אחד הסיפורים מעוררי החלחלה במקרא הוא סיפורו של מישע מלך מואב, שבמהלך קרב עם ישראל חש שידו על התחתונה, וכדי להציל את המצב עשה מעשה יוצא דופן:
וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ:
(מלכים ב ג 26-27)
כתגובה למצוקה, מישע מקריב את בנו הבכור. מדוע סבר מישע שהקרבת הבן הבכור תסיר ממנו את כעס האלים ותסייע לו במלחמה?
נראה כי כמו בני עמים אחרים במזרח הקדום, סבר מישע כי הבן הבכור לא שייך להוריו אלא לאל, וכי בהקרבתו הוא מחזיר לאל את השייך לו.
השקפה דומה באה לידי ביטוי בשיר מאוגרית, שנתגלה בחפירות ארכאולוגיות בתל ראסא שימרה:
כִּי יִתְגָּרֶה עַז בְּשַׁעֲרֵיכֶם במקור: בִּשְׁעֲרֵיכֶם
גִּבּוֹר בְּחוֹמוֹתֵיכֶם -
עֵינֵיכֶם לַבַּעַל תִּשָׂאוּן:
בַּעַל, גָּרֵשׁ-נָא עַז מִשַׁעֲרֵינוּ במקור: מִשְׁעָרֵינוּ
גִּבּוֹר מֵחוֹמוֹתֵינוּ!
אַבִּיר, בַּעַל, נַקְדִּישָׁה;
נֶדֶר, בַּעַל, נְמַלְּאָה,
בְּכוֹר, בַּעַל, נַקְדִּישָׁה
קָרְבָּן, בַּעַל, נְמַלְּאָה
נֶסֶךְ, בַּעַל, נְנַסְכָה
מִקְדָּשׁ, בַּעַל, נַעֲלֶה-נָא,
נְתִיבוֹת בֵּית-בַּעַל נְהַלֵּכָה.
וְשָׁמַע בַּעַל לִתְפִלַּתְכֶם,
וְגֵרֵשׁ עַז מִשַּׁעֲרֵיכֶם,
גִּבּוֹר מֵחוֹמוֹתֵיכֶם.
מחבר השיר פונה אל האל - בַּעַל - ומבטיח שייתן לו את כל המגיע לו: את הקורבנות, הנדרים, הנסכים וכן את הבכור. תפיסת האל כבעלים האמיתי של הבכורים אינה נוגעת רק לבכורי האדם, אלא גם לבכורי הבהמות, ואף ליבולים הראשונים מכל סוג - הביכורים.
התפיסה שהבכור שייך לה' מצויה גם במקרא. בבמדבר ג 13, ה' מצהיר:
"כִּי לִי כָּל-בְּכוֹר"
כלומר, הבכורים שייכים לה'.
יש הסבורים כי גם במקרא מסתתרת השקפה קדומה, שנדחתה במשך הזמן, ולפיה המשמעות היא שיש להקריב את הבנים הבכוֹרים. לפי גישה זאת, התפיסה שהבכוֹרים נועדו לעבודת הפולחן היא מאוחרת יותר. גם אם היה נוהג קדום כזה, הוא זכה לגינוי חריף בכמה מספרי המקרא. עם זאת, הקדשת הבכוֹרים לה' ולשליחיו הם מעשה נפוץ מאוד ברבים מספרי המקרא.
