עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלוםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > שלום והסכמי שלום
יד יצחק בן-צבי


תקציר
שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לשכנותיה וההסכמים שנחתמו בעקבותיהם במחצית הראשונה של 1949 מסיימים את מלחמת העצמאות ופותחים תקופה חדשה בתולדותיה של מדינת ישראל. המאמר סוקר את התנהלות המשא ומתן וההסכמים שהושגו בשיחות שביתת-הנשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה.



ממלחמה להסכם - שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לשכנותיה, 1949
מחברת: ימימה רוזנטל


שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לשכנותיה וההסכמים שנחתמו בעקבותיהם במחצית הראשונה של 1949 מסיימים את מלחמת העצמאות ופותחים תקופה חדשה בתולדותיה של מדינת ישראל. המשא-ומתן שהחל עם מצרים, ולאחריה עם לבנון, ירדן וסוריה, נשא בכל מקרה אופי שונה. השוני באופין של השיחות נבע מן ההבדלים הצבאיים והגיאופוליטיים ששררו בכל אחת מן החזיתות, מההבדלים בטבעם ובמזגם של האישים שנטלו חלק בהן, וממידת מעורבותו של ראלף באנץ', המתווך בפועל מטעם האו"ם, בניהול השיחות.

המאחד את כל השיחות ומייחדן משיחות שהתנהלו בסיומן של מלחמות אחרות נעוץ בעובדה, שהן התנהלו מכוח החלטות מועצת הביטחון, בחסות ארגון האו"ם ובתיווכו של נציג מטעמו. עובדה זו הכתיבה לא-במעט את דמותן והשפיעה עלתוצאותיהן. הסכמי שביתת-הנשק קבעו הסדרים צבאיים ומדיניים, שהיתה להן השפעה מכרעת על בעיותיה הבטחוניות של ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. כל ההסכמים היו תוצאה של פשרה בין המציאות הצבאית שנוצרה בשטח לבין השאיפות הטריטוריאליות והמדיניות של כל אחד מן הצדדים. עיון בהסכמים כעבור ארבעים שנה מחייב בירור בכמה שאלות.

השאלה המכרעת היא: באיזו מידה יכלו קברניטי ישראל לצפות, בשעת גיבוש ההסכמים, את הבעיות הבטחוניות שתצמחנה מן הפשרות שהסכימו להן; ומצד שני, האם יכלו בנתונים הצבאיים והמדיניים של אותם ימים לעמוד על דרישותיהם - גם במחיר ויתור על ההסכמים, על כל מה שהשתמע מכך לגבי מעמדה הפנימי והבין-לאומי של ישראל. הביקורת הפרלמנטארית שנמתחה על הסכמי שביתת-הנשק בשני דיונים נוקבים בכנסת מצביעה על מורכבותה של הבעיה. האופוזיציה מימין ומשמאל יצאה נגד ההסכמים, ובעיקר נגד ההסכם עם ירדן וההסכם עם סוריה (ראה להלן). רק כיום אפשר להעמיד את הביקורת במבחן היסטורי הוגן. חשיפת החומר הארכיוני של משרד החוץ מאפשרת להתחקות אחר תהליך גיבושם של ההסכמים ולבחון את התפתחותו של כל משא-ומתן שקדם לו - תהליך ממושך של תיווך ומיקוח, משבר וקיפאון, ויתור ופשרה. עיון במקורות חושף בפנינו שיקולים והערכות של קובעי המדיניות וחילוקי-דעות פנימיים, שחייבו להגיע לפשרה גם בתוך הצמרת הישראלית. נקודת-המוצא לדיוננו תהיה אפוא השיחות - ולא ההסכמים החתומים. נבקש לעקוב אחר תהליך המשא-ומתן בכל אחד ממחזורי השיחות, החל מנקודות-המוצא של הצדדים, דרך ביצועו של התיווך, וכלה בסיבות שהניעו את הצדדים, ובעיקר את ישראל, להסכים בסופו של דבר לחתום על ההסכמים. כמו-כן נעקוב אחר המחלוקות הפנימיות בצמרת הישראלית ואחר תהליך קבלת ההכרעות בממשלה בנושאים המרכזיים של ההסדרים.

שיחות שביתת-הנשק בין ישראל למצרים (רודוס, 13 בינואר - 24 בפברואר 1949)

עם תום מבצעי 'יואב' ו'חורב', שלטה ישראל במרחבי הנגב הצפוני והמרכזי; כוחותיה ישבו בבאר-שבע, בביר-עסלוג' (ליד רביבים), והחזיקו בצומת הדרכים החשוב לסיני - עוג'ה אל-חפיר (ניצנה כיום). רצועת החוף מרפיח ועד בית-חנון, שלימים נקראה רצועת עזה - היתה בשליטת המצרים. המצרים החזיקו כוחות גם בדרום הר חברון. חטיבה מצרית שלמה היתה לכודה בכיס פלוג'ה. הניצחון המכריע בשדה-הקרב לא הבטיח את מימוש ההישג הצבאי. החלטה של מועצת הביטחון מיום 4 בנובמבר 1948 הטילה צל על סיכוייה של ישראל לזכות במשא-ומתן, ההחלטה נתקבלה בלחץ ערבי-בריטי, והיא נועדה לפגוע בהישגי מבצע 'יואב'. היא קראה לצדדים הלוחמים להסיג את כוחותיהם מעבר לקווי ההפוגה של ערב המבצע (14 באוקטובר). על סמך החלטה זו קבע באנץ' קווי תיחום זמניים, שהוגדרו בתזכיר מיום 13 בנובמבר 1948. בתזכיר ניסה באנץ' להקל על ישראל לקבל את החלטת מועצת הביטחון, אך הקווים שהתווה וכמה הוראות נוספות שקבע בו, כמו קיום שליטה מצרית על כביש עסלוג'-רפיח או הוראה לפנות את באר-שבע, לפרז אותה ולמנות בה מושל אזרחי מצרי, לא עודדו את ישראל לקבל את המסמך.

כדי להקל על המצב פעל באנץ' במסדרונות האו"ם והצליח להשיג החלטה נוספת, מתונה ונוחה לישראל : החלטת מועצת הביטחון מיום 16 בנובמבר 1948 קראה לצדדים לפתוח בדיונים, כדי לכונן שביתת-נשק כשלב מעבר לשלום. החלטה זו היוותה בסיס פורמאלי לכל שיחות שביתת-הנשק ותאמה את הדרישה הישראלית, מאז תום הקרבות, לנהל עם הערבים שיחות ישירות על סיום המלחמה. ההחלטה הקלה על ישראל להשיב ב - 18 בנובמבר תשובה מתונה וזהירה על תזכירו של באנץ', אך למעשה לא שינתה את מערך הכוחות שלה בנגב, מבלי שבאנץ' הגיב על כך.

ערב השיחות נוצר אפוא איזון מיוחד במינו בין שליטה צבאית בשטח מצד אחד, לבין כוחן של החלטות האו"ם מצד שני. גבולות המנדאט, גבולות החלוקה, קו הלחימה והקווים שנקבעו בתזכיר באנץ' - כל אלה שימשו בערבוביה. ביסודו של דבר סמכו המצרים את עמדתם על החלטת 4 בנובמבר, בעוד ישראל השעינה את תביעתה על המצב הצבאי בשטח. תוכנית החלוקה שימשה אף היא ברקע התביעות המצריות והפריעה למימוש תביעותיה של ישראל לגבי רצועת עזה ואזור עוג'ה.

המיקוח העיקרי בין הצדדים נסב על כמה אזורים ונושאים : רצועת עזה, באר-שבע, ביר-עסלוג'. קו הפרדת הכוחות, וניידות הכוחות הישראליים בנגב הצפוני.

המצרים הציגו שש תביעות : (א) הישארות מצרים ברצועת עזה והוצאת כוחות צה"ל מאזור דיר-סנייד, הסמוך ליד-מרדכי, ומאזור בית-הקברות מול רפיח, שנכבש במהלך מבצע 'חורב'; (ב) הוצאת צה"ל ממרחב הנגב הצפוני, פרט לכוחות הגנה ביישובים היהודיים ; (ג) פירוז באר-שבע ומינוי מושל מצרי אזרחי בעיר ; (ד) שליטה מצרית על דרך עסלוג'-רפיח ומינוי מושל מצרי אזרחי בכפר עסלוג' ; (ה) יציאת צה"ל מרצועת המדבר ומצומת עוג'ה שבמרכזה, שעל גבול ארץ-ישראל-מצרים, שעל-פי תוכנית החלוקה נכללה במדינה הערבית; (ו) קביעת הנגב הדרומי כאזור מפורז.

התביעות המצריות עמדו בניגוד גמור לעמדות-היסוד של ישראל. עמדות אלה גובשו בהתייעצויות פנימיות ופרלמנטאריות, ערב השיחות ובמהלכן. לפני צאתה של המשלחת לשיחות שביתת-הנשק באי רודוס ולקראת דיון במועצת המדינה הזמנית, התקיימה התייעצות אצל בן-גוריון, בהשתתפות שר החוץ שרת ויועצו המדיני ראובן שילוח. שרת ביקש לברר מהי 'תוכנית השלום' לקראת השיחות. בן-גוריון השיב, שאין לקבוע מראש תוכנית שלום, וכי רק לאחר שהצד השני יציג את תנאיו - תדון הממשלה ותחליט. הוא נזהר מלקבוע מסמרות מראש, ערב הבחירות הראשונות לאספה המכוננת, שעמדו להיערך ב - 25 בינואר 1949, וביקש להמתין עם ההכרעות המרכזיות עד שתקום ממשלה נבחרת. אף-על-פי-כן נקבעו עמדות-יסוד מנחות, שהיו מקובלות על חברי הממשלה ועל הרוב במועצת המדינה הזמנית.

ואלה עמדות הפתיחה של ישראל: (א) דרישה להוצאת כל הצבא המצרי מגבולות ארץ-ישראל, היינו מרצועת עזה ואזור בית-לחם. בדיון במועצת המדינה הזמנית היתה מחלוקת, כיצד להציג תביעה זו בשיחות : מפ"ם, שעם חבריה נמנו ראשי הפלמ"ח ולוחמי הנגב, נקטה גישה תקיפה ותבעה לקבוע כי 'סיפוח של איזה שהוא חלק מארץ-ישראל לא יוכל לשמש בסיס למשא-ומתן'. מפא"י והמפלגות האחרות שבקואליציה גרסו, שיש להציג תביעה זו כנקודת-מיקוח ולא כתנאי בל-יעבור. ברוח זו נוסחה החלטת מועצת המדינה הזמנית ; (ב) הבסיס לקביעת קו שביתת-הנשק יהיה הגבול הבין-לאומי בין ישראל ומצרים, ו'אין להסכים לנסיגה מאיזו עמדה שהיא שהצבא הישראלי מחזיק בה'. הנחיה זו נקבעה כעמדת-יסוד שאין לוותר עליה, ומתוקפה סירבה משלחת ישראל להיענות לדרישות המצרים לנסיגת כוחות צה"ל מבאר-שבע, עסלוג' ועוג'ה.

