הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חייםעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הכרמל והגלבועעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > בעלי חיים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות


תקציר
על המגוון והעושר של בעלי החיים שניתן למצוא באזור הים-תיכוני ההררי.



מבואות : החי [הכרמל וחופו ורמות מנשה]


עולם החי בארץ-ישראל

עולם החי של ארץ-ישראל עשיר מאוד ומפתיע בגיוונו, בייחוד בהתחשב בממדיה המצומצמים של הארץ. הוא מהמגוונים ביותר באזורים הממוזגים של העולם: בתחומיה של ארץ-ישראל חיים 28 מיני דגים של מים מתוקים, 6 מיני דו-חיים, כ-80 מיני זוחלים יבשתיים וכ-90 מיני יונקים. כמו כן דוגרים במרחביה כ-170 מיני עופות: כ-110 מהם יציבים ומצויים בתחומיה של ארץ-ישראל כל ימות השנה וכ-60 מקייצים בלבד. נוסף על אלה אפשר לצפות ברחבי הארץ עוד בכ-330 מיני עופות - מהם חורפים, מהם חולפים ומהם המזדמנים לעתים נדירות בלבד. לתמונה זו יש להוסיף עוד ארבעה מיני צבים ימיים וכתריסר מיני יונקים ימיים המזדמנים לחופיה של ארץ-ישראל. נוסף על כל אלה היו בעבר גם בעלי חיים שנכחדו - מהם עוד בימי קדם ומהם בעיקר מאז ראשית המאה ה-20: מין או שניים של דגי מים מתוקים, מין אחד של דו-חיים, זוחל אחד, מינים אחדים של עופות וכשמונה מיני יונקים.

כמה סיבות חברו ליצירת עושר זה:

א. מיקומה של ארץ-ישראל בצומת היבשות של העולם הישן - סמוך למפגש בין אסיה לאפריקה, לא הרחק מאירופה. מיקום זה מאפשר ייצוג לכל אחת מהפאונות של היבשות האלה.

ב. לארץ-ישראל יש היסטוריה גיאולוגית ארוכה. במהלכה התרחשו תמורות רבות בפני הארץ ותהפוכות באקלימה. כל אחת מתקופות העבר תרמה את חלקה להרכבו העכשווי של עולם החי.

ג. בארץ-ישראל קיים מגוון רב של תנאים אקולוגיים - אזורי אקלים אחדים, טיפוסי קרקעות שונים ותשתית נופית רבגונית.

כל אחד מגורמים אלה בפני עצמו, ויותר מכך, הצירופים השונים ביניהם – מאפשרים את קיומו של המקבץ העשיר והמגוון של בעלי החיים בארץ-ישראל. כך קיימת בה תערובת מעניינת של בעלי חיים שמוצאם מאזורים ביוגיאוגרפיים שונים המתקיימים בתנאים אקולוגיים שונים. הצבי, שמרבית קרוביו חיים במישורי עשב באפריקה, מתרוצץ על כרי עשב בצפון הארץ ובמרכזה וברחבי המדבר, ואילו איל הכרמל, הנפוץ ביערות ברחבי אירופה וצפון אסיה, הסתתר עוד בראשית המאה ה-20 על מדרונות ההרים, בין סבכי החורש. בביצות המעטות ששרדו, כגון בשמורת חולה, אפשר לפגוש, זה בצד זה, את הלוטרה, שמוצאה מאירופה, ואת חתול הבצה, שמוצאו מדרום-מזרח אסיה. הכח - לטאה גדולה וזריזה, שתפוצתה משתרעת ברצועת המדבריות בין מדבר סחרה לפקיסטן – מגיע בחולות שמדרום לתל אביב לקצה גבול תפוצתו הצפוני; מעליו, על גזעים של עצי שקמה זקנים, חיה שממית עצים; מוצאה של זו מאירופה, וכאן היא מגיעה לגבול התפשטותה הדרומי. בצוקים דוגרים, זה ליד זה, עורב שחר, שתפוצתו משתרעת על פני כל היבשות הצפוניות, ובז צוקים, שמוצאו מאפריקה הטרופית. בנחלי עמק חולה צד לבן-חזה – שלדג שמוצאו מאסיה הטרופית – את דג האמון, שמכורתו באפריקה הטרופית, ואת לבנונית הגליל – דג הנפוץ רק מכאן וצפונה. הזאב, שתפוצתו משתרעת מקנדה ועד ערבות סיביר, טורף במרחבי הנגב את אפרוחיו של הקורא, שתפוצתו מוגבלת למדבריות הסובבים את ים סוף.

מן הראוי לציין ולהדגיש כי עולם החי הוא דינמי ומתרחשים בו שינויים ללא הרף, חלקם בהשפעת האדם. כמה בעלי חיים נכחדו, כגון תנין, יען ודב; אחרים היתוספו, כגון דררה, עורב הדי, חלדת החוף ונוטריה. בעלי חיים נפוצים ושכיחים הפכו לנדירים, כגון לטאה ירקה, רחם או צבי הערבה; אחרים, שהיו מוגבלים למקום חיות מסוים, גילו כושר הסתגלות לתנאים המשתנים, התרבו והרחיבו את תחומיהם, לעתים אף שינו את מקום חיותם; דרור הבית וסנונית הרפתות עשו כן עוד בימי קדם והמירו את נופי הסלעים במשכנות האדם. אנפית בקר, מגלן חום, נקר סורי, דוכיפת, שחרור ועורבני אימצו לעצמם מקומות חיות חדשים רק במחצית השנייה של המאה ה-20. כך גם אשף - העטלף שהחל להתגורר בסדקים בתוך בתים.

