכידו (פריט זה)
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השני- אשתר וגלגלמש
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית : הפיתוי השלישי- גלגמש וסדורי או פונדק ההזדמנות האחרונה
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש- יצירה חתרנית : האמנם גיבור בעל תודעה טרגית?
האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: תפקיד "החזרה העודפת" בהגחכת הגיבור

הערות:

32. במיתוסים המסופוטמיים בוראים האלים את הציוויליזציה למען האדם, בהבדל מן המקרא שבו הציוויליזציה היא מעשה ידי אדם. ראו, למשל, את שיר הוויכוח 'לח'ר ואשנן': 3600-58.
33. השוו בריאת האדם הראשון ב'אנומה אליש' לוח ששי שורות 134-; 'אתרח'סיס' לוח ראשון שורות 8243-21. ראו על בריאת האדם שפרה 2003: 932-2. מעניין להשוות את תיאורו של אנכידו הפרא עם הנבואה על נבוכדנצר בספר דניאל, ואולי אפשר אפילו לשער כי 'עלילות גלגמש' היה ידוע למחברו של הספר: "באותה שעה כלה הדבר על נבוכדנצר ומבין אנשים גורש, ועשב כשוורים יאכל, ומטל השמים גופו ירטב, עד אשר שערו כנשרים רב וציפורניו כציפורים" (ד,ל; תרגום מן המקור הארמי).
34. לשם הקוריוז מעניין אולי לספר כי סמית ג'ורג' כנציג מובהק של הנורמות המוסרניות הויקטוריאניות (1870), שגילה את היצירה וגם תרגם אותה, כלל לא תרגם את האפיזודה האירוטית הזו. והיידל (1949) בתרגומו לאנגלית בחר לתרגם אפיזודה זו "בלשון נקייה", בלטינית. ואולי כדי להמחיש האכדית משתמשת כאן בשני פעלים: tebu = התנשא; rehu = בעל. הפעלים השונים בתרגומים לאנגלית נעים מן המינוח הוולגרי ועד למינוח כמעט באיזו מידה העברית יכולה לדייק כאן יותר מכל לשון אחרת שאינה שמית, אביא כאן שלושה תרגומים לטור אחד: "התנשא אנכידו, בעל את שמח'ת". רפואי.
("Enkidu arracked, Fucking the Priestess" (Gardner J. 1985: 77.
"Enkidu stayed aroused and had intercourse with the harlot" (Kovac M. 1985:9)
"Enkidu was erect, as he coupled with Shamhat (George A. 1999: 8)
35. ראו: Moran W.L. 1997 (1991): 234-244.
36. השוו על פי מורן עם אובידיוס (1-743 לפני הספירה ב-Ars Amatoria, 2, שורות 46-7480), שמתאר את האדם הבראשיתי: "היער ביתם, העשב – מאכלס, העלים – משכבם, איש לא יכיר את אחיו. אהבה רככה את לבבות הפרא: איש ואישה פגשו זה בזה. כל אשר למדו – מעצמם למדו, לא היה להם מורה" (תרגום חופשי על פי האנגלית). לדעת מורן קשה להניח שהיה איזה שהוא אנכידו אלכסנדרוני שעליו נשען אובידיוס, אבל הוא נשען על מסורות קדומות. על מקומו של הארוס בתהליך התירבות של האדם אצל לוקרציוס, אובידיוס וקיקרו ראו מורן, שם.
37. על מעמדה של הזונה בחברה המסופוטמית ראו: 200-185 Bottero J. 1992 (1987):. וגם Leick G. 1994: 162-169. על הקשר בין הזונה והחיים העירוניים אפשר ללמוד מן המקרא, למשל מנבואת יחזקאל על ירושלים (פרק ט"ז), וגם מטקסטים מאוחרים יותר, ראו למשל הברית החדשה, חזון הזונה הגדולה, "בבל הגדולה אם הזונות ותועבות האדמה" (חזון יוחנן, פרק י"ז).
38. על הזיקה בין הארוס והדעת ראו 21-42: Foster B. 1987.
39. רשימה חלקית של ה-me: אדנות, אלוהות, הכתר הנשגב העומד לעד, כס המלכות, שרביט המלכות הנשגב, סמלי המלכות, המקדש הנשגב, עבודת הרועים, המלוכה, מעמד הגבירה העומד לעולם, משרות כהונה, אמת, ירידה לשאול תחתית, עלייה משאול תחתית, סריסים למיניהם, נס המלחמה, המבול, כלי זין, משגל, זנות, חוק, דיבה, אמנות, לשכת הפולחן, נגינה, מעמד הזקנים, גבורה, כוח, איבה, יושר, חורבן ערים, קינה, מורך לב, כחש, ארץ מורדת, טוב, צדק, חרושת המתכת, לבלרות, נפחות, בורסקאות, בנאות, אומנות קליעת-הטנא, חכמה, טהרה, יראה, בעתה, מדון, שלום, אין-אונות, ניצחון, עצה, דאגה, משפט, פסק-דין, כלי נגינה. ראו קרמר נח שמואל 1960: 13-1160. ובמקור האנגלי: 75-101: Kramer N.S. 1981.
40. כדאי לזכור כי שמח'ת אינה יודעת מה היא התכלית הסופית של בריאתו; האלים יודעים והקורא או המאזין יודעים; גם גלגמש עצמו אינו יודע מהי תכלית הבאתו של אנכידו לארך; גלגמש במו ידיו טווה בבלי דעת את תבנית התיקון או תבנית האובדן של מסע חייו.
41. יש מי שרואים במיתוס של 'אדפה' מקבילה לסיפור האדם הראשון שבגירושו מגן עדן נמנעו ממנו חיי נצח. ראו: 13-1138. על 'אדפה' והזיקה בין הדעת והמוות בבראשית וב'עלילות גלגמש' ראו Izre'el S. 2001, בעיקר: 10-7149.
42. ראו: קרוק ד. תשל"ב: המקור האנגלי: Krook D. 1969. וכן שטרנברג מאיר 1973: 369-2.
43. השוו חלומותיו המוסווים היטב של גלגמש שאנכידו באהבתו אליו פותר אותם תמיד לטובה; לוח רביעי: 6224-21.
44. המיתוס 'ירידת אשתר לשאול' (0375-35), מספר איך ירדה איננה-אשתר לשאול, ומצאה שם את מותה מידי אחותה, ארשכיגל, מלכת השאול. במותה נפסק הפריון על הארץ. האל אנכי בתחבולותיו מעלה אותה מן השאול; על פי חוקי השאול עליה להסגיר בידי שדי השאול מישהו כפרתה-חליפתה. אשתר מסגירה את בעלה-אהובה דומוזי-תמוז; כדי לקיים את הפריון על הארץ מחליפה אותו בשאול מדי חצי שנה, אחותו גשתיננה.
45. ראו: שפרה, קליין 1996: 652.
46. ראו תיאור יושבי השאול כעטלפים המשמיעים קול צפצוף ב'אודיסאה' שיר עשרים וארבעה שורות 124 – "שוב בארץ רפאים" בתרגום טשרניחובסקי: "כאותם העטלפים המרחפים במערות חשכות, / בצפצוף צפצופים נשאים כאשר יצנח האחד / מני השורה בסלע ושבו ויתלכדו, / ככה התעופפו יחדו בצפצוף".

ביבליוגרפיה:
כותר: האישה הדעת והמוות : עלילות גלגמש - יצירה חתרנית: הפיתוי הראשון - שמח'ת ואנכידו
מחברת: ש', שפרה
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית