יונה הנביא ביצירותיו של יעקב שטיינהרט

יעקב שטיינהרט (1887-1968), אמן ישראלי יליד פולין, יצר יצירות רבות העוסקות בנושאים מהמקרא. אחד הנושאים החוזרים בעבודותיו הוא תיאורם של נביאים, נושא שהחל לעסוק בו כבר בעשור השני של המאה ה-20. העיסוק בנביאים מהמקרא לא היה ייחודי לשטיינהרט. בשנים 1912-1913 ניתנו משמעויות שונות למושג הנביא. בקרב הוגים יהודים הודגש המסר התרבותי-אוניברסאלי בקריאה המוסרית של הנביאים, מסר שחשוב גם ליהדות וגם לנצרות. בנוסף לכך אינטלקטואלים יהודים צעירים, כמו מרטין בובר, ראו בנביאים דמויות שהן מפתח להגדרה חדשה של היהדות ומבטאות את המהויות הבסיסיות של היהדות ושל תפקידה בהיסטוריה. (אינקה ברץ, 1998)

עוד עניין שהביא אמנים לעסוק רבות בנביאי המקרא ובדמותם הוא הקשר בין הנביא לבין האמן. אינטלקטואלים ואמנים שמתחו ביקורת על התרבות או על החברה, מצאו דמיון ביניהם ובין הנביאים - הנביא הוא בעל יכולת התבוננות פנימית, הוא מצוי מחוץ לחברה, חוֹוֶה חוויות על-חושיות, מוכיח את החברה, מחנך ומנהיג אותה, וכמוהו - גם האמן. אמנים מודרניים רבים ראו עצמם מעין חוזים שייעודם להעביר לאנושות מסר באמצעות האמנות - ממש כמו הנביאים.(איקה ברץ, עמישי-מייזלש, 1998)

שטיינהרט, לטענת פרופ' זיוה עמישי-מייזלש, הזדהה באופן מיוחד עם הנביאים שצייר. הנביא המועדף עליו ביותר כנושא לציוריו היה יונה, הנביא הסרבן (עמישי-מייזלש, 1998). בשנים 1922-23, כאשר חי בברלין, יצר שטיינהרט סדרת תחריטים המתארים את סיפורו של יונה.

אלוהים קורא ליונה

בתחריט אלוהים קורא ליונה נראית יראתו של יונה מפני האל לאחר שהוא פונה אליו. ידו השמאלית של יונה מונחת על פניו, עיניו מבוהלות וכמעט יוצאות מחוריהן, גופו מכווץ ונוטה הצידה כמו נרתע מאֵימת האל. האור הנופל על יונה מסמל אולי את פנייתו של האל אל יונה (שימו לב לניגוד בין שטחי המשולשים הכהים - בחלקו הימני של התחריט ובחלקו השמאלי העליון - לבין האור הבוהק הנופל על יונה). הירח משמאל למעלה מעיד שהאור הנופל על יונה אינו אור יום טבעי. באופק מאחור נראית עיר, אולי נינווה.

הקווים העקומים והלא שלמים והמארג הסבוך שלהם בתחריט יוצרים תחושה של רטט, תחושה המעידה אולי על סערת נפשו של יונה או על גודל האירוע שמתרחש בסיפור. אפשר כמעט לחוש את תנועות ידו של האמן בזמן שיצר את הקווים בתחריט, לדעת מתי הוא לחץ חזק על הלוח עליו נחרט הדימוי ומתי הרפה.

מארג הקווים בתחריט יוצר מעין אשליה: ידוע שדף הוא דו-ממדי, ולמרות זאת דמותו של יונה בתחריט נראית תלת-ממדית. הדבר מתאפשר באמצעות אזורי אור ואזורי צל שיצר שטיינהרט כאשר חרט קווים בצפיפויות שונות. האשליה של תלת-ממד נוצרה אפוא בזכות הדקויות הרבות שיצר שטיינהרט בתחריט.

כאשר משווים את התחריט אלוהים קורא ליונה לחיתוך העץ איוב, גם הוא פרי יצירתו של שטיינהרט , אפשר לראות בבירור את ההבדלים בין שתי הטכניקות –בחיתוך העץ שטיינהרט יוצר הבעה תמציתית, "גסה", ואינו מתאר את דמותו של איוב ואת הנוף כחיקוי למראה המציאות. לעומת זאת בתחריט - דמותו של יונה היא בעלת נפח והמעבר בין הגוונים השונים הדרגתי יותר. הבדל נוסף ניתן לראות במרחב שיוצר שטיינהרט: בחיתוך העץ ישנה תחושה כללית של השטחה, למרות שאנו יודעים שדמותו של איוב קרובה אלינו. לעומת זאת בתחריט ישנם הבדלים ביחסי הגודל בין יונה לבין העיר, וכך נוצר עומק מרחבי.

אווירת הפחד והיראה שתמונת התחריט מעניקה לפניית האל אל יונה מעניינת במיוחד, שהרי יונה בחר לא לקיים את שליחות האל ולא לצאת אל העיר נינוה, כדי להזהיר את אנשיה שחטאו מפני חורבן עירם. האם ניתן לראות בתמונה פרשנות המעצימה את בחירתו של יונה, שלמרות יראתו מהאל החליט "לסרב פקודה"? או אולי הפחד הגדול מסביר את הצורך של יונה לברוח מהאל כי החליט לא למלא את השליחות שהוטלה עליו?

יונה מטיף בנינוה

התחריט יונה מטיף בנינוה מביא את המשכו של הסיפור: יונה הבורח עבר טלטלות רבות בדרכו, ביקר במעי הדג, התפלל ונפלט ליבשה, ומששוב הטיל עליו האל שליחות - לא סירב עוד ופנה לנינוה כדי להשיב את אנשיה בתשובה. הסיפור המקראי מספר כי נינוה הייתה עיר גדולה מאוד וכדי לחצותה נדרשו שלושה ימי הליכה. יונה הנביא הסתובב ברחובותיה וקרא: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת:" (יונה ג 4). תגובת האנשים הייתה מידית - הם הזדעזעו מתוכן הדברים, קרעו את בגדיהם, הכריזו על צום ושבו בתשובה.

התחריט מיטיב לבטא ללא מילים הן את תוכן הנבואה והן את תגובת אנשי נינוה: יש בו אזורים כהים רבים, ניגודים חזקים בין אזורים בהירים לאזורים כהים, וקווים כהים שנעשו באמצעות לחיצה חזקה ויוצרים אווירה דרמתית שמצויה גם בתוכן הנבואה הקשה של יונה לאנשי נינווה. קווים רבים בתחריט רוטטים - שימו לב לקווים היוצאים מידו של יונה הקפוצה לאגרוף ולקווי השיער שלו.

דמותו של יונה תופסת שטח גדול של התמונה, ידו המורמת לשמים גדולה באופן יחסי לגופו ומדגישה את עוצמת דבריו, ואצבעו המופנית כלפי השמים נראית כסכין חותכת. ידו הימנית קפוצה כאגרוף, עיניו מודגשות, וגופו כפוף. חלק מאנשי נינוה שמסביב ליונה מכסים את פניהם בידיהם (ראו את הדמויות מימין למטה), חלקם זועקים, וראשיהם של חלק מהאנשים דומים לגולגלות (ראו את הדמויות מימין למעלה).

יונה והקיקיון

התחריט יונה והקיקיון מתאר תמונה מסופו של הסיפור המקראי. אנשי נינוה חזרו בתשובה, גזֵרת החורבן התבטלה ויונה, אשר מראש צפה כי כך יהיו פני הדברים, יושב זעוף מחוץ לעיר, מלא כעס על רחמנותו של האל שסלח לאנשי נינוה על חטאיהם הרבים.

האל מסביר ליונה מעט על התנהלותו באמצעות הקיקיון. הוא מצמיח ליונה קיקיון שמגן עליו מפני השמש החמה ומשמח אותו מאוד. ואז, שולח האל תולעת קטנה שפוגעת בקיקיון וממיתה אותו. יונה כועס ומצטער, והאל מגיב: "...אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:" (יונה ד 10-11)

גם בתחריט הזה כמו בקודמים הקווים משמשים לא רק למטרות תיאור מהימן של המציאות המתוארת בסיפור המקראי אלא גם למטרות הבעה - קו המִתאר המקיף את גופו של יונה גלי ויוצר תחושה של תנועה ורטט ולא של גוף מוצק. יונה נראה חלש וכנוע, והוא דומה לקיקיון הנבול שלידו. שטיינהרט יוצר את הדמיון בין השניים אולי משום שבנוסף למסר לגבי רגשותיו של יונה בסיטואציה התנ"כית, הוא מבקש להעביר מסר נוסף: יונה נשלח אל נינוה, הקיקיון נשלח אל יונה ושניהם נשלחו על ידי האל על מנת להעביר מסר, ומשליחות האל - לא ניתן לברוח.

ביבליוגרפיה:

• אינקה ברץ, "פאתוס הנביאים וקהילת העיירה היהודית – יצירתו של יעקב שטיינהרט לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחריה," בתוך: גבריאל מענית ורותי אופק (עורכים), בין יעקב לישראל: זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, (המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן, 1998).
• זיוה עמישי-מייזלש, "שטיינהרט בארץ-ישראל," בתוך: גבריאל מענית ורותי אופק (עורכים), בין יעקב לישראל: זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, (המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן, 1998).