ועוד ראוי לציון, כי בעלי חיים אינם מצייתים באופן מוחלט לכללי תפוצה ואינם מוגבלים לגבולות; הם עשויים לנוע כה וכה, ולהימצא לעתים הרחק מחוץ לתחום המחיה שלהם.

החי באזור הים-תיכוני ההררי

האקלים השורר בחלקיה הצפוניים של ארץ-ישראל ובמרכזה הוא אקלים ים-תיכוני; גבולותיו הדרומיים והמזרחיים של אזור אקלימי זה מוגדרים על ידי קו הגשם של 350 מ"מ בממוצע רב-שנתי. האקלים הוא אחד הגורמים העיקריים הקובעים את תחומי תפוצתם של בעלי החיים, ועל כן קיים דמיון בין עולם החי של הגולן, הגליל, הכרמל והרי יהודה. יחד עם זאת בעלי חיים שמוצאם צפוני מתמעטים ככל שמתקדמים דרומה: סנאי וצוקית חכלילית מצויים רק בחרמון; חנקן אדם-גב, עטלפון אירופי ונמנמן העצים מדרימים עד לגליל העליון; סלמנדרה, סבכי טוחנים ויערון קטן מגיעים עד לכרמל ואילו בקינונו של סבכי החרש אפשר לצפות גם בשומרון.

שינויים מהותיים יותר בהרכבו של עולם החי בתחומי האזור הזה הם תוצאה מהשוני בתשתית הנוף. בתחומיו של האזור ההררי הים-תיכוני נוכל להבחין בשלוש צורות נוף טבעיות עיקריות: חורש וגריגה, דהיינו נופים סבוכים של עצים ושיחים; נופים פתוחים של בתה; ונופי טרשים, סלעים וצוקים. לכל אחד מאלה עולם חי אופייני לו. הרמות העשבוניות הן יחידת נוף נוספת בתחומי אזור זה.

החי בנופי חורש וגריגה. מגוון בעלי החיים בחורש הסבוך הוא דל למדי, אולי בניגוד לדימוי המקובל. גם מספר הפרטים, בני כל מין ומין, החיים בתחומיו של נוף זה אינו רב. יתר על כן, בעלי החיים שבחורש אינם חברותיים; הם אינם חיים בקבוצות, בלהקות או בעדרים גדולים. נוסף על כך, הסבך מסתיר את בעלי החיים המצויים בו. צירוף הסיבות הללו מסביר את הקושי לצפות בבעלי חיים בתחומי החורש; ואמנם, קל יותר לשומעם - בזחילתם, בניתורם, במעופם, בהליכתם או בריצתם.

על מצע הנשורת של עלי השלכת נוכל לעתים לראות את הסלמנדרה הכתמה. תפוצתה בארץ מוגבלת לחורשי הגליל העליון, הגליל המערבי והכרמל; היא חיה גם בנחלי צפון עמק חולה. דו-חי זה מתעורר עם גשמי היורה מתרדמת הקיץ שלו. גופה השחור של הסלמנדרה, המוכתם בכתום, אינו מותיר ספק לגבי זיהויה. שילוב צבעים זה הוא סימן אזהרה: בעורה מצויות בלוטות המפרישות בעת מצוקה רעל חריף. הסלמנדרה משריצה את ולדותיה בראשית החורף במי מעיינות, בברכות חורף כבהר מירון, בבורות כבכרמל, ובמי הנחלים, כגון נחל כזיב.

הלטאה הזריזה היא ככל הנראה השכיחה מבין הזוחלים בחורש. צבעה חום זיתני והיא ניכרת בפס חום כהה המתמשך לאורך צדי גופה; גחונו של הזכר מתבלט בגוני ירוק-כחול. בולט יותר התכול העז, שהוא צבע עור גרונו של זכר הלטאה הירקה. זוהי לטאה גדולה וצבעונית. צבעה ירוק והזכר מתהדר על גבו בנתזים שחורים רבים. זהו צבע הסוואה המותאם לעשבייה שבקרחות החורש. לצעירים שלושה פסים שחורים על רקע ירוק מנומר. בשנים האחרונות הולכת לטאה זו ונעלמת; יש הסבורים כי חתולי הבית שהתפראו הם המשמידים אותה. זו ככל הנראה גם הסיבה להתמעטותו של קמטן החרש; אף כי הוא חסר רגליים, למעט שרידים קטנטנים של רגליו האחוריות, זהו בן לתת-סדרת הלטאות. מתחת לקשקשיו מצויים לוחות גרם, והם מקנים לו עור קשיח ומבריק. הקמטן מעדיף את שולי החורש, נופי יער פרק וגריגה. מזונו העיקרי הוא שבלולי יבשה אך הוא ניזון גם מחולייתנים קטנים, ובעיקר מלטאות, ממכרסמים וגם מחרקים.