במישור הטאקטי קיבלה המשלחת הוראה לשאת-ולתת במסגרת העמדות הבסיסיות, לא לוותר בשום אופן על עמדות-יסוד, אך גם לא לשבור את השיחות בלי להיוועץ תחילה בדרגים המדיניים והבטחוניים בישראל.

המשלחת הישראלית לשיחות הורכבה מצוות מדיני ומצוות צבאי. בראשה עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ואלטר איתן, כשלצדו שני מומחים לענייני ערבים: ראובן שילוח ואליהו ששון, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. בראש הצוות הצבאי עמד ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף יגאל ידין, ושני קצינים שימשו בתפקידי ייעוץ ומודיעין - רב-סרן אריה סימון ורב-סרן יהושפט הרכבי. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות. על בחירת אנשי המשלחת סיפר לימים ו' איתן, כי לא דובר מראש על יציאתו לרודוס, וכי רק ברגע האחרון, לאחר שידין ושילוח לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על ראשות המשלחת, הוחלט ביום צאתה למנותו לראש הצוות הישראלי.

היחסים האישיים בתוך המשלחת הישראלית היו טובים, אך לא תמיד שררה תמימות-דעים בין הצוות הצבאי לבין הצוות המדיני. בשלבים מסוימים של השיחות סברו אנשי משרד החוץ, כי הממשלה אינה מגלה גמישות מספקת וכי הדבר עלול להכשיל את השיחות, מחמת התעקשות בעניינים לא-חיוניים. מאידך גיסא גרס ידין, כי משרד החוץ נקט עמדה ותרנית מדי, וכי אנשיו לא עמדו על המשמעות הצבאית של ההסכם ונטו להפריז בחשיבותו המדינית. ידין הודה כעבור שנים, כי היחסים האישיים בין הצוותים היו עלולים להיפגע, לולא סבלנותו וגישתו הדיפלומאטית של איתן.

המשלחת המצרית הורכבה מצוות צבאי ויועצים מדיניים, אך בניגוד למשלחת הישראלית עמד בראשה איש-צבא מובהק : קולונל מוחמד סיף אל-דין, כשלצידו קולונל מוחמד כאמל אל-רחמני, וקולונל אסמעיל שרין, איש-אמונו של המלך פארוק. היועץ המשפטי היה ד"ר אחמד מוסא. כן נכחו בשיחות שני יועצים מדיניים, עומר לוטפי ועבדול מונעם מוצטפה, ושני קציני מודיעין.

בראש צוות האו"ם עמד המתווך בפועל ראלף באנץ', שמילא תפקיד מרכזי בניהול המשא-ומתן והיתה לו השפעה מכרעת על מהלך השיחות ואופין. באנץ' ניווט את הספינה בכל שלבי המשא-ומתן ושלט במהלכיו. הוא העביר את המידע בין המשלחות, הגיש הצעות פשרה, דאג להפעלת לחצים על הממשלות. חייב גישה אחת על פני רעותה, ודחף בלא ליאות את עגלת המשא-ומתן - עד שהשיג את ההסכם.

היחסים בין שלושת הצוותים במהלך השיחות עברו שלבים שונים. המפגש הראשון בין הישראלים למצרים היה קר ונוקשה. 'תחילה לא הסבו המצרים את ראשם לאמירת שלום', סיפר ידין, אך כבר ביום השני נשבר הקרח, ומעט-מעט השתפרו היחסים ונוצר מרקם עדין ביותר של קשרים אישיים, שאחד הביטויים הבולטים שלו היה ביקור חולים של איתן וששון בחדרו של אחד היועצים המצריים. החשדנות ההדדית סולקה כבר לאחר הישיבה הראשונה. שני הצדדים יצאו מופתעים. המצרים, שציפו לנאום ישראלי תוקפני, הופתעו מנימתו המתונה והפשרנית, בעוד הישראלים הופתעו מנימת השלום שעלתה מנאומו של הנציג המצרי.

האווירה הנוחה של ראשית השיחות טופחה בידי באנץ', והוא הצליח ליצור בימים הראשונים אי-בהירות מסוימת ואשליה אצל הצדדים, שההסכם קרוב.

בשלב הראשון עמד במרכז הדיון פינוי כיס פלוג'ה. על-אף שנושא זה לא היווה חלק מגוף ההסכם, הוא הוצג לדיון בפתיחת המשא-ומתן בלחץ המשלחת המצרית ובתמיכתו של באנץ', שרצה להסיר מעל סדר-היום את מכשלת הכוח הנצור בפלוג'ה. דיונים, בתיווכו של באנץ', על פינוי הכיס ועל העברת מזון ותרופות לנצורים התקיימו עוד לפני שיחות רודוס, אך הן לא עלו יפה. המצרים ייחסו חשיבות ראשונה במעלה לפינוי הכיס, שהיה דרוש לשיקומו של הצבא המצרי ולחיזוקם של המלך והממשלה, שנטל הכוח הנצור רבץ על שכמם. הם רצו לזכות מיד עם פתיחת השיחות ביתרון תעמולתי במצרים, שיסייע להם בהמשכן, ויש להניח שמשלחתם קיבלה הנחיות ברורות להשיג בראשית השיחות את פינוי הכיס. באנץ' תמך בעמדה המצרית. עמדתו בנושא נקבעה עוד בחודשי הסתיו של שנת 1948, שעה שלחץ על בן-גוריון להסכים לפינוי. בשיחתם בדצמבר הבטיח לו בן-גוריון, כי ישראל תסכים לפינוי הדרגתי - אם יפתחו המצרים במשא-ומתן ישיר. עתה ביקש לפרוע את השטר. ישראל לא נענתה לפנייתו, כיוון שחששה להשמיט מידיה את קלף המיקוף שלה בשיחות.

המשלחת ברודוס קיבלה הוראה לא להסכים בשום אופן לפינוי החלק העיקרי של הכוח, עד שייחתם הסכם שביתת-הנשק. הנחיה זו תאמה את גישתם של אנשי-הצבא וזכתה לתמיכה מלאה של בן-גוריון. ידין הסכים לפינוי הדרגתי, על-פי התקדמות השיחות. איתן ושילוח החזיקו בדעה שונה, ופנו לשולחיהם כדי לשנות את ההנחיה. איתן ביקש מבן-גוריון ושרת לתת עדיפות לשיקול המדיני על השיקול הצבאי, והדגיש בפניהם כי השיחות 'מתנהלות על יסוד ההנחה שהמלחמה בתהליך של חיסול, ובתהליך זה מאבדים מכוחם השיקולים של משלט פה או צומת שם . . . שהיו נכונים לזמן מלחמה'. עמדתו לא התקבלה, וידין אף התרעם על ש'איתן איננו כל-כך איתן' ואינו עומד על החשיבות הצבאית של כיס פלוג'ה. בהיעדרו של ידין מרודוס ותחת הלחץ הגובר של באנץ', הסכימו חברי הצוות המדיני לתוכנית פינוי, שביצועה היה אמור להתחיל כעבור שבוע ימים, בהנחה שעד לאותו מועד יושג הסכם שביתת-נשק. הסכמתם גרמה למשבר-אמון בין רודוס לתל-אביב, ואיתן נתבקש לחזור ארצה לבירור. בתגובה ניסה להבהיר לשרת את משמעות ההסכם ואת הנימוקים שחייבו את חתימתו וביקש את החזרת האמון בו. בינתיים שב ידין לרודוס, חיזק את עמידתה של המשלחת, מנע את שובו של איתן וסייע בסילוק המשבר הפנימי.

במשך שבוע ימים טרח באנץ' להביא להסכם בין הצדדים. עד מהרה התברר, שאין כל סיכוי להגיע לעמק השווה בפרק זמן כה קצר, וישראל הודיעה כי משום כך לא תבצע את הפינוי במועד שנקבע. הדבר גרם לחילוקי-דעות חמורים עם באנץ', מאחר שהוא חשש כי המצרים לא ייאותו להמשיך בשיחות. במשך יומיים היה גורל השיחות תלוי על בלימה, עד שהמשלחת המצרית קיבלה הוראות מקהיר להמשיך בשיחות - על-אף סירובה של ישראל לפנות את הכיס. בתמורה הסכימה ישראל לאפשר מעבר שיירות של מזון ותרופות לפלוג'ה במשך כל ימי השיחות ולחתום על הסכם להפסקת-אש עם המצרים.

הדיון בגופי עניינים בשלב הראשון חשף את הפער בעמדות הצדדים. הניגוד התמקד בדרישת ישראל לפינוי המצרים מרצועת עזה ; דרישת המצרים להחזקת כוח מצרי סמלי בביר-עסלוג', להוצאת צה"ל מבאר-שבע ומינוי מושל מצרי בעיר, ולנסיגת צה"ל מאזור עוג'ה. נסיונו של באנץ' להציע פשרה לצדדים לא עלה יפה, ובסיומו של השלב הראשון לא חלה התקדמות של ממש בשיחות, פרט להסרת נושא פלוג'ה מעל סדר יומה של הוועידה.

לקראת פתיחתו של השלב השני דנה הממשלה בשיחות רודוס. דיוני השלב הראשון הבהירו, כי נושא המיקוח העיקרי עתיד להיות אזור עוג'ה. חברי המשלחת התרשמו, כי בעיה זו עלולה להכשיל את השיחות, וביקשו לברר מהי עמדת הממשלה. איתן ביקש שהממשלה תחליט 'האם עוג'ה שווה הסכם', ועד כמה אפשר לוותר בסוגיה זו. הוא שאל אם תסכים הממשלה לקביעת אזור נייטראלי בעוג'ה, או במקרה הגרוע ביותר להשארת כוח הגנה מצרי במקום. הצגת השאלות וניסוחן לא הותירה ספק בדבר תמיכתו של איתן בפשרה וויתור. לעומתו הציג ידין עמדה חד-משמעית נגד כל ויתור בנושא עוג'ה, אפילו לא פירוז, ונימק את עמדתו בהצגת חשיבותו האסטראטגית של המקום. הוא ביקש מהרמטכ"ל יעקב דורי אישור וחיזוק לגישתו.

ב - 26 בינואר 1949 דנה הממשלה בהיערכות לקראת המשכן של השיחות. היא נתבקשה להחליט בשני נושאים : (א) האם להמשיך לדבוק בעמדת-היסוד, שאין לסגת מעוג'ה גם במחיר כשלון השיחות ; (ב) לשקול ויתור על הדרישה לנסיגת המצרים מרצועת עזה. בן-גוריון נעדר מן הישיבה, מפאת מצב בריאותו. שרת המליץ על ויתור ברצועה ועל עמידה תקיפה בעוג'ה. לעומתו הציע השר מרדכי בנטוב ממפ"ם לא לוותר בנושא הרצועה, ולהעמיד את הנושא לדיון - אם יסכל את המשך השיחות. הוא תמך בעמדה תקיפה בנושא עוג'ה. הרב לוין מאגודת ישראל תמך בעמדת שרת, בעוד השר משה שפירא מהפועל המזרחי הקשה על חשיבותה הצבאית של עוג'ה. אחרי דיון החליטה הממשלה לקבל את המלצותיו של שרת ולייפות את כוחו להמשיך במשא-ומתן. ניסוח ההחלטה הצניע את הוויתור על רצועת עזה, ככל הנראה מטעמים פנימיים. למשלחת נמסר כי 'הוחלט לסרב לנסיגה מעוג'ה ויהי מה', אך לבאנץ' נמסר על הנכונות לוויתור ברצועה.

כשחודשו השיחות, הציגה המשלחת את הוויתור הישראלי כביטוי של רצון טוב וציפתה למחווה דומה מצד המצרים. המצרים שבו מקהיר עם הסכמה לסגת מדרישתם המקורית להחזקת כוח מצרי בעסלוג', והיו מוכנים להסתפק במינוי מושל מצרי במקום, אך גם הם כישראלים לא זזו מעמדתם בעניין עוג'ה, ושבו ותבעו החזרת כוח מצרי לאזור. הם גם חזרו על תביעתם למינוי מושל אזרחי בבאר-שבע.

באנץ' התאכזב ממיעוט נכונותם של הצדדים להתפשר, וניסה לקרב את עמדותיהם באמצעות שיחות בין ראשי הצוותים הצבאיים. הוא גם ניסה להפעיל לחץ על המשלחות במישור הדיפלומאטי בוושינגטון ובניו-יורק. מחלקת המדינה היתה מוכנה לסייע, אך בשלב זה לא הועילה ההתערבות האמריקנית.

בשיחות הצבאיות הושגה התקדמות בכמה מן הנושאים הצבאיים, אך בשאלות העיקריות לא חלה תזוזה של ממש. בשלב זה (31 בינואר 1949) החליט באנץ' לנקוט יוזמה משלו ולהגיש לצדדים הצעת פשרה. הוא הציע לפרז את הכפר עוג'ה וסביבותיו ולהכפיף אותו לחסות או"ם. הצעתו התבססה על ההנחה, כי לשני הצדדים אין זכות טריטוריאלית על האזור (משום ששטח המחלוקת אינו נכלל במדינה היהודית על-פי תוכנית החלוקה, אך גם איננו בתחום מצרים), אך מבחינת הביטחון הלאומי הוא חיוני לשניהם במידה שווה. בנושאי באר-שבע ועסלוג' הציע לקבל את תביעות ישראל, וניסה לפצות את המצרים על-ידי ניסוח מסורבל של אחד מסעיפי שביתת-הנשק, שיאפשר להם לתבוע בעתיד את מימוש דרישותיהם לגבי מקומות אלה. קווי שביתת-הנשק שהציע חפפו את תזכירו מ - 13 בנובמבר 1948, שלפיהם לא הורשתה ישראל להחזיק בכוחות התקפיים בכל אזור הנגב.

משלחת ישראל דחתה את הצעת הפשרה ומתחה עליה ביקורת חריפה. בעיקר סירבה לקבל את הצעת הפירוז של עוג'ה, והציגה הצעה חלופית של ידין בדבר קביעת עוג'ה כמקום מושב של ועדת שביתת-הנשק, בתנאי שכוחות צה"ל יחזיקו במשלטים הסובבים את הכפר. המצרים קיבלו את הצעת באנץ' ככתבה וכלשונה, ובכך היטו את עמדתו לטובתם.

כלפי חוץ הציגה משלחת ישראל עמדה אחידה ומגובשת, אך בין חבריה הלכה וגברה המחלוקת. איתן ורוזן תקפו את הגישה של 'ייקוב הדין את ההר' והזהירו את שרת, שעמדה כה נחרצת סותמת את הגולל על סיכויי המשא-ומתן ושישראל תואשם בהכשלתו. שרת קיבל את עמדת אנשיו, ואף הצליח להניע את בן-גוריון שיסכים להצעת הפשרה בעניין עוג'ה, וברוח זו הנחה את איתן. ידין, שנדהם מהוראת שרת, עירער עליה בפני שר הביטחון והרמטכ"ל, בטענו כי ההצעה 'מהווה תקדים מסוכן של השתלטות או"ם בנגב', וכי אין לדרישה המצרית ולהצעת הפשרה של באנץ' הצדקה צבאית במשא-ומתן צבאי. הוא מנה את מספר הוויתורים שישראל כבר הסכימה להם במהלך השיחות והזהיר מפני גישה ותרנית, שתשתמע כחולשה ותפגע בתוצאות השיחות עם יתר שכנותיה של ישראל. לפי שעה הצליח לדחות את הגזרה.

באנץ' הפעיל לחץ כבד על ישראל בצינורות דיפלומאטיים בוושינגטון ובניו-יורק, ששיאם היה פנייה של נשיא ארצות-הברית הארי טרומן לבן-גוריון לקבל את הצעתו. בד בבד, ניסה לשכנע את משלחת ישראל בצדקת גישתו, והעמיד את חבריה על המשמעויות המדיניות והצבאיות של דחיית ההסכם. הוא טען למאזן ויתורים חיובי של המצרים, ונאחז כמותם בהחלטות מועצת הביטחון. הוא הציג את הצעתו כפשרה הוגנת ויעץ לישראל לקבלה. אין ספק שפעילותו האינטנסיבית השפיעה על חברי משלחת ישראל ותרמה לשינוי בעמדת הממשלה. התקדמות-מה חלה ברודוס בשיחות בין הצוותים הצבאיים, ושיחות ישירות בין ששון והיועצים המדיניים סייעו בשיפור האווירה. הצוות המדיני ברודוס המשיך להפעיל לחצים על תל-אביב. רודן ואיתן מתחו ביקורת על הממשלה והאשימו את שרת במתן עדיפות לשיקולים צבאיים. איתן החל לגלות קוצר-רוח בהמשך שהותו ברודוס וביקש להגיע להכרעה.

ב - 9 בפברואר 1949 נפלה ההכרעה. הממשלה החליטה לקבל את הצעת באנץ' לפירוז עוג'ה, בתנאי שהמצרים יפרזו שטח מקביל בשטחם ; ששטח הפירוז יוקטן, ושבמקום תשב ועדת שביתת-הנשק, אך האזור לא יהיה כפוף לחסות האו"ם. ההחלטה נפלה לאחר שהממשלה שוכנעה כי כשלון השיחות כרוך בסיכון מדיני, אם בעקבותיו תעלה שאלת ארץ-ישראל לדיון במועצת הביטחון, וכי מאידך גיסא יש בהסכם סיכוי להסדר מניח את הדעת בכל הנושאים הצבאיים, שיאפשר את ביצוע תוכנית המטכ"ל לכיבוש הנגב הדרומי (מבצע 'עובדה'). ההחלטה התקבלה בהתנגדותו של א' ציזלינג ובהימנעותו של מ' בנטוב. ידין ואיתן התאכזבו מהחלטת הממשלה. איתן ציפה להחלטה חד-משמעית בעד פשרת באנץ', ולאור ההחלטה לא ראה טעם בהמשך ישיבתו ברודוס. עייפות ממחלת השפעת שלקה בה באותם ימים וכן עייפות כללית משהות הממושכת באי היווני נתנו בו את אותותיהם. רק לאחר ששרת הסביר לו כי אי-אפשר לסגת בבת אחת, ומטעמים טאקטיים הכרחי שלב מעבר, התרצה והמשיך לנהל את השיחות. מאידך, ידין התרעם על חריגה

מעבר להצעתו המקורית. הוא החליט לצאת לתל-אביב כדי לשכנע את בן-גוריון ושרת, שעדיף 'למשוך את העניין תקופה ממושכת ללא הכרעה', מאשר להסכים להצעת הפשרה. עמדתו לא התקבלה, ורק לאחר שהצליח להכניס סייגים אחדים להסכמה הישראלית קיבל על עצמו את הדין.

החלטת הממשלה סללה את הדרך להסכם. בשבועיים שבין קבלתה לבין חתימת ההסכם התנהל מיקוח על ניסוח סופי של הסעיפים, כשכל צד עושה מאמץ אחרון להיטיב את מצבו. בעיקרו של דבר הוסרו מרבית אבני-הנגף, פרט לתביעת המצרים למינוי מושל מצרי בבאר-שבע, שעמדה למכשול עד הרגע האחרון ממש והוסרה בסופו של דבר בסיועו של באנץ'.

ב - 24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת-הנשק. שני הצדדים לא השיגו את מלוא דרישותיהם: ישראל נאלצה להסכים לנוכחות צבאית מצרית ברצועת עזה ולהסגת כוחותיה מאזור בית-חנון ומן האזור הסמוך לבית-הקברות ברפיח, אך הותר לה להחזיק בשבעה משלטים לאורך הרצועה ; היא הסכימה לכינונו של אזור מפורז בעוג'ה, אך הצליחה להחיל את הפירוז גם על שטח מצרי מקביל ; עוג'ה נקבעה כמקום מושבה של ועדת שביתת-הנשק, אך ישראל הצליחה למנוע את הכפפתו של האזור לפיקוח או"ם. כן הצליחה להדוף את הדרישה המצרית לכלול את באר-שבע באזור כוחות ההגנה, אך ביר- עסלוג' נכללה באזור זה ; ישראל הצליחה להבטיח את ניידות כוחותיה בנגב הצפוני ואת הוצאת הגיזרה המזרחית של הנגב הדרומי מתחום תחולתו של ההסכם ; לעומת זאת לא הצליחה למנוע את אזכורם החוזר ונשנה של החלטת מועצת הביטחון מ - 4 בנובמבר ותזכיר באנץ' מ - 13 בו בכמה מסעיפי ההסכם, שהובטחה בהם זכותם של הצדדים לחזור ולהעלות את תביעותיהם המדיניות במשא-ומתן הסופי על יישוב שאלת ארץ-ישראל.

חרף הוויתורים, העניק ההסכם לישראל הישגים נכבדים. בתחום הצבאי הוא הבטיח את שליטתה הצבאית על מרחב הנגב הצפוני וחופש פעולה לכיבוש הנגב הדרומי. בהשוואה למצב ערב השיחות, חל שינוי מהותי במעמדה של ישראל בנגב. המכשולים שמנעו הכרה בזכותה על הנגב, כמו תוכנית ברנאדוט, החלטות מועצת הביטחון או מדיניות בריטית עוינת, הוסרו בחלקם הגדול עם חתימת ההסכם. הוויתורים שישראל נאלצה להסכים להם היו שקולים כנגד הביטחון של שליטה צבאית ומדינית במרחב הנגב.

בתחום המדיני חיזק ההסכם את מעמדה הבין-לאומי ואת סיכוייה של ישראל להתקבל לארגון האו"ם. הוא פתח סיכוי להסכמים נוספים ונתן יסוד לתקווה - שנכזבה עד מהרה - כי שביתת-הנשק תוביל לשלום סופי. מאזן ההישגים המדיניים והצבאיים של ישראל נוטה בלא ספק לטובת ההסכם.

מאזן הישגים וויתורים היה גם בצד המצרי : בהשוואה לעמדות המוצא ויתרו המצרים על באר-שבע, עסלוג' ואפילו על עוג'ה, אך בפועל הצליחו לזקוף לזכותם כמה וכמה הישגים בעלי משמעות צבאית ומדינית. בראש וראשונה השיגו את פינוי כיס פלוג'ה, שאיפשר את שיקומו של הצבא המצרי; שנית, הם הבטיחו את שליטתם ברצועת עזה ומנעו בכך את אפשרות העברתו של האזור לידי המלך עבדאללה, וכן הבטיחו את המשך הקשר של מצרים עם בעיית ארץ-ישראל ; שלישית, הם השיגו את נסיגת צה"ל מעוג'ה, ובכך הצליחו לקבל במשא-ומתן מדיני את שהפסידו בשדה-הקרב. ולבסוף, ההסכם הסיר לפי שעה את החשש מפני מלחמה עם ישראל וחיזק את מצרים במאבקם נגד ההשפעה הבריטית.

המפגש הראשון בין ישראל למצרים הוכתר אפוא בהצלחה. בישראל ייחסו חשיבות מדינית לעובדה שישראל ומצרים חתמו על מסמך משותף, המעוגן במשפט הבין-לאומי. במצרים, לעומת זאת, העריכו את ההסכם כהסדר צבאי בלבד, ולא ייחסו לו כל משמעות מדינית. ההסכם עצמו לא נועד לשמש תחליף ליחסים דיפלומאטיים, ובעיקרו היה הסכם-ביניים צבאי. בישראל קיוו שבעקבותיו יבוא הסדר שלום, ונתלו במעט המשמעויות המדיניות שניתן היה לתלות בו. לא בכדי ראה בו בן-גוריון את 'המאורע הגדול ביותר של שנת הגדולות והנצורות', אחרי הקמת המדינה ונצחונות צה"ל בשדה-הקרב.

התפתחות האירועים לאחר ההסכם, שחשפה את ליקוייו, אינה פוגמת בהישג שהושג בשעתו, ושיש להעריכו על-פי הנתונים הצבאיים והמדיניים שהיו ערב החתימה על ההסכם.

שיחות שביתת-הנשק בין ישראל ללבנון (ראש-הנקרה, 23-1 במרס 1949)

השיחות עם לבנון התנהלו באווירה שונה ועל רקע צבאי שונה מאלה שציינו את השיחות עם מצרים. לכאורה היה דמיון מסוים בין שתי החזיתות - בשתיהן הופרה ההפוגה והורחב תחום שליטתה של ישראל אל מעבר לגבול הבין-לאומי. בחזית הלבנונית אירע הדבר בסוף אוקטובר, כשבמסגרת מבצע 'חירם' השתלט צה"ל על רצועה צרה של שטח לבנוני, ממערב לאצבע-הגליל, ובה ארבעה-עשר כפרים. אולם כאן לא התערבה מועצת הביטחון ולא קיבלה החלטות שהיה בהן כדי להשפיע על מהלך המשא-ומתן. משרד החוץ הצרפתי דרש מישראל לסגת מתחום לבנון, ובשיחות מקדימות עם נציגי לבנון, בינואר 1949, הביעה ישראל נכונות לפנות חלק מהכפרים, כמחווה של רצון טוב. אולם, אף שבשיחות המקדימות הושגה הסכמה עקרונית למשא-ומתן בדבר שביתת-נשק, נדחה מועד פתיחתן עד ל - 1 במרס.

מקום השיחות, ליד ראש-הנקרה, השרה מלכתחילה אווירה שונה מזו שציינה את השיחות עם מצרים. גם נוהל השיחות לא תאם את המתכונת שגובשה במלון השושנים ברודוס. האווירה שנוצרה במהלכן היתה בלתי-רשמית וידידותית מזו שהיתה באי היווני. עיקר הדיון התמקד בשיחות ישירות, ונציגי האו"ם מילאו תפקיד פחות מרכזי וחיוני מאשר בשיחות עם מצרים. את השיחות ניהל אנרי ויז'יה. מצד ישראל השתתפו: סגן- אלוף מרדכי מקלף (ראש המשלחת), יהושע פלמון ממשרד החוץ, ושבתאי רוזן. חברי משלחת לבנון היו תופיק סלים, רמטכ"ל צבא לבנון, מוחמד עלי חמאדה ממשרד החוץ הלבנוני ושני קצינים לבנוניים.

נקודות המחלוקת בין ישראל ללבנון היו מצומצמות ביותר, וכמעט שלא שררו חילוקי-דעות לגבי טיבו של ההסכם. הוסכם כי הגבול הבין-לאומי ישמש כקו שביתת-הנשק, וכי עם החתימה על ההסכם תיסוג ישראל מתחומי לבנון. אולם חרף ההסכמה העקרונית, ארך המשא-ומתן שלושה שבועות תמימים, וזאת בגלל דרישת ישראל לכרוך את החתימה ואת הפינוי בנסיגת סוריה משטחים שהחזיקה בתחום ישראל לאורך הירדן ומזרחית לכינרת. ישראל טענה שכל גבולה הצפוני, מראש-הנקרה ועד לכינרת, מהווה יחידה גיאוגראפית אחת, ויש להחיל על כולו את עקרון הנסיגה לגבול הבין-לאומי. העמדה הישראלית גובשה בידי שר הביטחון והפיקוד הבכיר של צה"ל. בהוראות שנתנו

למשלחת נאמר, כי יש להכין את ההסכם, אך לדחות את החתימה עד שתסכים סוריה לסגת. נציגי משרד החוץ חלקו על עמדה זו, אך פעלו לפיה עד ששונתה ההוראה.

עמדת ישראל לא זכתה לתמיכתם של נציגי האו"ם, ומובן שלא היתה מקובלת על הלבנונים. בשלב הראשון לא מנעה העמדה הישראלית דיון בתוכנו של ההסכם ובהכנתו, ובימים הראשונים התנהלו הדיונים כסדרם. לקראת השלמתו של ההסכם, חששה המשלחת שמא יופעל לחץ בין-לאומי על ישראל כדי לאלצה לחתום לכשתושלם מלאכת הניסוח והחליטה לשנות את מהלכיה. היא הסכימה לחתום על ההסכם, בתנאי שבאחד מסעיפיו ייקבע לוח זמנים לנסיגת ישראל ומועדי הנסיגה יותנו בהשגת הסכם עם הסורים. ויז'יה התנגד בחריפות לעמדה זו, וכמעט שהפסיק את השיחות. תנופת הדיונים נבלמה, והכל ציפו לשינוי בעמדה הישראלית.

ב - 17 במרס 1949 הוחלט, בהתייעצות בין ראשי הדרג המדיני והצבאי, לחתום לאלתר על ההסכם. שילוב של שיקולים מדיניים וצבאיים הכריע את הכף לטובת ההחלטה. מצד הדרג המדיני נשמעו עוד קודם לפגישה שני טיעונים בזכות החתימה : (א) חשש לפגיעה במאמצי ישראל להתקבל לאו"ם, אם תואשם בהכשלת השיחות ; (ב) לקראת כינוסם של ראשי מדינות ערב עם ועדת הפיוס של האו"ם ב - 21 במרס נשמע הטיעון, כי עדיף מבחינה מדינית שמצרים לא תופיע בכינוס זה כמדינה היחידה שחתמה על הסכם עם ישראל. אצל בן-גוריון בשלה ההכרה, כי חתימת ההסכם תחזק בזירה הבין-לאומית ובאו"ם את תביעתה של ישראל על הנגב הדרומי ותסייע לה במשא-ומתן עם ירדן, במיוחד לאור התוכניות לפעולה צבאית ב'משולש' (אזור שומרון במינוח של ימינו), שדרשו שקט בגבולות. למשלחת נשלחו הוראות לחתום על ההסכם ולהסכים לפינוי הכפרים הלבנוניים, בתנאי שאחד מסעיפי ההסכם יבטיח את הוצאת כוחות סוריה מתחומי לבנון ; להשיג הסדר ארעי, שיאפשר תנועה אזרחית ישראלית בכביש מטולה-משגב-עם ; לדרוש פינוי כוחות לבנון מראש-הנקרה ולהבטיח תיקוני גבול קלים באזור מלכיה. הוראות אלה היו למורת-רוחו של מקלף, שחשש מפני השפעתם על סיכויי הסדר עם סוריה. הוא ביקש לפטור אותו מן השיחות עם סוריה, אך בסופו של דבר השתתף גם בהן. הדרישות הישראליות האחרונות לא התקבלו. ישראל הסתפקה בהסדר שנעשה בין ראש משקיפי האו"ם, הגנראל האמריקני ריילי, לבין ממשלת לבנון בדבר הרחקת הסורים 'לקו טריפולי-חלב' ולחילופי איגרות בין ריילי לבין רמטכ"ל לבנון על הסדר לגבי כביש מטולה-עדיסה.

ב - 23 במרס 1949 חתמו ישראל ולבנון על הסכם שביתת-הנשק. ההסכם עם לבנון לא עורר סערה ציבורית כלשהי. הוא גם היחיד מבין כל ההסכמים שלא הופר במשך שנים רבות.

שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לירדן (רודוס, 4 במרס - 3 באפריל 1949)

המשא-ומתן עם ירדן היה שונה משני קודמיו ומזה שעתיד היה לבוא בעקבותיו. את השוני קבעו אופיה המיוחד של החזית הירדנית, שליטתו של הצבא העיראקי בחלק מהחזית, ומרקם היחסים המדיניים בין ישראל לבין המלך עבדאללה.

החזית הירדנית השתרעה לאורך קווים ארוכים ומפותלים, שמשני עבריה ישבו מרבית התושבים היהודים והערבים של ארץ-ישראל. בחלקה הצפוני והמרכזי החזיק הצבא העיראקי, ובקטעים אחרים בחלקה הדרומי ישב הצבא המצרי. בירושלים הפריד קו החזית בין שתי האוכלוסיות וחצה את העיר לשניים. בחזית זו התמקד לב-לבו של הסכסוך היהודי-ערבי.

המערכה הצבאית העיקרית בחזית הירדנית הסתיימה עם ההפוגה השנייה, ב - 18 ביולי 1948. במהלך ההפוגה אירעו התנגשויות לא-מעטות לאורך החזית הירדנית, שהחמורות שבהן היו בירושלים ובסביבותיה ; אך במשך כל ימי ההפוגה לא נערכו בחזית הירדנית מבצעים צבאיים גדולים, כדוגמת המתקפות הישראליות בצפון ובדרום. קווי ההפוגה נשארו בתוקפם עד לפתיחת שיחות שביתת-הנשק, פרט לחלק מהקווים בדרומו של פרוזדור ירושלים ובהר חברון, שהצבא המצרי החזיק בהם. קווים אלו שונו במהלך מבצעי 'ההר' ו'יקב' (22-19 באוקטובר 1948), שנערכו בו-בזמן עם מבצע 'יואב'. קווי ההפוגה סטו במקומות רבים מגבולות החלוקה, וקבעו מציאות צבאית חדשה בארץ-ישראל : הגליל המערבי, לוד, רמלה, יפו, חלקים בדרום יהודה והנגב הצפוני, בכלל זה העיר באר-שבע, שהוקצו כולם למדינה הערבית, נמצאו בשליטת ישראל. רצועת עזה נותקה ממרכז הארץ וישב בה הצבא המצרי. רק בשרון הצליחו העיראקים לכבוש שטח קטן שהוקצה למדינה היהודית.

אף-על-פי-כן, החלק העיקרי של שטחי יהודה ושומרון שהוקצה למדינה הערבית נמצא בשליטת הלגיון הערבי והצבא העיראקי, אך גורלו המדיני של האזור לא נחרץ, וכינונה של המדינה הערבית היה מוטל בספק. המלך עבדאללה והוועד הערבי העליון נאבקו על עיצוב גורלו המדיני של האזור. המלך חתר לספח לממלכתו את החלקים הערביים של ארץ-ישראל, בעוד הוועד פעל להקמתה של מדינה ערבית עצמאית בראשותו. הוועד הקים בקיץ 1948 את 'ממשלת עזה' כממשלה מייצגת של ערביי פלסטין. השפעתו הצטמצמה בתחום רצועת עזה. ביהודה ובשומרון גברה השפעתו של עבדאללה, עד שבדצמבר 1948, בכינוס נכבדים ערבים ביריחו, הוחלט על איחוד ירדן ופלסטין ל'ממלכה הערבית ההאשמית'. והמלך קיבל ייפוי-כוח לפתור את בעיית ארץ- ישראל כראות עיניו.

המלך החל בצעדים ראשונים לסיפוח הגדה לממלכתו, והסיפוח הושלם פורמאלית ב - 1950. מדינות ערב גינו את צעדיו, אך עבדאללה לא נרתע וחיפש תומכים למדיניותו בצד הישראלי, שבאמצעותם קיווה לרכוש תמיכה בין-לאומית, בעיקר בארצות-הברית. על רקע מגמת הסיפוח של עבדאללה ניתן לראות את המגעים שנרקמו בינו לבין נציגי הסוכנות ערב המלחמה ועם נציגי ישראל לאחר שוך הקרבות. המפגש הישראלי-ירדני חודש בימי עצרת האו"ם בפאריס בסתיו 1948, וקיבל תנופה חדשה בחודשים האחרונים של שנת 1948 וראשית 1949.

בירושלים הצליחו שני המפקדים המקומיים, עבדאללה אל-תל ומשה דיין, בעזרת נציגי האו"ם, למצוא הסדר שימנע את חילופי האש והתקריות הבלתי-פוסקות בעיר. ב – 30 בנובמבר 1948 חתמו על 'הסכם הפוגה כנה', ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם. הצלחת המגעים עודדה את הצדדים ואת אנשי האו"ם להמשיך בשיחות ולהרחיב את תחולתו של ההסכם, אך המשא-ומתן שניהלו בראשית דצמבר לא הוכתר בהצלחה, ונפסק במחצית החודש ביוזמת ישראל.

אולם המגעים עם ממלכת ירדן לא נותקו, וב - 26 בדצמבר פתחו שני הצדדים בשיחות ישירות ביניהם, שהוגדרו כשיחות שביתת-נשק שתורחבנה לשיחות שלום. בשיחות אלה, שהגיעו עד לשלב של החלפת כתבי הרשאה, התבררו נקודות המחלוקת בין הצדדים. כבר נקודות המוצא היו שונות בתכלית: המלך ביקש הסדר שיתבסס על שילוב של תוכנית החלוקה ותוכנית ברנאדוט, ואילו נציגי ישראל הציגו את המצב הצבאי כבסיס להסדר. המלך חתר לספח לממלכתו את הנגב הדרומי, אך היה מוכן להכיר באינטרסים ישראליים באזור ולהסכים לחלוקתו בין שתי המדינות ; הוא רצה שישראל תוותר על לוד ורמלה לטובת ירדן, או שתסכים להחזרת פליטי שתי הערים למקומותיהם ; בראשית המגעים תבעו נציגי ירדן מעמד של מובלעת ערבית ליפו, אך בהמשכם לא הוצגה דרישה זו. בשיחות הישירות שקיים המלך עם נציגי ישראל ביקש למנוע את סיפוח רצועת עזה למצרים, דחה את רעיון בינאום ירושלים והציע לחלקה בין ירדן וישראל. הירדנים הציעו חילופי שטחים בירושלים, כדי לפתור את בעיית ניתוקה של בית-לחם מהאזור הערבי וניתוקה של הדרך להר הצופים מהאזור היהודי, אך השטחים שהציעו להחלפה היו כולם בידי ישראל. לעומת זאת דחו הירדנים הצעה ישראלית לחילופי שטחים שהיו בידי ישראל בדרום העיר תמורת שטחים ערבים בצפונה. הירדנים הביעו הסכמה למסירת הרובע היהודי של העיר העתיקה ליהודים, עם סידורי מעבר מתאימים.

השיחות עם המלך לא הגיעו לכלל התדיינות מעשית עד שהחלו שיחות שביתת-הנשק עם מצרים, שבעקבותיהן היו צפויות שיחות רשמיות עם ירדן. למעשה הסתיימו המגעים בלא תוצאות של ממש. הן היו חשובות לישראל בשמירת הקשר עם המלך ובלימוד עמדותיו ביחס לנגב הדרומי. מן השיחות התברר, כי עבדאללה לא יוותר מרצונו על תביעותיו לגבי הנגב הדרומי, וכי רק פעולה צבאית תבטיח את שליטת ישראל באזור. העיתוי לביצוע הפעולה, שכונתה מבצע 'עובדה', נקבע על יסוד שיקולים מדיניים. הוחלט להוציאו אל הפועל בין חתימת ההסכם עם מצרים, שהבטיח את אגפו המערבי של הנגב, לבין פתיחת השיחות עם ירדן. נסיונות לדחות את מועד פתיחתן של השיחות לא עלו יפה, ובסופו של דבר נערך המבצע בימים הראשונים של המשא-ומתן, והוא הכביד לא מעט על מהלכו.

השיחות הרשמיות החלו ברודוס ב - 4 במרס 1949 . השתתפו בהם מצד ישראל : ראובן שילוח (ראש המשלחת), סגן-אלוף משה דיין, סגן-אלוף דן לנר, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. כעבור זמן צורף גם יעקב שמעוני. שני קצינים ישראליים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים.

בראש המשלחת הירדנית עמד קולונל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, ועם חבריה נמנו: ליטנאנט-קולונל מוחמד אל-מעאייטה, קפטן עלי אבו נאור, מייג'ור ראדי הנדאוי, והיועץ המשפטי ריאד אל-מופלח. מטעם האו"ם ניהל את השיחות ראלף באנץ'. השיחות עם ירדן התנהלו האווירה ידידותית וביחסי קירבה בין המשלחות. אולם המשלחת הירדנית היתה מורכבת מאישים בדרג מדיני וצבאי נמוך יחסית. שהיו מחוסרי סמכות ממשית ולא הוסמכו להחליט בנושאים המרכזיים. הדיונים המכריעים לא נערכו ברודוס אלא במגעים ישירים עם המלך ונציגיו. לפיכך הצטמצם מאוד תפקידו של באנץ' כמתווך, והוא לא הטביע את חותמו על השיחות עם ירדן, כדרך שעשה בשיחות עם מצרים, ועם סוריה.

למרות סבך הבעיות בין ישראל לירדן, הסתיימו השיחות בתוך זמן קצר יחסית של חודש ימים. הסיבה לכך נעוצה במערכת היחסים הצבאית והמדינית ששררה באותה עת בין שתי המדינות, ובשילוב מוצלח שעשתה ישראל בין מהלכים צבאיים ומדיניים להשגת יעדים בעלי עדיפות עליונה ודחייתם של יעדים משניים. הדרישות של ישראל, כפי שהוצגו במסמך היסוד של המשלחת שאושר בממשלה, היו מרביות. הן כללו: העתקת קו החזית בגיזרה העיראקית מעבר לכפרים טירה וקלנסוואה, והכללת כביש ואדי ערה בשטח ישראל; פינוי 'בליטת לטרון'; קביעת הגבול הבין-לאומי בקו שביתת-הנשק בערבה; בירושלים - חופש מעבר להר הצופים, לבית-הקברות בהר הזיתים ולכותל המערבי; שימוש במסילת-הברזל לירושלים ; אפשרות לחידוש העבודה במפעל החשמל בנהריים ובמפעלי האשלג בים המלח. בשאלת סיפוח הגדה הוחלט להכניס סעיף מיוחד להסכם, שיבהיר כי החתימה אינה מהווה הכרה בריבונות ירדן באזור.

השלב הראשון של השיחות התנהל בצל מבצע 'עובדה', ורק לאחר השלמתו נחתם הסכם להפסקת-אש (11 באפריל 1949), ומשקיפי או"ם אישרו כעבור זמן מה את מיקומן של עמדות צה"ל בנגב הדרומי.

בשלב השני התקיימו דיונים על קביעת קו שביתת-הנשק בגיזרה הירדנית באזור ירושלים. באנץ' ניסה לנהל את השיחות כדרך שעשה בשיחות עם מצרים, אך אופי הנושאים ומיעוט סמכויותיה של המשלחת הירדנית לא אפשרו להגיע להסדר. מאידך גיסא, הסכימו שתי המשלחות להשאיר את נושאי ירושלים וסביבותיה לדיון מחוץ לרודוס, ולחתום הסכם על-יסוד קווי 'ההפוגה הכנה'. בדרך זו הורדו מעל סדר-היום כמה נושאים מרכזיים במערכת היחסים בין ירדן לישראל, שנשארו בלי פתרון שנים ארוכות. דחיית פתרונם נבעה מהדחיפות שנתנה הצמרת המדינית-בטחונית בישראל להשגת הסדר מהיר בגיזרה העיראקית.

לקראת אמצע מרס 1949 הסכימו ירדן ועיראק, שכוחות הלגיון יתפסו את עמדות העיראקים בגיזרת המשולש. החילופין המציאו שעת-כושר נוחה לישראל לממש את יעדיה בגיזרה זו בדרכים מדיניות. כשנודע על החילופין נקטה ישראל בכמה צעדים : היא הודיעה לבאנץ', כי החלפת הכוחות מהווה הפרת ההפוגה ולכן לא תסכים להם ; היא הציעה למלך עבדאללה לדון עם נציגיה על הסדר בדרכי שלום, ובד-בבד עשתה הכנות לפעולה צבאית במשולש.

המלך, שידע על ההכנות הצבאיות, פנה לעזרת הבריטים וביקש מן האמריקנים לרסן את ישראל, מצד שני הסכים לקבל את נציגי ישראל, משה דיין ויהושפט הרכבי יצאו בדחיפות לפגישה עמו. בפגישה (19 במרס) הציג דיין את עמדת ישראל לתיקוני גבול בגיזרת השרון וואדי ערה, ברוח ההנחיות שניתנו למשלחת. תמורת הוויתורים הטריטוריאליים הציע דיין הסכמה ישראלית לביצוע חילופי הצבאות במשולש. המלך הסכים עקרונית לשינוי, והשאיר את הדיון בפרטים לפגישה נוספת עם נציגיו. על-גבי מפות פרוסות במעבר מנדלבאום בירושלים, גילו הירדנים את עומק השטח שדרשה ישראל. הם חששו לגורל הכפרים הערבים שיועברו לשטח ישראל וביקשו לשנות את הקו. נציגי ישראל התנגדו, והנציגים הירדנים היססו לחתום על ההסדר. נציגי ישראל הבהירו, כי אם לא ייחתם הסכם בתוך עשרים וארבע שעות, תחזור בה ישראל מהסכמתה לחילופי הצבאות במשולש. איום מפני פעולה צבאית עמד ברקע ההודעה והשפיע על התגובה הירדנית. הוחלט לקיים פגישה נוספת עם המלך (23 במרס). ערב הפגישה התברר לעבדאללה, כי פניותיו אל הבריטים והאמריקנים לא זכו לתגובה המקווה: בריטניה הודיעה כי חוזה ההגנה עם ירדן לא חל על השטח שממערב לירדן, והאמריקנים לא הבטיחו למנוע פעולה ישראלית ליישור הקו. עבדאללה חשש מפני פעולה ישראלית צבאית לכיבוש השומרון כולו, וקיווה כי חתימה על הסכם עם ישראל תרסן את דרישותיה. בפגישה עם המלך השתתף גם קצין בריטי מטעם הלגיון הערבי. במיקוח נוסף על סעיפי ההסדר הסכימו נציגי ישראל לוויתורים קלים בלבד בשרטוט הקו הסופי, והתחייבו לפצות את הירדנים בשטחים שיועברו לידיהם בקטע אחר של החזית. סעיף מיוחד הבטיח את זכויותיהם של תושבי הכפרים הערביים שיימסרו לישראל, וישראל התחייבה לשאת בהוצאות סלילתו של כביש חלופי בין טול-כרם לקלקיליה. ההסכם קבע את מועדי העברת השטחים בתוך תקופה של כארבעה חודשים, וצורפה אליו מפה חתומה בידי נציגי הצדדים, שסומן בה הקו החדש.

ההסכם שנחתם בתום הפגישה ב - 23 במרס 1949 היה טעון אישורו של ראש ממשלת ירדן. דחיית האישור נועדה לתת לעבדאללה פסק-זמן נוסף, כדי לבדוק את תגובותיהן של בריטניה וארצות-הברית, ואולי להשיג את התערבותן למניעת החתימה הסופית, או לנקיטת צעדים שיבטיחו את ירדן מפני הפרתו בידי ישראל. המלך פנה אל הנשיא טרומן, אך זה נמנע מהתערבות והסתפק בהצהרה כללית בדבר יחסה השלילי של ארצו לכל ניסיון להפר את ההסכם. ראש ממשלת ירדן ניסה לשפר את תנאי ההסכם, אך נתקל בהתנגדות ישראלית ככל מה שנגע לשינוי הקו. הוא הצליח להשיג כמה תיקונים קלים בהסכם, שנחתם לבסוף ב – 30 במרס, לאחר פגישה נוספת עם עבדאללה.

הוחלט שההסכם יהיה גלוי ויוכנס כלשונו להסכם שביתת-הנשק. על-ידי כך ביקש ראש ממשלת ירדן לשוות לו אופי צבאי ולמנוע טענות, שירדן הסכימה להסדרים מדיניים עם ישראל.

השגת ההסכם החזירה את זירת הפעילות לרודוס. רשמית, לא דווח על השיחות לבאנץ', והוא המשיך לנהל את המשא-ומתן כאילו לא ידע על המתרחש מאחורי הקלעים. כששב דיין לרודוס הושלמה המלאכה, וב – 3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת-הנשק.

בהסכם זה הצליחה ישראל להבטיח את שליטתה על כל מרחב הנגב בואכה אילת, וכן הבטיחה לעצמה קו משופר בשרון, בלי להסתבך בפעולות צבאיות. ובכל זאת, דווקא כלפי ההסכם עם ירדן הוטחה ביקורת פרלמנטארית חריפה ביותר. ההסכם הוצג בפני הכנסת יום לאחר החתימה. סיעת חירות הציעה, לראשונה בתולדות המדינה, להביע אי-אמון בממשלה. מנחם בגין תקף את הממשלה על הסכמתה לסיפוח הגדה לממלכת ירדן והאשים אותה בוויתור על חלקי מולדת והשתעבדות מחודשת לבריטניה דרך 'ממשלת הבובה הירדנית'. הוא זעק כי 'נעשתה הפקרת דם' ושאל : 'למה היה צורך למהר?' תגובת מפ"ם לא היתה מתונה יותר. גם חבריה טענו כי מן החתימה על ההסכם משתמעת הסכמה לסיפוח הגדה לירדן, ודרכה 'לאימפריאליזם הבריטי'. הם האשימו את הממשלה בוויתור על הקמת מדינה ערבית ובהפקרת יישובים יהודיים לשלטונו של עבדאללה. כן תבעו לא לאשר את ההסכם, שנחתם בלא התייעצות נאותה עם הכנסת.

בן-גוריון השיב למבקריו ודחה את כל טענותיהם. הוא אמר ששלום, ואפילו לחצי שנה, עדיף ממלחמה, משום שיש צורך בייצוב המצב בארץ, כדי לאפשר עלייה והתבססות כלכלית. הוא תקף את ראשי האופוזיציה, באמרו כי 'אם שפיכות דמים זה אידיאל הרי באמת קרה אסון, משום שהמדיניות הישראלית הצליחה להגיע לאילת ולוואדי ערה בלי שפיכות דמים'. בדבריו לא השיב ישירות על שאלת סיפוח הגדה, אך מתוך דבריו ניתן להבין, כי הוא נתן עדיפות להסכם שהרחיב את גבולותיה של ישראל ונתן לה תקופת רגיעה לביסוס כלכלי וחברתי - על-פני השלמה עם המצב הקיים, שפירושו היה אי-ביטחון צבאי, כלכלי ומדיני.

בנקודת ביקורת אחת צדקו מבקרי הממשלה : בחתמה על ההסכם הסכימה ישראל למעשה לסיפוח הגדה לממלכת ירדן. הניסיון להכחיש עובדה זו בטענות פורמאליסטיות לא שינו את העובדה, שבפועל סייעה ישראל בעקיפין לתהליך הסיפוח. השאלה היא, אם ויתור על ההסכם היה מונע סיפוח, והאם ההסכם שהושג היה שווה את המחיר ששולם עבורו.

בראייה לאחור נראה כי הביקורת לא היתה מוצדקת, וכי דרך המלך של המדיניות הישראלית בגיבוש ההסכם היתה בלתי-נמנעת. הובאו בחשבון כל הסיכונים וכל הסיכויים הטמונים בהסדר עם המלך עבדאללה, וההחלטה לחתום על ההסכם למרות מגבלותיו היתה החלטה מדינית יפה לשעתה. יש גם לזכור, שבשעה שהושג ההסכם נראה היה שהסדר מדיני כולל עם ממלכת ירדן הוא בהישג-יד, עובדה שלא היתה ידועה למותחי הביקורת. מגעים שנועדו להשכין שלום בין שתי המדינות התנהלו במשך למעלה משנה וחצי. גם אם מגעים אלה הסתיימו בלא תוצאות, מסיבות שלא כאן המקום לדון בהן, הרי שבשעה שהחלו לא היה ניתן לדעת את סופם, ובעת שנחתם ההסכם היה נראה שיש סיכוי להסדר שלום, שבמסגרתו יוסדרו כל הבעיות שלא נפתרו, כמו בעיית ירושלים, לטרון והמפעלים הכלכליים.

שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לסוריה (ח'רבת ירדה, 5 באפריל - 20 ביולי 1949)

השיחות עם סוריה היו הקשות והממושכות ביותר מכל מחזורי השיחות בין ישראל לשכנותיה. הן ארכו למעלה משלושה חודשים, כשזירת הפעילות הדיפלומאטית נעה בין תל-אביב, דמשק, וושינגטון וניו-יורק. הצדדים המתדיינים הציגו עמדות-יסוד נוקשות והחלטיות, והותירו מעט מאוד מרווח למיקוח. קשיי המשא-ומתן היו פועל יוצא מן המצב הצבאי, ששרר בשטח לאחר תום הקרבות. במהלך המלחמה הצליחו הסורים להתבסס בשטחים שממערב לגבול הבין-לאומי. הם החזיקו בראש-גשר גדול באזור משמר-הירדן, עם שלוחה צפונית בין הגבול הבין-לאומי לבין החולה ; בגדה המזרחית של הירדן מדרום למשמר-הירדן ; בראש-גשר קטן ממערב לשפך הירדן ; בשטח שבין הגבול הבין-לאומי והכינרת מדרום לעין-גב, ובגיזרה הצפונית - בשטח קטן ממערב לגבול הבין-לאומי, באזור שבין בניאס לדן. קו החזית הסורית לא השתנה מתחילת ההפוגה הראשונה ועד לתחילת השיחות. נסיונות צה"ל בקרבות 'עשרת הימים' להדוף את הסורים מתחומי ארץ-ישראל נכשלו.

הסורים נהנו אפוא מן היתרון שישראל נהנתה ממנו בחזיתות אחרות: הם שלטו בשטחים, ובידם היתה ההחלטה אם להסכים לפנותם. מאידך גיסא, במישור המדיני היה מצבה של ישראל מבחינות אחדות נוח יותר מאשר בשיחות הקודמות : הסכמי שביתת-הנשק שכבר נחתמו חיזקו את מעמדה המדיני, שהלך והתבסס במהלך השיחות, עם קבלתה לארגון האו"ם בראשית מאי 1949. לעומת זאת הסתבכה סוריה בקשיים פנימיים וחיצוניים. ימים ספורים אחרי שממשלתה הסכימה לפתוח בשיחות אירעה הפיכה צבאית בדמשק, וקולונל חוסני אל-זעים תפס את השלטון. מהלכיו של השליט החדש השפיעו על אופין של השיחות וייחדו אותן מן השיחות הקודמות. גורם מדיני בעל משקל היו שיחות הפיוס בלוזאן, שנפתחו בסוף אפריל ושני הצדדים ניצלון כאמצעי לחץ במהלך השיחות.

השיחות החלו ב - 5 כאפריל בח'רבת ירדה, שבשטח-ההפקר בין מחניים למשמר-הירדן. חברי משלחת ישראל לשיחות עם לבנון, בראשותו של מרדכי מקלף, ייצגו את ישראל גם בשיחות עם סוריה. את הסורים ייצגו ליטננט-קולונל סלו פאוזי, קומאנדר מוחמד נאצר, קפטיין ביזרי עפיף והיועץ המשפטי צלאח אל-דין טרזי ; מטעם האו"ם ניהל את השיחות אנרי ויז'יה, בעזרת הגנראל ויליאם ריילי. באנץ' לא השתתף בשיחות, אך היה מעורב בהן באורח פעיל. הוא ישב באותה עת בניו-יורק וניווט משם את המשא-ומתן, בעיקר ברגעי משבר : הוא הרבה להיפגש עם נציגי ישראל בניו-יורק, שיגר איגרות לממשלות ישראל וסוריה והציג הצעת פשרה, שחילצה את השיחות מן הסבך. הוא הטביע את חותמו על מהלך השיחות ועל ההסדר שנקבע בסיומן, כדרך שעשה בשיחות עם מצרים, למרות שלא נכח בשיחות עצמן.

תביעת ישראל במשא-ומתן היתה החלטית : נסיגה סורית כוללת לגבול הבין-לאומי וקביעתו כקו שביתת-הנשק. ישראל השעינה את תביעתה על הטיעון, שהגבול הבין-לאומי הוכר בצפון ובדרום כקו שביתת-הנשק, ובשני מקרים נדרשה ישראל להסיג את כוחותיה בשם עיקרון זה. היא דרשה לנהוג בסוריה באותה אמת-מידה שהחילו כלפיה. כן טענה שבשטחים שכבשה סוריה כמעט שאין אוכלוסיה ערבית, ולכן אין הצדקה להחזקתם בידי מדינה ערבית, כדוגמת שליטתם של המצרים ברצועת עזה או הירדנים בגדה המערבית. ישראל גם הדגישה, כי כוחות סוריים בשטחה מהווים איום על בטחונה, וכי בשטחים המוחזקים בידי הסורים נמצאים מקורות מים החיוניים לכלכלתה.

העמדה הסורית התבססה על המצב הצבאי בשטח. הסורים דרשו שקו הלחימה יוכר כקו שביתת-הנשק, ודחו את עקרון הנסיגה לגבול הבין-לאומי. הם ביססו את עמדתם על החלטת ההפוגה של מועצת הביטחון מ - 15 ביולי 1948. במהלך השיחות מיתנו את עמדתם והציגו הצעות אחדות לשרטוט הקו שכללו נסיגת-מה של כוחותיהם, אך באף אחת מהן לא הסכימו לנסיגה מלאה ובלא תנאי, וישראל דחתה את התמורה שדרשו.

המשא-ומתן התמקד במציאת הסדר שיביא לנסיגה סורית כדרישת ישראל, אך יפצה את הסורים תמורת נסיגתם. הוא ארך זמן ממושך, משום ששני הצדדים הציגו עמדות בלתי-מתפשרות, ולשניהם לא דחק הזמן להגיע להסדר. השיחות נקלעו למבוי סתום כבר בראשיתן. אפילו הדיון על חתימת הסכם הפסקת-אש היה מסובך, משום שישראל חששה לחתום על הסכם שיכבול את ידיה ויקשה על נקיטת פעולה צבאית, אם יעמדו הסורים בסירובם. במקום הסכם להפסקת-אש, כדוגמת ההסכמים שנחתמו בשיחות הקודמות, הוחלפו איגרות בין המשלחות, ובהן התחייבו הממשלות להמשיך לכבד את החלטות מועצת הביטחון.

בשני הדיונים הראשונים על קו שביתת-הנשק הציעו הסורים הצעות, וישראל דחתה אותן על הסף : בראשון הציעו נסיגה ישראלית מהגליל העליון ומהשטחים שנכבשו במהלך מבצע 'חירם' ואת הקפאת הקווים בגיזרה הסורית; ובשני הסכימו לקבוע את הגבול הבין-לאומי כקו שביתת-הנשק, אך רק בגיזרת בניאס-חולה. בגיזרה הדרומית הציעו לקבוע את קו המים בחולה ובירדן ואת הגדה המזרחית של הכינרת כקו שביתת- הנשק. כשלון הדיונים הביא להפסקה זמנית בשיחות הרשמיות (29 באפריל). ניסיון לקדם את המשא-ומתן על-ידי פגישה ישירה בין נציגי ישראל (ידין ושילוח) לבין נציגיו של זעים ב - 2 במאי 1949 בראש-פינה לא הוכתר בהצלחה. הפגישה הסתיימה בלא תוצאות, שכן שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

ב - 10 במאי חודשו השיחות. הסורים הגישו הצעה חדשה להסדר, אך גם היא כקודמותיה לא הבטיחה נסיגה מלאה של כוחותיה, וישראל דחתה אותה. הצעת פשרה של באנץ' בדבר נסיגה סורית מן השטחים שממערב לגבול הבין-לאומי ופירוזם היתה עדיין מעורפלת, ושני הצדדים לא היו בשלים לקבלה. ב - 17 במאי נקלעו אפוא השיחות פעם נוספת למבוי סתום. משלחת ישראל קיבלה הוראה להפסיקן, אם לא תקבל התחייבות ברורה לנסיגת הסורים. השיחות הסתיימו בלא קביעת מועד לחידושן.

השלב השני התקיים כולו מחוץ למסגרת השיחות הרשמיות. מוקד ההתרחשויות נע לניו-יורק, אך גם דמשק לא שקטה על שמריה. הסורים יזמו מהלך חדש : הם ניסו לקשור את שיחות לוזאן עם המשא-ומתן על שביתת-נשק והציעו פתרון כולל לשניהם. באמצעות הגנראל ריילי העבירו לנציגי ישראל הצעה חשאית להסדר כולל בתנאים הבאים : שביתת-נשק על יסוד קווי הלחימה ; הסדר שלום במסגרת שיחות לוזאן בתוך שלושה חודשים, על בסיס הגבול הבין-לאומי, ונכונות סוריה לקלוט כרבע מיליון פליטים תמורת עזרה כספית בין-לאומית.

רעיון לפגישה בין בן-גוריון וחוסני זעים, שהועלה בשלב הראשון, שב ועלה מחדש. עוד קודם להגשת ההצעה פנה באנץ' אל בן-גוריון וביקשו להיפגש עם זעים. עתה הגבירו הוא ונציגיו את לחצם. המהלך הסורי חייב תגובה ישראלית שקולה. השאלה היתה, אם יש כאן תכסיס סורי וסכנת מילכוד לישראל, או שמא זה פתח של ממש להסדר שלום עם הסורים ולפתרון בעיית הפליטים. בן-גוריון פקפק באמינות ההצעה וחשש מפני מלכודת דיפלומאטית, שטומן זעים לישראל. הוא לא ראה תועלת בפגישה לפני שנציגיו של זעים בשיחות שביתת-הנשק יתחייבו באורח חד-משמעי לנסיגה מלאה. שרת חלק על עמדתו. הוא ראה בהצעה הסורית 'דבר כביר', והעריך מאוד את הסיכוי לפתרון בעיית הפליטים הטמון בה. גם הוא חשש שיש כאן תכסיס סורי, אך בניגוד לבן-גוריון גרס שבמדיניות נכונה אפשר להפוך תכסיסים למעשים. שרת ביקש מן הממשלה ייפוי-כוח לפגישה. בן-גוריון סבר כי אין צורך בייפוי-כוח מיוחד לפגישה דיפלומאטית, והסכים ששרת ינסה את המהלך, כשהוא ממתין מן הצד לתוצאותיו.

לשרת נכונה אכזבה. נכונותו לבוא לפגישה עם זעים רק הולידה משא-ומתן מפותל ורב-תהפוכות, בתיווך נציגי האו"ם, על דרג השיחות ועל סדר-יום מוסכם. שרת הילך בין הטיפות. הוא רצה בהצלחת המהלך, ובאחד משלביו היה מוכן להתפשר ולקבל את הצעת דמשק להיפגש עם סגן ראש הממשלה ושר החוץ הסורי, ארסלאן. עד מהרה התברר כי ההצעה לא היתה כנה, וזעים הציע פגישה בדרג שלא תאם את מעמדו של שרת. הוא עצמו סירב להיפגש עם שרת, ושב והציע מפגש ישיר עם בן-גוריון. בן-גוריון חזר והתנה את השיחה בהבטחה סורית לנסיגה משטחי ישראל. זעים לא נענה, והמהלך כולו נקלע למבוי סתום.

משהתברר כי אין כל סיכוי לפגישה, נקט באנץ' יוזמה, שחילצה את עגלת המשא-ומתן מן הבוץ. ב - 8 ביוני 1949 הציע לממשלות ישראל וסוריה הצעה, לקבוע את קו ההפוגה כקו שביתת-הנשק ולכונן אזורים מפורזים בינו לבין הגבול הבין-לאומי. כדי לפצות את הסורים על נסיגת כוחותיהם, הציע לפרז גם את אזורי עין-גב ודרדרה, שהיו בשליטת ישראל. כן הציע שמשני צדי האזור המפורז יהיו אזורים שבהם יורשו הצדדים להחזיק בכוחות הגנה בלבד. יושב-ראש ועדת שביתת-הנשק הוסמך, על-פי הצעתו, לדאוג להחזרת התושבים לאזורים המפורזים ולארגן משטרה מקומית במקום. שאלת עתידם המדיני של אזורים אלה נשארה פתוחה עד להסדר השלום.

ב - 16 ביוני חודשו השיחות. שתי המשלחות הסכימו לקבל את הצעתו של באנץ', אך עדיין היו חילוקי-דעות ביניהן על מעמדם של האזורים המפורזים. משלחת ישראל הבינה כי הגבול הבין-לאומי נקבע למעשה כגבול בין שתי המדינות, וכי ריבונות ישראל תחול גם על האזור המפורז, כשהחיים האזרחיים בו יחזרו למסלולם. הסורים דחו את הפירוש הישראלי. הם גרסו כי האזורים המפורזים יופקעו מתחום ריבונותה של ישראל ויימסרו לפיקוח או"ם, וכי שום צד לא ירכוש יתרון מדיני בשטח כל עוד שביתת-הנשק תהיה בתוקף. הם גרסו שתושבי ישראל יהיו קשורים לישראל ושהאוכלוסיה הערבית תהיה קשורה לסוריה.

בדיון על הנושא, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכם וביקשו את עזרתו של באנץ'. באנץ' הגיש להם ב - 26 ביוני הערת הסבר על הצעתו. נאמר בה, כי המינהל האזרחי בשטח המפורז יהיה על בסיס מקומי ; ביישובים היהודיים מינהל ושיטור ישראלי, ובערבים - מינהל ושיטור ערבי. יושב-ראש ועדת שביתת-הנשק ידאג להסדרים שיאפשרו את החזרת החיים האזרחיים למסלולם, אך לא יהיה אחראי על המינהל הישיר של האזור.

בשיחה עם נציגי ישראל בניו-יורק שיכנעם באנץ', כי בפועל תשלוט ישראל בשטח, ולכן עדיף בשלב זה להימנע מאזכור מפורש של נושא הריבונות הישראלית ולחתום על ההצעה כמות שהיא.

ישראל וסוריה החליטו לקבל את ההסבר של באנץ', ופתחו בשלב האחרון של השיחות. הסורים ניסו להגדיל את השטח המפורז ולהחילו על חלק מימת החולה, ואפילו על צמח וסביבותיה, אך נציגי ישראל עמדו על דעתם, ולאחר כמה ישיבות אושר הקו לשביעות רצונם. ב - 20 ביולי נחתם ההסכם.

מיד לאחר החתימה מסר שרת הודעה בכנסת על ההסכם. הוא הציג אותו על כל פגמיו, והסביר כי מתוך שיקולים הנובעים ממעמדה הבין-לאומי של ישראל ומתוך שיקולי משמעת כלפי האו"ם, החליטה ישראל לחתום על ההסכם למרות מגרעותיו. הוא הוסיף, כי מתוך אותם שיקולים החליטו גם הסורים לקבל על עצמם דינה של פשרה בין-לאומית.

התגובה הפרלמנטארית על ההסכם היתה חריפה. הדיון בו התקיים רק ב - 2 באוגוסט, בעיצומה של ועידת לוזאן. עיקר הדיון הוקדש לוועידה, אך נציגי סיעות האופוזיציה לא חסכו דברי ביקורת חריפים על ההסכם עם סוריה. נציג מפ"ם מנה את מגרעות ההסכם אחד לאחד, ויצא במיוחד נגד הסכמת הממשלה לפירוז עין-גב ודרדרה. 'זהו המחיר הגדול ביותר ששלמנו בעד החוזה', טען, והאשים את הממשלה בהפרת הבטחה מפורשת שניתנה בוועדת החוץ והביטחון, שעין-גב ודרדרה לא יפורזו. נציג חירות עמד על הסכנות הטמונות בהסכם לעתיד בטחונה של ישראל, והאשים את הממשלה בבזבוז הכיבוש הצבאי, בכניעה ללחץ אמריקני ובשעבוד 'הדור הזה למלחמה'.

בן-גוריון לא נבהל ממבקריו. הוא הודה כי היה ניתן להשיג את משמר-הירדן בכוח בתוך זמן קצר, אך הדגיש כי 'כדאי היה לעשות מאמץ זה בשביל הניצחון המוסרי-פוליטי של השגת משמר-הירדן בלי השתמשו בכוח. גם ניצחון זה הרים את קרן ישראל בעולם, בלי שיעורר רגשי נקמה ושנאה בלב שכנינו'. בן-גוריון הודה כי גם ישראל עשתה ויתורים, אך 'לא מתוך לחץ ושעבוד אלא מתוך רצון להגיע להסכם כצעד לקראת שלום יציב'. הוא דחה את התחזיות השחורות של ראשי האופוזיציה על הסיכונים הכרוכים בהסכמי שביתת-הנשק, והוכיח להם כי תודות להסכמים אלה הצליחה ישראל להרחיב את גבולותיה ולבצר את מעמדה הבין-לאומי.

סיכום

תשובתו של בן-גוריון מבטאת יותר מכל את הקו שהנחה את המדיניות הישראלית בניהול שיחות שביתת-הנשק. המטרה היתה לחתום על ההסכמים, כדי להוציא את ישראל ממעגל הלוחמה ולהבטיח תקופת רגיעה לביסוס חברתי וכלכלי. השאלה היתה, איזה מחיר יש לשלם עבור ההסכמים וכמה זמן אפשר למשוך את השיחות כלי להגיע להסכם. התשובה על שאלה זו לא היתה זהה בכל אחד מהמקרים. היא היתה תלויה במערך הצבאי בכל אחת מן החזיתות ובהקשר המדיני של חתימת ההסכמים. בשיחות עם מצרים הוחלט לוותר, כשהוכח כי ההסכם יעניק סיכוי להרחבת השליטה הישראלית בנגב, אך גם משום שהיה הכרח לחתום על ההסכם כדי להמשיך בשיחות האחרות. בשיחות עם לבנון הכריע את הכף השיקול המדיני, ובשיחות עם ירדן היתה תחושת שביעות-רצון מן ההישג הטריטוריאלי, עד שנדחו הצידה כל הפגמים האחרים של ההסכם. השיחות עם הסורים נראו בתחילה חסרות מוצא. העמידה על המקח היתה החלטית, אך גם כאן הוחלט לוותר בשעה שהוכח כי ההישג של נסיגת הסורים עולה על כל הוויתורים, ובלעדיהם לא יהיה אפשר לחתום על הסכם. החזקת הצבא בכוננות עלתה הון עתק, שהיה דרוש לביסוס כלכלי וחברתי.

ההסכמים לא היו אופטימאליים, אך כהסכמים שמטבעם הם פשרה בין שתי שאיפות מדיניות הם לא היו גרועים כפי שניסו להציגם. ההסכמים נתנו גושפנקה משפטית בין-לאומית להישגים הצבאיים של מלחמת העצמאות, שהיתה הכרחית לביסוס היציבות הטריטוריאלית של ישראל.

על אף הביקורת שנמתחה עליהם הוכיחה המציאות, כי הם החזיקו מעמד כעשרים שנה. הפגמים גרמו אמנם לאי-שקט ולהתלקחויות מקומיות בגבולות ישראל במשך כל תקופת קיומם. חלק מהבעיות היה אפשר לצפות כבר עם החתימה, אך דחיית ההסכמים לתקופה נוספת לא היתה משפרת את המצב. ישראל היתה זקוקה לשקט בטחוני וההסכמים נתנו אותו. הם גם נתנו תחושת רגיעה, שלא לחצה על ישראל להגיע להסדר שלום. ההסכמים קבעו את מקסימום הוויתורים שישראל יכלה להסכים להם באותה נקודת זמן היסטורית. ויתורים נוספים למען השלום, כמו אלה שנדרשה לעשות במסגרת דיוני ועידת לוזאן, לא יכלו להתקבל בציבור הישראלי בלא משברים פוליטיים. אחת הסיבות לכשלון תהליך השלום שבא בעקבות ההסכמים נעוץ בטבען ובכמותן של הפשרות שישראל הסכימה להן בהסדרי שביתת-הנשק. תהליך המשא-ומתן, שנחשף לעיל, מבטא את הקשיים הפנימיים שהיו כרוכים בהשגת כל אחד מההסכמים ואת גבולות ההסכמה הלאומית של אותם ימים. בכך מוצתה דרך הפשרה לזמן-מה.

ביבליוגרפיה:
כותר: ממלחמה להסכם - שיחות שביתת-הנשק בין ישראל לשכנותיה, 1949
מחברת: רוזנטל, ימימה
שם  הספר: שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 10.
הערות לפריט זה:

1. ימימה רוזנטל היא משנה לעורך הכללי במערכת תעודות המדינה, גנזך המדינה, ירושלים.
2. המאמר מבוסס על מסמכי משרד החוץ וחומר משלים בגנזך המדינה המשמש את עורכי תעודות המדינה, וכן על פרסומים המופיעים בסוף הכרך.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית