צבע הצבר

כפי שלימדו אותנו הובא הצבר לאזורנו כצמח משוכות למטעים ולחלקות בכפרים הערביים. לאחרונה עלתה השערה שהביאוהו כדי לגדל על גבעוליו כנימות מגן, שמהן הפיקו צבע הנקרא קוצ'ינלה (זהורית) אמריקנית. זהו צבע עמיד שצבעו הטבעי האדום-סגול היה מקור עיקרי לתעשיית הצבעים.

מוצאו של הצבר באמריקה. עוד לפני שגילו הספרדים את היבשת, עסקה קבוצה קטנה של אינדיאנים משבט הז'פוטקים בהפקת הצבע האדום מכנימת המגן שגידלו על צבר התולעת (נופליאה). הכנימה נראתה כזרע אפון והייתה רגישה לקור. לאחר גילוי אמריקה החלו להתפשט בעולם הגידולים החקלאיים שנפוצו בה דוגמת תפוחי אדמה, תירס עגבניות ועוד. גם הצבר החל נפוץ בצד גידולים אלו, וקשה להבין מדוע בלי לספר את סיפור כנימת הצבע הצמודה לו.

כמו זהב כמעט

את הכנימות הנקבות המתגודדות על עלי הצבר אוספים בעזרת מברשת לתוך מכל, ממיתים אותן במים רותחים המסירים מהן את ציפוי השעווה, שוטחים את "התוצרת" למשך כמה שבועות בשמש, וטוחנים אותן לאבקה. לקילוגרם אחד של אבקה יש צורך בכ - 150,000 כנימות. לצורך הכנת צבע הקוצ'ינלה מרתיחים מים בסיר, מכניסים את האבקה הטחונה ומוסיפים חומרים מחזקי צבע. לתוך התמיסה הרותחת מכניסים את חוטי הצמר למשך כשעה וחצי.

עם בוא הספרדים למכסיקו הם נתקלו בצבעים שונים, אך צבע הקוצ'ינלה היה העז והמרשים ביותר. בתחילה חשבו שמקור הצבע בזרעים. הם ייבאו את הצבע לספרד והשימוש בו גדל לממדים נרחבים, עד שהפך להיות המוצר השני בחשיבותו שיוצא מ"ספרד החדשה" (לאחר הזהב). הספרדים רצו לשמור לעצמם את מונופול הייצור והשיווק של הצבע ולשם כך גזרו עונש מוות על כל מי שהוציא כנימות חיות ממכסיקו. בשנת 1777 הצליח צרפתי שנקרא תיירי להבריח להאיטי כנימות חיות, ותעשיית הצבע של הכנימה החלה להתפשט בעולם. הצבר והכנימה הגיעו לאיים הקנריים, לצפון אפריקה, לסיציליה, למזרח התיכון, להודו ועוד.

בעיני חוקרים ונוסעים

בספרו של הנוסע וולני שביקר באזורנו בשנים 1785-1783 יש רמז לגידול הצבר וכנימת הצבע: "צמח הזהורית, הגדל לאורך כל החוף ההוא, מזין אולי כבר אותו חרק יקר ערך כמו במכסיקו ובסנט דומינגו". מידע ברור יותר מובא בספרו של הנרי בייקר טריסטרם, שביקר בארץ ישראל בשנים 1864-1863: "מדרוני עיבל מכוסים עד לגובה מסוים בצבר בלי קוצים, שמגדלים אותו כמזון לכנימה שמפיקים ממנה את צבע השני" (ה"ב טריסטראם, מסע בארץ ישראל, ירושלים 1977).

מטע הצברים בהר עיבל התפרסם בטיב פרותיו. פ' כהנוב, שעבר להתגורר ב – 1884 בשכם לצורכי מסחר, מספר:

כאשר הבשילו פרות הצבר, הועמדו שומרים לשמור על המטעים, והגנבים, כדי שלא ייתפסו, התפשטו עירומים ומשכו את גופם בשמן (פ' כהנוב, "מן השמור בזכרוני", א' דרוינוב (עורך), מימים ראשונים, כרך ב 1935, עמ' 179).

הזואולוג שמעון בודנהיימר, בתארו את החרקים השונים שמהם הפיקו צבעים, כתב:

יש בהן בדרגות הצבע כדי לפתור אחת החידות של הנוף הארצישראלי. בעוד שמין מיוחד של צבר נפוץ במידה רבה בשפלה הדרומית, הרי בהרים הוא מצוי בצורה ניכרת רק בשכם, שבסביבתה מכסה הצבר בצפיפות אחד מורדות ההרים. צמח זה אינו יליד ארץ ישראל כפי שתכופות סבורים, אלא יליד מקסיקו, והוכנס לארץ ישראל במאה הי"ז או הי"ח. על הצבר הזה חי וקיים חרק הצבע המפורסם שדחה מפניו את שאר הצבעים. החל מהמאה הי"ז ואילך הוא הובא לשכם, ובגידולו הוחל שם כפי הנראה בתחילת המאה הי"ט, שאז טיפלו בגידולו בצפון סוריה, בדרום אנטוליה ובמצרים. בכל הארצות האלה נכחד הצמח משחדלו לטפל בגידולו. אבל גידולי הצבר הנרחבים בסביבות שכם משמשים עד היום מצבת זיכרון לגידול חומר צבע מן החי, שהוחנק על ידי התעשייה הכימית המודרנית (ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך ב, ירושלים תשט"ז, עמ' 313).

טוביה קושניר, בחפשו את האיריס השומרוני בהר עיבל, נתקל במטע הצבר הנרחב ששרד שנים רבות: "מעל לאזור הבתים (שכם) משתרע הצבר, רצועה ברוחב 360-300 מ' ובאורך רב הגובלת בין העיר וההר" (ט' קושניר, מחקרי טבע ומכתבים, תל אביב תש"ט, עמ' 37). מטע צבר זה ניטע כנראה בימי השלטון המצרי בארץ ישראל (1840-1831) שפיתח במרחב גידולי תעשייה, כגון: כותנה, אינדיגו, קני סוכר ותות. כאשר תרו אנשי עמק הירדן אחרי זנים מובחרים של פרות, הגיעו גם לאיים הקנריים. הם נוכחו לדעת שמטעי הבננות החליפו גם את תעשיית הקוצ'ינלה, שהיוותה את עיקר כלכלתם של האיים והתמוטטה עם המצאת הצבעים הסינתטיים בגרמניה בשנת 1865. בן ציון ישראלי מכנרת, במסעותיו להבאת זני תמרים משובחים, הגיע למצרים, ושם, בחווה שהחזיק יהודי, נוכח בגידול צבר כמצע לכנימת הצבע (1938).

כיום מגדלים את כנימת הצבע של הצבר בממדים קטנים כמענה לדרישה לצבעים שאינם מסרטנים. הצבע משמש בתעשיית התמרוקים והתרופות, כתוסף למזון ולצביעה טבעית. בגלל בעיות כשרות אין הוא נמצא בשימוש בארץ. מספר ניסיונות לחדש את גידול כנימת הצבע של הצבר בארץ לא אושרו בידי גורמי הגנת הצומח.

לפרות ולסולטאן

סיבה נוספת לתפוצת הצבר היא השימוש בו כמזון לבקר. גם למטרה זו היה צורך בזנים דלי קוצים. במושבה האמריקנית בירושלים גידלו צבר דל קוצים שפיתח האמריקני ברבנק בחוותו שבסנטה רוזה. אהרן אהרנסון, במסעותיו בסוריה, פגש בזן דל קוצים. בחוותו בעתלית ערך ניסיונות בהאבסת פרות בעלי צבר דלי קוצים ובמידת השפעתם על איכות החלב.

גידול פרות הצבר לשיווק וליצוא לא היה מקובל בארץ בדורות הקודמים. יוצא דופן הוא סיפורו של יצחק חיותמן, מראשוני מטולה ותל אביב: "השולטן עבדול חמיד בכבודו ובעצמו מחבב את פרי הצבר ונתיניו הנאמנים בגליל שולחים לו מדי יום פרי צבר טרי בארגזים עם קרח שכורים אותו בהר החרמון" (ז' חיותמן, עם יצחק חיותמן מיסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 151). בשנים האחרונות גבר טיפוחם של פרות איכותיים המתאימים ליצוא ולשיווק מודרני. המטפח אפרים סלור טיפח זן דל קוצים המכונה "עופר" ומגדלים שונים עוסקים בגידול זה.

לעיון נוסף:

א' אופיר שמש, "עדויות היסטוריות להתאזרחותו של הצבר בא"י במאות האחרונות", ד"ר יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, קובץ 10, אריאל 2001.
צ' קורן, "צבעים וצבעונים: אריגים קדומים", ח' שורק, א' איילון (עורכים), צבע מהטבע, תל אביב ,תשנ"ג, עמ' 60-58.
מ' שטרנליכט, "הכנימה והצבע", מדע כג/5 (1979), עמ' 230-228.