זוחל המסתתר במצע עלי השלכת שנשרו הוא החמט הגמדי. עפעפיו מאוחים כעיני הנחשים והשממיות. הוא פעיל ביום וניזון מחרקים קטנים. זוחל אחר הפעיל בחורש בשעות היום הוא הזקית. היא שוכנת על ענפי העצים והשיחים וביניהם היא אורבת לטרפה - זבוב, חרגול או גמל שלמה, שאותם היא צדה בשליפה מהירה של לשונה הארוכה והדביקה. היא מטילה בסוף הקיץ כ- 30-20 ביצים, ואלה בוקעות בראשית הקיץ הבא, לאחר שהודגרו בגומה בקרקע במשך כ-10 חודשים. על גזעי העצים, ובעיקר מתחת לקליפתם, מסתתרת בשעות היום ומוסווית, לעתים עד ללא הכר, שממית עצים. היא פעילה בעיקר בשעות הלילה, אך לעתים היא מתחממת בשמש במשך היום.

נחש המרבה לטפס על עצי החורש ושיחיו הוא זעמן זיתני. זהו נחש שכיח למדי, שאינו ארסי, אך בהתגוננותו הוא מרבה לנשוך ולהפריש נוזל לבן ומסריח מפתח הביב שלו. זעמן זה פעיל בשעות היום. נחש זריז אחר, שגופו דק, עיניו גדולות ואף הוא פעיל ביום, הוא ארבע-קו מבהק. גם הוא מרבה לטפס על שיחים ועצים. שלא כשני אלה, זעמן מטבעות הוא שוכן קרקע טיפוסי. זהו נחש שכיח למדי. הוא דומה לצפע הן בהתנהגותו הן בדגם צבעיו, אף כי אינו ארסי. זוהי, ככל הנראה, תוצאה של חקיינות והתחזות, הגורמת לאויביו הפוטנציאליים לחשוש מפניו כפי שהם חוששים מן הצפע. מקובל לחשוב כי פס המעוינים הזיגזגי המתמשך לאורך גבו של הצפע הארצישראלי, התפתח כדגם הסוואה. הוא מותאם הן לרקע של העלים שנשרו על קרקעית החורש, הן לקליפתם של גזעי עציו, שעליהם מטפס הצפע בתורו אחר קני ציפורים; הצפע התפשט אל מעבר לתחומי החורש, והיום משתרעים תחומי תפוצתו על פני מרבית החבל הים-תיכוני של ארץ-ישראל.

הבולטים ביותר מבין העופות היציבים בחורש הם השחרור, העורבני והנקר. עד לראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 הם היו מוגבלים לתחומי החורשים הטבעיים במרומי הגליל והכרמל. בעקבות נטיעת הפרדסים, שיצרו נופי חורש מלאכותי ומספקים מקום מסתור וקינון, ובעקבות נטיעת מטעי הפקנים ועצי פרי נשירים אחרים, המשמשים מקור מזון, הרחיבו עופות אלה את תחומיהם. כיום הם נפוצים במרבית אזורי הארץ; השחרור אף הפך לציפור נפוצה ביותר בגנים שליד משכנות האדם. גם הירגזי והדוכיפת מקורם בחורשים וביערות ומכאן התפשטו לתחומיהם הנוכחיים.

לרבים מעופות החורש צבעים דהים, שקטים ואחידים, המתמזגים היטב ברקע. הירקון והעלוית הם ירקרקים כצבע העלווה; צבעם של השעיר והתחמס האירופי הוא כצבעם של הגזעים והענפים, ואילו חרטומן יערות נבלע ונעלם על רקע עלי שלכת. בהעדר צבעים בולטים, התקשורת בין עופות החורש היא בעיקר קולית; לאחדים מהם קול המפתיע בעוצמתו. כזהו לדוגמה הגדרון; משקלו 8 גרם, אך קולו נישא למרחוק. בשנות ה-60 של המאה ה-20 הוא דגר רק בגליל העליון, אך מאז הרחיב את תחומיו למרבית האזורים ההרריים. הוא בונה מטחבים קן כדורי, שפתח עגול בצדו.

ברחבי החורש ובשוליו חיים ודוגרים גם לילית מצויה, סבכי שחר-ראש, סבכי החרש, חנקן נובי וחנקן אדום-ראש. בחורף מצטרפים אליהם מינים אחדים של עופות חורפים. מהם מצויים, כגון נץ מצוי, חרטומן יערות, סתרי מצוי, אדם-חזה וקיכלי רונן. מהם נדירים יותר, כגון מלכילון, פצחן, או צלוב-מקור, החורף מדי שנים אחדות ביערות הארן - טבעיים או נטועים.

בחורש אפשר להבחין בגומחות שבהן מחפשים העופות השונים את מזונם: השחרור, ובמידה רבה גם אדם-חזה, הופכים עלי שלכת על פני הקרקע ומחפשים שלשולים וזחלים של חרקים. הירגזי תר אחר מזונו בסדקיו של גזע העץ, ואילו הנקר עושה זאת מתחת לקליפתו. הגדרון סורק אחר מזונו בנקיקי סלע, בסדקים שונים וכן בשכבת העלים הנמוכה של העץ, ואילו סבכי החרש ושיחנית גדולה סורקים ענפים גבוהים יותר.

כמעט כל עופות החורש דוגרים על עצים. מהם בתוך הגזע, כגון הנקר, החוטב בעצמו את קנו, ומהם המחפשים נקרות עץ מן המוכן, כגון הירגזי, הדוכיפת והלילית. העורבני דוגר על פי רוב במסעף של ענפים, והחנקן - על ענף אופקי. החמריה מעדיפה מקומות אפלים למחצה, ואילו סבכי החרש - את הענפים החיצוניים של העץ או השיח. הדורסים, כגון הנץ, שהחל לדגור בארץ ככל הנראה רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, דוגרים על פי רוב במרומי הצמרת.

מכרסם קטן שאינו חורג מתחומי החורשים, ותפוצתו מוגבלת לגליל, לגולן הצפוני ולכרמל, הוא היערון הגדול. הוא ניזון מבלוטי אלון, מזרעים שונים ומפירות. ביום הוא חבוי במחילה בסדקי סלעים או בקרקע. מכרסם אחר, החי דווקא בצמרות, הוא נמנמן לעצים. זהו מעין עכבר המתהדר בזנב ארוך ושעיר, כמעט כמו לסנאי. פרוותו חומה בהירה, ופס חום-שחור, העובר מן האף עד בסיס האוזן, כמו מסתיר את עיניו. הוא פעיל לרוב רק בלילה. ביום הוא ישן בקן שהוא בונה על ענפי עצים. במבט ראשון קשה להבחין בין קן זה לקן של ציפור. בני מינו באירופה שוקעים בתרדמת חורף ממושכת, ומכאן שמו. בארץ תרדמתו נמשכת ימים אחדים בלבד. מכרסם אחר, שחי בעבר בחורשי הגליל ואיננו עוד, הוא סנאי זהב. לפי טענות שלא הוכחו הוא חי בחורשי הגליל העליון עוד בראשית המאה ה-20. סיבת היעלמו אינה ברורה. כיום הוא שרד רק במורדות החרמון. גם שם הוא נדיר למדי, וקשה לצפות בו אף כי הוא פעיל ביום.

הדלק הוא טורף האופייני לחורש. זהו טורף קטן, בן למשפחת הסמוריים. פרוותו סמיכה וצבעה חום כהה; על רקע זה מתבלט כתם לבן בצווארו. גופו גלילי ומוארך וזנבו ארוך ושעיר. הזנב משמש לו כהגה בעת זינוקיו במרדפו אחר טרפו. באירופה מהווים הסנאים פריט מרכזי בתפריטו; בארץ - יערון גדול. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הוא נחשב מין נדיר; מאז הרחיב את תחומיו וכיום הוא נמצא במרבית האזור הים-תיכוני. טורף אחר האופייני לסבכי החורש הוא חתול בר. אפשר אמנם למוצאו גם בנופי טרשים ובמדבר, אך החורש והיער הם מקום החיות המועדף עליו. בעבר נאמדה צפיפותו בנוף זה בפרט אחד לקילומטר מרובע. במצרים הקדומה, לפני כ-4,000 שנה, בוית ממנו חתול הבית. העדר מחסומי רבייה בין חתול בר לחתול הבית הוא, כנראה, אחת הסיבות לכך שחתולי בר הולכים ונכחדים. חתולי הבית שהתפראו מדביקים אותם בחתלתלת ומתחרים אתם על המזון.

סבכיו של החורש מקשים את התנועה בין עציו ושיחיו, ועל כן בעלי חיים גדולים נמנעים כמעט מלחדור לתחומיו. אחד החריגים מבחינה זו הוא חזיר בר. זהו גדול יונקי הבר החיים בארץ. משקלו של זכר בוגר עשוי להגיע ל-180 ק"ג. עם קום המדינה היו בתחומיה חזירים כמעט אך ורק בעמק חולה. עם ייבוש הביצות הם התפשטו ברחבי הגליל. עד מהרה הגיעו לכרמל ולשומרון הצפוני וכן לגבעות השפלה ולהרי יהודה. קשה לראות את החזירים, אך אין כל קושי להבחין בסימני פעילותם, בעיקר בנבירות הרבות בקרקע, הנראות לאחר הגשמים הראשונים כמו חריש עמוק. החזיר הוא בעל חיים חברותי החי בחבורות. אלה מורכבות לרוב מנקבה וגוריה, או מנקבות אחדות על גוריהן; גם צעירים כבני שנה מתלהקים, ואילו זכרים בוגרים חיים בגפם.

יונק גדול נוסף שחי בעבר בחורשי הארץ, אך נכחד מנופיה בראשית המאה ה- 20, הוא איל הכרמל. בעל חיים זה שכיח מאוד ברחבי אירופה וצפון אסיה. זהו איל קטן גוף בהשוואה לקרוביו. גם קרניו המסועפות הן הקצרות ביותר מבין כל מיני האילים. ממדים קטנים אלה הם, ככל הנראה, התאמה לתנועה בסבך. כל ניסיונותיה של רשות הטבע והגנים לאקלם מחדש את איל הכרמל בארץ לא צלחו עד כה. מוצלחים יותר הם הניסיונות להשבתו של היחמור; אף הוא בן למשפחת האיליים, אך גדול יותר ובעל קרניים ארוכות ומסועפות יותר. עדויות שונות רומזות על קיומו בארץ עוד בראשית המאה ה-20. ב-1996 הועברו פרטים ראשונים מחי-בר כרמל לחלקת אקלום בנחל כזיב.

החי בבתה ובנופים הרריים פתוחים. נופי הבתה מתפתחים בדרך כלל באזורים שבהם החורש הושמד ועדיין לא התאושש מחדש. לעתים זוהי צורת הנוף הצמחי המקורית והקבועה.

הלטאה השכיחה ביותר בנופי הבתה, אם כי אפשר לראותה גם בשדות מעובדים ובוואדיות בנגב הצפוני, היא עינחש עדינה. היא זכתה בשמה משום שעיניה חסרות עפעפיים נעים, ובכך היא דומה לשממיות או לנחשים. יש הגורסים כי אוכלוסייתה התמעטה כתוצאה מהרעלת חרקים, המהווים את עיקר מזונה.

שלושה נציגים של בני משפחת החמטיים נפוצים בנוף זה: חמט מנמר, חמט פסים ונחושית עינונית. שלא כבמיני חמט רבים, שבהם מתבלטת המגמה של ניוון הגפיים בדרגות שונות, לשלושת המינים האלה רגליים מפותחות וחזקות יחסית. החמטים נבדלים מבני משפחת הלטאיים, הדומים להם, בגופם הגלילי, השרירי והמוצק ובעורם המבריק והמתוח, בניגוד לעורן הרפוי של מיני הלטאות.

החמט המנמר הוא הגדול מבין החמטים בארץ; אורכו עשוי להגיע ל- 50 ס"מ. חמט זה הוא היחיד בין החמטים המצטיין בדו-צורתיות מינית. יתר על כן, הזכר גדול מהנקבה - מצב הפוך משאר מיני החמטים בארץ. החמטים מתקיימים מאכילת חרקים ופרוקי רגליים קטנים. החמט המנמר טורף אף לטאות ושבלולים. הן חמט הפסים הן הנחושית העינונית משריצים ולדות חיים, בניגוד לרוב מיני הזוחלים, המתרבים בהטלת ביצים. אם נפגוש ברחבי הבתה בנשל של נחש יהיה זה מן הסתם נשל של תלום-קשקשים מצוי. זהו אחד הנחשים הנפוצים ביותר בארץ ואחד הגדולים בה. נוכל למצוא כאן גם את הזעמן השחור. אורך גופו עשוי להגיע ל-2 מ', ואף הוא נמנה עם גדולי הנחשים בארץ. שני אלה פעילים בשעות היום, שלא כרוב הנחשים בארץ, שהם פעילי לילה. שניהם ניזונים מתפריט דומה: זוחלים שונים, עופות ובעיקר מכרסמים קטנים. נשיכתו של הזעמן השחור כואבת, אן נשיכתו של תלום-קשקשים מצוי עלולה להיות גם מסוכנת, שכן זהו נחש ארסי-למחצה. שיני הארס שלו מצויות בחלקה האחורי של הלסת העליונה; הארס, שאינו חזק, אינו מוזרק בבת אחת, כדרך הנחשים הארסיים, אלא מוחדר אט אט בתנועות לעיסה. לזעמן השחר צבע שחור רק בבגרותו; צבעו של הנחש הצעיר אפרפר וגבו מנומר בכתמים כהים.

מינים אחדים של עופות מעדיפים את הנופים הפתוחים של הבתה. זהו שדה הציד העיקרי של החויאי ושל העקב העיטי; את הטרף, לרוב זוחלים שונים, הם מאתרים ממרומי מעופם. כאן דוגרים התפוחית וגבתון אדם-מקור. התפוחית מרבה לאכול את פירות הסירה הקוצנית ולעתים היא אף דוגרת בין ענפיה. ואילו הגבתון ניזון מזרעים קטנים, מנבטים, מעלים ירוקים וגם מחרקים קטנים, והוא דוגר לרוב מתחת לשיחי הסירה.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 התפשט המדברון אל נופי הבתה, בעיקר במורדות המערביים של הרי יהודה ושומרון. ציפור קטנה זו מוכרת במרחבי הנגב ובמדבר יהודה. המדברון משמש בתחומים אלה פונדקאי עיקרי של הקוקיה האירופית. בנופי הבתה חורפים סלעית חרף, השכיחה יותר, וכן בזבוז אדם-מצח, הנדיר יותר. כאן שוהים בנדידתם, נחים ואוכלים, סלעית אירופית וגבתון אפר.

הנפוץ מבין המכרסמים הקטנים בבתה הוא עכבר מקדוני; מין זה זוהה והוגדר רק ב-1990. עד אז סברו כי מדובר בעכבר בית. הוא ניכר בזנבו הארוך יותר, המגיע לכדי מחצית מאורך גופו, ובצבעו הג'ינג'י. כאן חי גם יערון צהב-צואר.

הסמור הוא טורף החי בעיקר בנופי בתה פתוחים; זהו קטן הטורפים בארץ. לרוב משקלו אינו עולה על 300 גרם. הוא ניכר בראשו השחור ובפס לבן המתמשך מעל המצח, לעבר הצוואר. צבעים בולטים אלה נחשבים צבעי אזהרה; בעת התגוננות הסמור מקמר את גבו, מניף מעלה את זנבו ומפריש ריח חריף ודוחה. צבעי אזהרה בולטים יש גם לשני מיני הגירית החיים בארץ: גירית מצויה וגירית הדבש. צבע ראשה של הגירית המצויה לבן, ועליו מתבלטים שני פסים שחורים רחבים; צבע פרוותה של גירית הדבש שחור ברובו, למעט הגב והראש, שצבעם לבן-אפרפר. הראשונה נפוצה בכל רחבי אירופה ובארץ היא מגיעה לגבול תפוצתה הדרומי, ואילו מקורה של השנייה באפריקה הטרופית ובארץ היא מגיעה לגבול התפשטותה הצפוני. שתיהן פעילות רק בלילה, וביום הן שוהות במחילות מסועפות שהן חופרות בעצמן. הגירית המצויה היא אוכלת כול: שלשולים, חרקים, זוחלים, מכרסמים, פירות, פקעות, עשבים ואף פגרים. גירית הדבש מוצאת לרוב את מזונה תוך כדי חפירה בקרקע בחיפוש אחר זוחלים ומכרסמים, אך היא אוכלת גם עופות קרקע שונים ומעדיפה דבש דבורים. לעתים היא גורמת נזקים לכוורות בארץ.

החי בנופי סלעים, טרשים וצוקים. באזורים רבים ברחבי הנוף ההררי מרובים הסלעים, הטרשים ואף הצוקים. עצים או שיחים עשויים לגוון נופים אלה, אך הסלע, בצורות שונות, הוא המרכיב המטביע את חותמו על עולם החי.

מניפנית מצויה (שממית סלעים) זכתה בשמה בשל כריות ההצמדה הרחבות, דמויות המניפה, שהתפתחו על אצבעותיה. אלה מאפשרות לה לטפס על קירות זקופים בתוך סדק שבצוק, או להיצמד לתקרת כוך או מערה. על פי רוב אין היא חורגת במשך כל ימי חייה מתחום שקוטרו מטרים ספורים בלבד. המניפנית פעילה ברוב ימות השנה רק בשעות הערב ובתחילת הלילה, אך בחורף ובאביב היא עשויה להיות פעילה גם בשעות היום. חרקים שונים מהווים את מזונה. המניפנית מטילה שתי ביצים שאותן היא מדביקה לתקרת כוך או סדק. נקבות אחדות חוזרות להטיל באותו מקום שנה אחר שנה, וכך עשויות להצטבר במקום כזה קליפות רבות. החרדון המצוי בולט יותר בנופי הסלעים והטרשים. חרדון זה מצוי ברוב אזורי הארץ, ואף חודר לתחומי יישובים, אך כאן מקורו. זכר בוגר ניכר לרוב בצבעו הכהה, הנוטה לשחור. לזכר כזה יש נחלה שבתחומיה חיות נקבות אחדות וכן מספר חרדונים צעירים. לעתים מזומנות הוא קד קידות. כך הוא מכריז על נחלתו ומחזר אחר נקבותיו; כך הוא גם מגיב בעת התרגשות למראה פולש, כולל אדם.

מתחת לאבנים ולסלעים חיים ומסתתרים לפחות ארבעה מינים של נחשים: שלון קוים, שלון כתמים, שלון טלוא-ראש ושחר-ראש שלוני. הם זכו בשמם בשל התנהגותם השקטה והשלווה. גם כשלוכדים אותם ותופסים אותם ביד הם אינם נושכים. טרפם העיקרי הוא פרוקי רגליים.

נופי סלעים הם גם מקום חיות ראשוני של החגלה. זוהי קרובת הבר של התרנגול. מכאן הרחיבה את תחומיה אל מרבית אזורי הארץ; היא מרבה ללכת, וכך היא גם נמלטת מאויביה. רק כשהסכנה קרובה היא נוסקת, ואז נשמע היטב קול משק כנפיה. אוכלוסייתה גדלה מאוד כתוצאה מהרעלתם של אויביה הטבעיים - הטורפים והדורסים - במשך שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 של המאה ה-20. החגלה ניזונה בעיקר מזרעים, מנבטים, מפקעות ומבצלים, אך גם מחרקים. רוב ימות השנה היא מבלה בלהקות המונות -20-10 פרטים. לקראת סוף הקיץ החגלות מתקבצות ללהקות העשויות למנות אף מאה פרטים ויותר. בחודש מארס הלהקה מתפרקת וזוגות זוגות פורשים ממנה אל נחלות הקינון.

מתחת לאבנים ולסלעים מקננים בארית הרים, פיפיון הרים וסלעית קיץ. בארית הרים מקננת לעתים בבארות ובחורבות בתים, אך במקורה זוהי ציפור של סלעים ומדרונות טרשיים. גם סיס חומות, טסית וסנונית המערות, ואף דרור הבית, הנפוצים כיום מאוד במשכנות האדם, היו במקורם עופות של טרשים, מערות וקירות סלע; הם המירו את אלה בקירות בתים, בארגזי רוח ובעליות גג, אף כי אפשר עדיין לראותם גם במקומות חיותם המקוריים.

לקראת החורף נוטשים רבים מן המינים הללו את אתרי קינונם. חלקם נודדים, כסלעית הקיץ. אחרים משוטטים, כמו הבארית. אז מתבלטת בנופים אלה חכלילית סלעים, המגיעה מאירופה.

השכיחים מבין המכרסמים בנוף זה הם שני מינים ממוצא מדברי. אלה הם קוצן מצוי וגרביל הסלעים, שהתפשטו אל מרבית השטחים הסלעיים והיבשים באזור הים-תיכוני. הקוצן חי במחילות טבעיות. פתחן ניכר בדרך כלל בערמות של קונכיות מפוצחות של חלזונות; אלה משמשים לקוצן מזון מועדף, אם כי הוא אוכל גם זרעים. הגרביל כורה על פי רוב את מחילותיו בעצמו. הוא ניזון בעיקר מזרעים ומירק. באזורים הים-תיכוניים מעדיפים שני המינים המדבריים האלה, במשך כל ימות השנה, את המפנה הדרומי החם והיבש יותר, על פני המפנה הצפוני.

גם שפן סלעים מעדיף את המפנה הדרומי, החמים יותר, אך זאת רק בגליל העליון ובייחוד בימי החורף. מוצאם של השפנים באפריקה הטרופית ותפוצתם מגעת עד לדרום סוריה. טמפרטורת גופם אינה קבועה והיא עשויה לעלות או לרדת כדי 7.5ºC מן הממוצע שלהם. הם מרבים על כן ב"אמבטיות שמש" ונמנעים מלהתפשט לאזורים קרים. השפן הוא בעל חיים חברותי. הוא חי בלהקות שכל אחת מהן מורכבת ממשפחות אחדות. בלהקה עשויים להיות אף מאה פרטים ויותר. לשפנים כושר טיפוס מעולה, הן על סלעים הן על עצים. הם אוכלים עלים של עצים שונים ועשבים ומסוגלים לאכול אף עלים רעילים של צמחים ששום יונק אחר אינו נוגע בהם, כגון עלי תאנה, הרדוף הנחלים וסולניים שונים. השפנים ישנים בלילה במאורות בין הסלעים, ובהן הם מתחבאים גם ביום בעת סכנה. לא בכדי הדגיש המקרא: "סלעים מחסה לשפנים" (תהלים קד, יח).

בשעה שהשפנים ישנים יוצא הדרבן לפעילות. זהו בעל חיים צמחוני. הוא מעדיף לחפור את מחילתו בין סלעים או מתחתם. ביום הוא מסתתר במעמקי המחילה, אך מקבצי גללים דמויי חרצני תמרים, ויותר מכך קוציו הארוכים המפוספסים לרוחבם בשחור ולבן, בתוספת חפירות אופייניות, מעידים על מציאותו בשטח. הדרבן חי לרוב בזוגות. רק לאחר ההמלטה, המתרחשת על פי רוב בחודש מארס, אפשר לראות דרבנים יחד עם צאצאיהם - שניים על פי רוב. הדרבנים עשויים לנוע למרחק ניכר למדי במשך הלילה, ואף להגיע לשדות מרוחקים ממחילתם. לעתים הם גורמים נזקים קשים לגידולים חקלאיים.

נופי הסלעים והטרשים הם מעונם העיקרי של שניים מתוך עשרת המינים של דורסי לילה בארץ - הכוס והאח - אף כי ניתן לראותם גם מחוץ לנופים אלה. את הכוס אפשר לראות לעתים מזומנות גם בשעות היום. לכוס יש ראש גדול ומעוגל ועיניים גדולות הקבועות בקדמתו. השילוב הזה מעניק לו מראה רב חשיבות. מן הסתם זו הסיבה שהיוונים ראו בו את סמל החכמה. הכוס מסתפק לרוב בחרקים, ואילו האח אוכל מדג וצפרדע דרך צוצלת וחגלה ועד קפוד וארנבת. זהו דורס הלילה הגדול ביותר בארץ ולו שתי ציציות אוזן בולטות. בתחילת הלילה, עם ראשית פעילותו, הוא משמיע קול אופייני - מעין "או הו" הנישא למרחקים, ולרוב זהו הסימן העיקרי למציאותו. לעתים מזומנות חי האח בצוקים.

צוקים נישאים מזדקפים באזורים שונים ברחבי הנוף ההררי - בנחל עמוד, בנחל דישון, בנחל כזיב, בנחל בצת ובגולן. מיני עופות אחדים מגלים תלות מוחלטת בצוקים אלה, הן כמקום קינון הן כמקום מנוחה ולינה. כאלה הם בעיקר מינים אחדים של עופות דורסים. הצוקים הם מקום מוגן מטורפים, ונראה שרק הדלק מסוגל לסכנם שם. הגנה זו חיונית להם הן בשל משך הקינון הארוך של הדורסים הן בשל שיעור רבייתם הנמוך: רבים מהם מטילים ביצה אחת או שתיים, פעם אחת בשנה. הצוקים גם מאפשרים לעופות גדולים אלה, המתקשים לנסוק, הסתייעות בזרמי אוויר הנושבים לאורכם.

אחד הדורסים שתפוצתו מותנית בצוקים הוא הנשר. תלותו בצוק כה רבה עד כי הגורם האקלימי הופך למשני; כך נוכל למצוא נשרים המקננים גם במדבר יהודה, בצוקי נחל צין ובמכתש רמון. הכומר האנגלי הנרי ביקר טריסטרם, שסייר בארץ באמצע המאה ה-19 והותיר עדות מרשימה ביותר לגבי עולם החי בימיו, מספר כי קשה להרים את העיניים ולהתבונן בשמי הארץ, בכל אחד מאזוריה, מבלי לראות נשרים. ברחבי הארץ היו אז מושבות רבות של נשרים ואחדות מהן מנו יותר ממאה זוגות. כיום הנשר הוא עוף נדיר בתחומי ישראל. רק בנחלי הגולן, ובעיקר בנחל גמלא, נותרו עדיין נשרים רבים. מושבות נשרים נמצאות גם בנחל דישון, בנחל עכברה ובנחל עמוד, וזאת פרט למושבות במדבר יהודה ובנגב. החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים מנסות זה שנים אחדות לשקם ולעודד את אוכלוסיית הנשרים. אחדים מנשרים אלה התאקלמו בנוף ומצליחים לשרוד, אך טרם החלו לקנן. הנשר ניזון מפגרים בלבד.

דורסים אחרים המקננים בצוקים הם רחם, עקב עיטי, עיט נצי ומיני בז אחדים. בז מצוי החל מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 לדגור גם בערים בבתים גבוהים; בז אדם דוגר בעיקר בעליות גג; זוגות אחדים של בז נודד דגרו בכרמל ובגליל המערבי עד שנות ה-50. המצוק אינו נחלתם הבלעדית של הדורסים. לא בכדי נאמר בשיר השירים (ב, יד): "יונתי בחגוי הסלע". יונת הסלעים, שממנה בויתה יונת הבית, ישנה ודוגרת גם היום "בסתר המדרגה". תנאי הכרחי נוסף לקיומה הוא מי שתייה. את מזונה היא מחפשת בנופים פתוחים ולשם כך היא עשויה לעוף למרחקים ניכרים. בשכנות ליונה דוגרת גם צוקית בודדת. שלא כיונה, שהיא עוף חברותי, החי בלהקות גדולות, הצוקית היא ציפור טריטוריאלית גם מחוץ לעונת הקינון. היא תוקפת ומגרשת מסביבתה גם מיני עופות אחרים; מכאן שם המין - בודדת. הזכר שלה מתבלט בגוון כחול-אפרפר.

לימי החורף מצטרפים אל אוכלוסיית עופות המצוק כתלי וסתרי צוקים - שניהם מינים נדירים בארץ. מצוק הר ארבל הוא המקום המועדף לצפייה בהם.

באחדות מהמערות הפעורות בצוקים שוכנים עטלפים. בישראל מצויים 32 מיני עטלפי חרקים, יותר משליש מכלל היונקים בישראל; 18 מהם מתגוררים במערות באזור הים- תיכוני. עם אלה נמנים פרסף גדול, נשפון פגום-אזן, אפלול מצוי וכנפון מצוי. רובם קטנים, ליליים, מעופפים בדומייה. הם כמעט אינם מוכרים לציבור הרחב, ואף לגבי הזואולוגים רב הנעלם מהידוע אודותיהם. עם זאת ידוע כי בתור אוכלי חרקים – ובהם יתושים, מיני עש ופרפרי לילה כפרודניה, אגרוטיס וזיפית הכתנה, הנמנים עם הקשים במזיקים לחקלאות - העטלפים אמורים להימנות עם ידידינו. עוד ידוע כי מניינם בארץ פחת במידה רבה ואחדים מהם מצויים על סף כליה. מוכרים יותר, ולאו דווקא על צד הזכות, הם עטלפי פרות. עטלפים אלה גורמים נזק למטעים, בעיקר למטעי שסק, ליצ'י ותמרים. הם אוכלים גם פירות של עצי שקמה, פיקוס ואזדרכת הגדלים בתחומי יישובים.

פעולת העיכול של העטלפים מהירה ביותר, וכדי שלא להעמיס משקל עודף בעת המעוף הם נפטרים מצואתם עוד בעת האכילה. זה ההסבר לכך שתוך כדי מעופם העטלפים מתיזים את הפרשתם על בתים ומכוניות ליד אתרי האכילה. כדי להיפטר מנזקיהם ומטרדתם החל האגף להגנת הצומח שבמשרד החקלאות, עוד בשנות ה- 50 של המאה ה-20, להבעיר אבוקות רעל במערות שאכלסו אותם. אלא שלא תמיד הקפידו לבדוק מי באמת מתגורר באותן מערות; כך הורעלו, וכמעט הושמדו, גם עטלפי חרקים. היום לוכדים את עטלפי הפרות ברשתות, ליד המטעים שבהם נגרם נזק.

במערות ובנוף הסלעים חי בעבר גם דב חום סורי. כיום אולי יש יער; דבים כבר אין. דוד המלך מתפאר: "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך" (שמואל א יז, לו). זה היה מן הסתם באזור הרי יהודה. עדויות שונות מדברות על דבים בגליל עוד בראשית המאה ה-20. הדב הסורי הוא תת-מין של דב חום, המאכלס את כל היבשות בחצי הכדור הצפוני. תת-מין זה שרד כיום אך בקושי בתורכיה, בקווקז ובמערב אירן.

קראו עוד:

מבואות : גבולות וגיאומורפולוגיה [הכרמל וחופו ורמות מנשה]
מבואות: גיאולוגיה [הכרמל וחופו ורמות מנשה]

מבואות : הצומח [הכרמל וחופו ורמות מנשה]
מבואות : החי [הכרמל וחופו ורמות מנשה] (פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: מבואות : החי [הכרמל וחופו ורמות מנשה]
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 5 - הכרמל וחופו ורמות מנשה בעריכת סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית