מתי משתחרר העבד המקראי?

בספרי התורה אנו מוצאים שלושה מקומות בהם מפורטים חוקי השחרור ותנאי ההעסקה של העבד: בשמות כא, 1-11, בויקרא כה 39-46, ובדברים טו, 12-18.

מקורות מקראיים אלה דומים במגמתם הכללית; כולם מנסים ככל האפשר לצמצם את תופעת העבדות ולהגביל אותה. עם זאת כאשר מעיינים במקורות אלה מבחינים בתופעה מפתיעה - יש נקודות רבות בהם מקורות אלה אינם תואמים זה את זה. במקרא אין חוק שחרור עבדים אחד אלא שלשה חוקים שונים ואף סותרים.

על-פי שמות כ"א – העבד משתחרר בתום שש שנים, אך הוא יכול לבחור להיות עבד לכל חייו. לעומת זאת, לשפחה יש דינים אחרים.

על-פי ויקרא כ"ה - אסור לרדות בעבד מבני ישראל, העבד משתחרר עד לשנת היובל.

על-פי דברים ט"ו – יש דין אחד לעבד ולאמה. שניהם זוכים לזכויות רבות עם השחרור. המחוקק בספר דברים מקפיד להדגיש, כי העבד הוא אח של אדונו ואינו שונה ממנו מהותית.

איך אפשר להסביר את ההבדלים הגדולים בין שלשת הקבצים? כיצד עבד בתקופת המקרא היה צריך לנהוג? האם הוא היה משתחרר אחרי שש שנים או אולי פעם ביובל? האם הוא היה צריך להשאיר את אשתו בבית אדונו או אולי לצפות שתשחרר כמוהו? האם הוא היה יוצא ללא כל רכוש או אולי מקבל "מענק שחרור"? כיצד אפשר להסביר את הסתירות?

לשאלת הסתירות בין המקורות המקראיים ניתנו תשובות רבות. אנו נציג שתי גישות השונות זאת מזאת באופן עקרוני.

הגישה המחקרית אותה מייצגים רוב חוקרי המקרא סוברת כי החוקים בכל אחד מהספרים חוברו על ידי חוגים שונים בעלי השקפות שונות, במקומות ואולי גם בתקופות שונות.

הגישה האחרת, גישת המסורת, סוברת כי כל אחד מספרי החוקים מבטא היבט אחר של החוק השלם.

לדעת מייסד מחקר המקרא המודרני, יוליוס ולהאוזן. יש הסבר היסטורי לסתירות שבין המקורות השונים העוסקים בעבד. לדעתו חוקים אלה לא התחברו בתקופת הנדודים במדבר, כפי שמעידה על עצמה התורה, אלא הרבה יותר מאוחר בתקופת המלוכה. כל אחד מהמקורות מבטא שלב אחר בהתפתחות החוק הישראלי.
I נקודת המוצא:
המקור הקדום ביותר הוא החוק המופיע בספר שמות. חוק זה נוצר במאה התשיעית לפני הספירה וקבע כי עבד משתחרר בשנה השביעית אך יכול לבחור להיות עבד לכל חייו.
II המהפכה:
במאה השביעית לפני הספירה התרחשה מהפכה דתית רוח רעננה של רעיונות חדשים החלה לנשב בחלל העולם הישראלי. הרעיונות החדשים מצאו את ביטויים בחוקים שבספר דברים, הכיוון החדש שהביאו עימם מחברי ספר דברים כלל קרבה גדולה לטבע ולחקלאות, אמונה גדולה באדם במצפונו ובכח הבחירה שלו, ואמונה בכך שהפולחן צריך להיות מרוכז במקום אחד מרכזי.
III ההתפכחות:
כמו אידאולוגיות רבות בסגנון זה, גם את הגישה שהביאו אנשי המאה השביעית היה קשה ליישם בחיי היום יום. ובמאה הששית – חמישית לפני הספירה קמה חבורת אנשים חדשה שעיצבה מחדש את חוקי העבד. בחלק מהתחומים חבורה זאת חזרה לחוק המקורי שבספר שמות ובעניינים אחרים המשיכה את דרכם של המהפכנים בני המאה השביעית.

כיצד אפשר לבסס את התיאור הזה על הכתוב?
לדעת ולהאוזן וממשיכי תפישתו, מחברי החוקים בספר דברים הושפעו מהחוקים בספר שמות , שכבר היו קיימים ומוכרים, אולם "התווכחו" עם החוק הקדום שבספר שמות בכמה עניינים. בחוק העבד ניכרת ההשפעה של החוק בספר הברית על החוק בספר דברים: סגנון החוקים דומה מאוד.

בצד הדמיון הרב לחוק העבד שבספר שמות ניכרת בחוק שבספר דברים האידאולוגיה הייחודית של ספר דברים. ספר דברים מאופיין בגישה הומנית יותר מאשר ספר שמות. ספר דברים רגיש יותר לאדם ולזכויותיו הבסיסיות. המחוקק בספר דברים רואה בעבד אדם מישראל שמכר את כח העבודה שלו אבל לא שיעבד את חייו הפרטיים ואת בני משפחתו

בין ההבדלים שבין החוק בדברים והחוק בספר שמות בולט ההבדל ביחס לחיי המשפחה של העבדים. על פי החוק בשמות אם אדם מוכר את בתו לאמה היא משתחררת על פי חוקיות שונה מזאת של עבד ממין זכר.בניגוד כנראה לעבד, את האמה אסור למכור לנוכרים, לבני עם אחר. ויש לשמור על זכויותיה "שארה, כסותה ועונתה". אמה שבעליה לא שמרו על זכויות אלה זכאית להשתחרר.

המחוקק בספר דברים אינו מתייחס כלל לשאלת המעמד של אשת העבד, הוא אינו מבחין בין אישה שהעבד היה נשוי לה לפני שהשתעבד ובין אישה שהעבד נשא לאחר שהשתעבד. אפשר ללמוד משתיקת המחוקק בנקודה זאת שהוא אינו רואה את חיי המשפחה של העבד ככפופים לחוק.

חיי המשפחה של העבד אינם קשורים באדון העבד והשפחה של ספר דברים מוכרים את כח העבודה שלהם אך לא את חיי המשפחה שלהם.

לדעת ולהאוזן וממשיכיו ספר דברים סימן מהפך במעמד העבד. זכויותיו גדלו הובטח לו מענק שחרור נדיב,מעמדו כעבד לא כלל את בני משפחתו והוא הוצג כ"אחיך" ולא כסתם עבד. ולהאוזן טען שחוק זה הציב דגם אידיאלי מדי שאי אפשר היה לעמוד בו. חוק התובע להתייחס אל העבד כאל אח בעל זכויות סוציאליות מפליגות לא היה יכול להתקבל בעולם העתיק שהעבדות הייתה חלק מהנוף החברתי שלו.

כמה מחוקרי המקרא סבורים שהסיפור המופיע בירמיהו לד מעיד על כך שהיו נסיונות ליישם את חוקי העבד בפועל וכי ניסיונות אלה נכשלו. כתגובה לכשלונות אלה, נוצרו מאורח יותר חוקי העבד שבספר ויקרא.

לדעת חוקרים אלה מחברי החוק בויקרא כ"ה שחיו במאה הששית לפני הספירה,היו מודעים לכך שספר דברים הציב יעד קשה להשגה ועל כן ניסה להציג חוק עבד המפשר בין המציאות לבין האידיאלים שייצג ספר דברים.

הפשרה שהציע מחברי החוק בויקרא כ"ה הביאה לכך שהעבד שירת תקופה ארוכה הרבה יותר מזו המותרת בספר שמות ובספר דברים אולם מערכת היחסים שבין העבד ומעסיקיו הוגדרה באופן שזכויותיו האנושיות, החברתיות והכלכליות של העבד יישמרו.

על פי ספר ויקרא יש לשמור על זכויות העבד העברי ולא לראות בו עבד אלא "שכיר ותושב" אולם את בני העמים האחרים אפשר לשעבד בעבדות שזכויותיה אינן מוגדרות. ייתכן שגישה כזאת נרמזת גם בקובץ חוקי העבד שבספר שמות.

מצבו של העבד שאינו ישראלי על פי חוקי שמות ודברים אינו ברור לגמרי, האם בכל התחומים העבד הזה שונה מהעבד הישראלי? הקובץ היחיד המתנסח בבירור בתחום זה הוא הקובץ בויקרא שקובע בנחרצות שאפשר לרדות ולשעבד עבדים שאינם ישראלים. גישה זאת המבדילה באופן חד בין ישראלים לנוכרים אופיינית לחוקי הכהונה שבספר ויקרא. חוקים אלה מבדילים באופן ברור בין ישראלים ללא ישראלים ובתוך הישראלים בין בני שבט לוי לבין השאר, ובתוך שבט לוי בין הכוהנים ובין סתם אנשים משבט לוי. על פי ספר ויקרא, הכוהנים ניצבים בראש הסולם. גישה זאת היא אחת הסיבות לכך שחוקרים סבורים שמחברי הספר הזה היו כוהנים.

על פי עולם הערכים של ימינו תפיסה המפלה בין אנשים בגלל מוצאם השבטי והלאומי אינה מוסרית, אולם באקלים התרבותי בו נוצרו חוקים אלה גישה זאת לא הייתה חריגה. בני עמים אחרים, הנוכרים לא נתפסו כשווים לבני העם השולט. החידוש האמיתי של ספר ויקרא אינו בגישתו המפלה לא ישראלים אלא בתפיסתו הנחרצת נגד שיעבוד עבדים מבני ישראל.