עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החברה המקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
המאמר סוקר יחסים פנימיים בדגמי המשפחה השונים בסיפורי המקרא. המאמר מתמקד בעיקר בסיפורי האבות בספר בראשית, ובוחן את היחסים הפנים משפחתיים של אבות האומה. המאמר מציגם כיחסים אידיאליים של כבוד, הבנה הדדית וזוגיות מופלאה. כמו כן מתייחס הוא למשפחת משה ולמשפחת שמואל. מבסס את קריאתו על הפרשנות המסורתית ודברי חז"ל לפרשיות הנדונות.



המשפחה במקרא
מחבר: אשר וייזר


על ייסוד התא המשפחתי הראשון בעולם אומרת התורה: "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". שלא, כנראה, כבעלי החיים אחרים, שבנות זוגם נבראו יחד עמם ללא קשר ראשוני ביניהם, יחדה התורה הכנה יסודית לבריאתה של בת זוג האדם כחלק ממנו מלכתחילה. התורה מפסיקה את השיחה על העזר לאדם, ומספרת על קריאת האדם שמות לכל בהמה ולכל עוף ולכל חית השדה, ומסיימת: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". כלומר, הבאת בעלי החיים לאדם לקרוא להם שמות היתה מעין הכנה נפשית לו לקראת קבלת בת זוג נאותה לו. רש"י בעקבות ב"ר: "כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה. אמר: לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל". האדם ודאי עמד היטב על מהותו של כל בעל חיים עד שקרא לו שם יאה לו. בסיום הפרשה רמזה התורה כלל גדול, שבת זוג לאדם הגונה יכולה להיות רק ממינו. מה שדייקו חז"ל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (יבמות ס"ג, ע"א).

חוה נבראה מאחת מצלעותיו של האדם, ובשמחה הכיר בה שהיא מעצמיו ומבשרו, ואמר: "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת". ודאי רמזה כאן התורה דרך ארץ, שהאשה צריכה להיות תואמת לבעלה ונקלטת בו, כבשר לקוח ממנו, שהרי בשר מגוף אחר אינו נקלט יפה. ואשה טובה באה לו לאדם כמתנה מה' המזווג זיווגים, בחינת "כן יתן לידידו שנא" (=שנה", תהלים קכ"ז, ב). כך אמר החכם מכל אדם: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" (משלי י"ח, כב). "ומה' אשה משכלת" (שם י"ט, יד). והתורה אומרת: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כלומר, זהו צו ראשון במעלה בקיומו של האדם, לדבוק באשתו עד כדי היות ל"בשר אחד" גם אם זה קשור עם צער עזיבת אב ואם. וכך אנו אומרים בברכות הנשואין: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

התורה ממשיכה, שאדם וחוה היו כה שלמים ביניהם כבשר אחד עד שלא התבוששו במערומיהם. כלומר, היו משוללים חוש ביקורת להרע עד שקפץ עליהם הנחש בהסתתו. שהרי יצר המין בלבד בא לו לאדם עם בריאתו כמו לכל בעלי החיים.
והתורה לימדה דרך ארץ, שבחיי אישות יש להיזהר גם מחיה ובהמת בית, מכאן סמיכות הפרשיות: "ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה להם" (רש"י).

התורה משתמשת בלשון 'ידע' לחיי אישות: "והאדם ידע את חוה אשתו", "וידע קין את אשתו". מלבד שהיא לשון נקיה, כנראה יש בכך גם מלשון ידידות ואהבה, מעין מודע: "ומדע לבינה תקרא" (משלי ז', ד); "ולנעמי מדע לאישה" (רות ב', א). כלומר, אחר גילויים של מודעות-אהבה וידידות הדדיים, ולא כפורקנות של יצר התאוה סתם. על השם קין אומר ראב"ע: כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם הוצרך להחיות המין, על כן אמרה "קניתי איש את ה'", כלומר, בהולדת הבן הראשון ראו ברכת ה' לקיום המין האנושי. לא התפרקות היצר העיקר, אלא קיום המין. שיתפה בו השם הנכבד והנורא המורה להוויה עולמית. רמב"ן: "הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו". כלומר, שתהא קיימת עבודת ה' בארץ לעולם, שהודות לה תתקיים הבריאה.

כיון שהדורות נמנים לפי בתי האב, לפיכך אין המקרא עומד על הולדת בנות, רק במקרים מיוחדים, כשלבת השפעה על מהלך העניינים, גם כשהדבר לא נכתב. נשי למך עדה וצלה נזכרות בשמותיהן, ודאי הודות לשירו של למך, כשעשה להתחבב עליהן, שלא ירד בעיניהן בהשוואה לבניו בעלי הכשרונות הגדולים. כמו כן נזכרה בתו נעמה בשם, ודאי הודות לגדולתה, שלא נפלה מגדולת בניו. ואפשר שהיו לנשיו השפעות על בניו, לפיכך נזכרו על ידו. ומסתבר, שאלה היו שמות שלש כבוד מאוחרים, וכבר עמדו על כך הראשונים; רש"י בעקבות ב"ר: עדה – "היא של פריה ורביה, על שם שמגונה עליו מוסרת מאצלו. עדה – תרגום של סורה. צלה – היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו". נכון ש"עדה" מובנו אחד הוא הסר, כמו בארמית. וכך: "וכבגד עדים" (ישעיה ס"ד, ה). אך הוא קיים גם במובן הפוך: עדה – עלה, בחילוף ד' בל' – כמו: זבד – זבול (בראשית ל', כה) "לא עדה עליו שחל" (איוב כ"ח, ח). ממנו עדי – קישוט. "המעלה עדי זהב על לבושכן" (שמ"ב א', כד). גון של ענד – עדן. אם כן: "עדה" – שהיה תמיד עולה אליה, מקשטה עדיים ומאכילה מעדנים. צלה – שהיה חוסה בצלה.

על השם נעמה אומר רמב"ן: "ובב"ר י"א אשתו של נח היתה. ולמה קורין אותה נעמה? שהיו מעשיה נאים ונעימים. נתכוונו לומר, שהיה לה שם בדורות ההם, כי היתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב... ומדרש אחר לרבותינו, שהיא האשה היפה היא מאד, שממנה טעו בני האלהים, והיא הנרמזת בפסוק "ויראו בני האלהים את בנות האדם" (בראשית ו', ב), כמו שמוזכר בפרקי דרבי אליעזר".

על פסוק זה אומר ראב"ע: "והישר בעיני להיות בני האלהים היודעים דעת עליון, בחרו להם נשים שהיתה מערכת שמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדת כתולדת (טבעה דומה לטבעו) *, על כן יצאו מהם גבורים. ויתכן שלקחו הנשים בחזקה". מכל זה יוצא, שמשפחת למך היתה משפחה בריאה וילדה בנים אישים, גם הבת היתה אישיות. וחיי המשפחה של למך היו טובים, מה שהשפיע גם על בניו המוצלחים. כלומר, בני למך שהיו הדור השביעי של קין, היו אישים ממציאים מוצלחים, ונמחו מן העולם בעונו הקדמון של קין, ונתקיימה בהם הגזירה: "שבעתים יקם קין" (שם ד', כד).

בבראשית ו', א-ד מספרת התורה על מוצא הנפילים, שהרי לעם ישראל יהיה מגע ומפגש עמם בכיבוש הארץ בימי משה ויהושע (במדבר י"ג), והם גם אבותיהם של הרפאים והענקים. והנה התורה מייחסת את גבורתם למוצאם ממבחר של בנות האדם הטובות (היפות והחזקות), שנבחרו על ידי בני האלהים, וראינו פירושו של ראב"ע לכך. מה שיתורגם ללשוננו שבני הזוג צריכים להכיר את מידת גבורתם של כל אחד ואחד, ושיתאימו זה לזה. וכך מסיימת התורה את הפרשה: "הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. המה הגברים אשר מעולם אנשי השם".

מכאן עוברת התורה לדור המבול. בתוך השחיתות הגדולה הזהירה בזוהר מיוחד משפחת נח הצדיק התמים בדורותיו; לנח ולשלשת בניו לכל אחד רק אשה אחת. כלומר, חיו חיי משפחה מסודרים, ולא נגרפו בזרם השחיתות, שלפי מסורת חז"ל הלשון "ותשחת" היא לשון ערוה (ראה רש"י וראב"ע). על היציאה מן התיבה אומרת התורה: "למשפחתיהם יצאו מן התבה". כאן ודאי הכוונה לזוגותיהם, שהרי כך נכנסו לתיבה. אף שגם בכך מחלוקת: אונקלוס: לזרעיתהון נפקו מן תיבותא. ראב"ע: "כמו למינם, וי"א שהולידו בתבה. וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת, וזה איננו רחוק".

בהמשך מקבלת המשפחה מושג יותר רחב, שאינו מוגבל לבני הזוג וילדיהם בלבד, אלא למחוברים ממוצא אחד: "מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם, איש ללשנו למשפחתם בגויהם" (בראשית י', ה). כלומר, כל משפחה היוותה גוי. לאברהם נאמר: "ונברכו בך כל משפחת האדמה", ודאי במובן גויי האדמה. על הכתוב "ומצרים ילד את לודים" (שם, י'. יג) אומר ראב"ע: "על דעתי שאלה שמות מדינות, בכל המדינה משפחה". אברהם אומר: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך". ואליעזר מצטט את דברי אברהם: "אל בית אבי תלך ואל משפחתי" (שם כ"ד, ד-לח).

יש והנביאים כוללים את כל עם ישראל במושג משפחה: "על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים" (עמוס ג'. א): "הנני חשב על המשפחה הזאת רעה" (מיכה ב', ג). כנראה, שמעיקרה משפחה מלשון ספח – שפח בחילוף ש שמאלית בימנית, כמו שאור – משארת; רפס – רפש רפש. חיבור של יוצאי מוצא אחד, השומרים על המשותף שביניהם. התורה עוברת בקיצור על משפחות העמים השונים עד שהיא באה לחיי האבות. ובתוך הרחבת הדיבור עליהם בולטים חיי המשפחה שלהם בידידותם ובאהבתם ובהרמוניה שביניהם. האמהות מכובדות על האבות, ושומעים בקול עצתן בעיתות של משבר.

אברהם בן שבעים וחמש שנה ושרה בת ששים וחמש שנה כשהם יוצאים מחרן לבוא לארץ כנען עם רכושם והנפש שעשו בחרן. כנראה, שמשפחת תרח הצליחה בחרן ובתוכה גם אברהם, לפיכך היציאה משם ודאי היתה קשה להם. אברהם מספר לאבימלך מלך גרר: "ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי ואמר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא" (כ', יג). ודאי סמך אברהם על ישועת ה' בדרכי תעייתו. אך ודאי הביא בחשבון את נבונותה ופקחותה של שרה, לצאת מכל צרה שלא תבוא עד שהעניינים יתבררו. הרי ה' אמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, יב).

בכל אופן, אין התורה מוסרת שום רמז שהוא על שיח ושיג בין אברהם ושרה על התעייות האלה. והרי גם שרה היתה נביאה. שרה וודאי היתה משותפת בתעייות האלה עד שהגיעו לישוב של מנוחה בארץ כנען, כדבר ה'.

ביתו הגדול והפתוח של אברהם נתאפשר ודאי הודות לשרה כאם הבית. כשבאו המלאכים: "וימהר אברהם האהלה של שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות". היא היתה גברת בביתה ושומרת על אצילותה. אינה נדחקת בפתח האהל שמאחרי המבשר. תגובתה על הדבר כבלתי נורמלי היא בתוכה והיא וראלית: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, ואדני זקן". כלומר, גם היא גם אברהם אדונה זקנים.

אמנם, אחרי מותה, אברהם לוקח עוד אשה – קטורה. היולדת לו בנים (כ"ה, א-ו). זה היה אחר ששב אליו כוח התולדה בהולדת יצחק, שהרי מקודם גם אברהם ראה דבר הבשורה בהולדת בן משרה כצחוק: "ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (י"ז. יז').

אברהם, שכל-כך השתוקק לבן, אינו מעלה על הדעת לקחת לו אשה על שרה שתלד לו בן, עד ששרה בעצמה הוגה את הרעיון הזה: "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה; וישמע אברהם לקול שרי" (שם ט"ז, ב).

הגר גם היא אינה אשה מתבטלת, ובהריונה התחילה להקל בגברתה שרה. ודאי גם אברהם גילה לה אהבה במצבה. על כך מגיבה שרה בתוכחה כואבת לאברהם: "חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה; ישפט ה' ביני וביניך". ואברהם נענה לה: "ויאמר אברהם אל שרי, הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך; ותענה שרה, ותברח מפניה" (שם שם, ה-ו). הגר חזרה אל שרה בדבר המלאך, בהכרה ששרה היא הגברת: "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" (שם שם, ט).

אברהם ודאי השקיע כח ומאמץ בחינוכו של ישמעאל, ואם גם לא הצליח ביותר, רגש אבהי וחינוכי היה לו אליו. אך כששרה ראתה שישמעאל מצחק עם יצחק בדרך שלא ישרה בעיניה, היא אומרת לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ויאמר אלהים אל אברהם, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, י-יב).

אמנם על ישמעאל אומרת התורה: "כי זרעך הוא". אבל בהמשך לא יקרא זרע אברהם אחר שבניו לא ילכו בדרך אברהם. במות שרה נשבר אברהם קשה, והוא חולק לה כבוד גדול כראוי לאשה גדולה וחשובה, אך אינו מתאושש עוד לשוב למצבו הקודם, וחוט פעולתו הגדולה נפסק, הוא דואג לקחת אשה ליצחק בנו, אך הוא בעצמו הולך ומצטמצם ומחכה לסוף כל האדם. לפיכך אין התורה מוסרת עוד על דברים גדולים שעשה אחרי מות שרה. אמנם הוא עוד לוקח אשה ומוליד בנים, אך כל זה ללא חשיבות יתרה.

הוא דואג שליצחק לא תהיינה צרות מאחיו בני הפילגשים: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (שם כ"ה, ה-ו).

לאהל שרה לא הוכנסה אשה אחרת עד שיצחק הביא לתוכו את רבקה: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (כ"ד, סז).

כשבאים לסכם את חיי המשפחה של אברהם ושרה, יש לומר, שהיו אלה חיים אידיאליים, בכבוד הדדי, ובניהול בית בהבנה הדדית.

חז"ל אמרו שאברהם היה טפל לשרה בנבואה, ודאי יש להוסיף, שהיתה גם גדולה בחכמת חיים, מה שנתן לאברהם אפשרות לפתח פעילותו כמיידע שם ה' בעולם, ולהתקרב לבריות במקומותיו החדשים, עד שכולם כיבדוהו וביקשו קרבתו, והיו בעלי בריתו, מלבד פרעה, שפחד להשהותו בארצו המושחתת.

שרה גם אחרי שזקנה לא הושחת תוארה, מה שהקל על התחדשות נעוריה בבוא העת ודאי היה בה מין יופי מעורר כבוד ודיסטנס שלא להעז לגעת בה. גם המלכים שלקחוה כיבדוה ורצו מקודם לרכוש את לבה, ועל כך סמך אברהם בהידברותו עמה שתאמר שהיא אחותו. ויש לתמוה על רמב"ן, שלא ירד לעומקו של דבר גדול זה, ודיבר קשות על הגדול שבאבות: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן והרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". אברהם הנביא האציל והגבור, שידע היטב את דרכי השליטים בסביבות אלה בזמנים ההם, ודאי שלא סיכן את טהרת אשתו החשובה והכבודה כדי להציל את נפשו. הוא עשה הכל בחישוב רב מתוך בטחון בה', שפדהו עד אז מכל צרה, ובחכמת החיים של אשתו הצדקת וגם בחכמת החיים שלו בהליכה עם הבריות, שהרצון לקחת את שרה לאשה ע"י מלכים יסתבך ויתעכב, עד שהאמת תצא לאור, ואברהם ואשתו יצאו מכל העניין בכבוד רב. כך היה במצרים, וכך היה בארץ פלשתים.

יצחק ורבקה

כבר ראינו שהתורה מספרת שיצחק אהב את רבקה, הביאה לאוהל של שרה וניחם בה אחרי אמו. אין התורה מרבה לדבר על יצחק כאישיות חזקה ופעילה. כנראה שהתרכז בעיקר בחיי משפחתו ובשמירה על תורת אברהם אביו. לעומת זה מסופר הרבה באופן יחסי על רבקה כאישיות חזקה ונבונה, בעלת כוח של החלטה ברגע הנכון. יש בה ודאי מן הטוב של משפחת אברהם בהכנסת אורחים, וחכמת חיים לשמור על ביתה ברוח אברהם ויצחק, שודאי שניהם לימדוה, כשהובאה אליהם.

אליעזר, זקן בית אברהם והמנוסה במהלכים עם בני אדם כבן משק אברהם, הבחין ברבקה מן הראיה הראשונה אישיות לא רגילה, פעילה וזריזה, טובת מראה, מבינה לנפש השני ועונה לעניין. ודאי ראה בה גם רוח עליונה, שהיה רגיל בה בבית שרה. על "וירץ העבד לקראתה" אמרו: "לפי שראה שעלו המים לקראתה". ועל "ותמלא כדה ותעל" – "כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו". מה שאפשר לתרגם ללשון ריאלית, שזריזותה היתה כה גדולה, עד שנראו המים עולים לקראתה, ושגם הם אוהבים אותה.

בתשובתה החיובית: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון, יש משום הזמנה אדיבה רחבת ידים. ועם זה היא רצה להגיד לבית אמה כדברים האלה, ודאי שתאשר את דבר ההזמנה שלה שיבוא האיש הזר הנפלא לביתם, שלא יישאר ברחוב ללון. ולבסוף היא מהירה בתשובתה ללכת עם האיש, אחר שבני המשפחה ניסו לאחר את יציאתה: "ויקראו לרבקה ויאמרו אליה: התלכי עם האיש הזה, ותאמר – אלך".

בבית נחור ודאי היו מדברים על אברהם הגדול, שבמצות ה' הלך לכנען, והיו מרבים לספר על תכונותיו העיליות ועל ביתו התרבותי הרחב, ורבקה לפי תכונותיה רואה בבית אברהם מקום לפתח את מסתרי לבה.

כנראה, שגם היא התאהבה ביצחק בראיה הראשונה. והתורה מספרת: "ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל". ודאי מתוך התרגשות חזקה שלבה ניחש בה. אך לשם חיזוק תודעתה ולשם צניעות היא שואלת את אליעזר: "מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדני; ותקח הצעיף ותתכס".

בהמשך מסופר על תפילתו של יצחק עליה שתלד: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו". גם במצב הריונה היא פעילה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן למה זה אנכי? ותלך לדרש את ה'".

רבקה היתה צופיה על הליכות ביתה למרחקים, מכאן העדפת אהבתה ליעקב על עשו. בעוד שיצחק התמים אוהב את עשו לפני יעקב כבנו בכורו, שהיה גם מתנהג עמו בערמה כצייד, בהאכילו אותו מצידו. ראב"ע: " יודע ציד – לעולם מלא מרמות, כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו, ויעקב הפך עשו, כי הוא איש תם". שלא לצער את יצחק, רבקה לא רצתה להפנות את תשומת לבו של יצחק לתעתועיו של עשו.

היחס השונה לבנים ודאי לא היה יוצר אוירה נוחה בבית, אילולא אישיותה ותבונתה של אם הבית, ולפיכך הענינים נמשכו בצורה כזאת זמן רב. גם מכירת הבכורה ליעקב בנזיד עדשים נעלמה מיצחק – ודאי שלא לצערו – שהרי הבכור יירש את מקום האב כראש המשפחה. כלומר, ימשיך לפתח תורתו של אברהם ויירש את הארץ. וכיצד מוכרים מעמד כזה בנזיד עדשים ובהנמקה זולה: "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכרה".

בזמן של רעב יורד יצחק לגרר, ושם הוא חוזר על מעשה אברהם לומר על אשתו שהיא אחותו: "כי ירא לאמר אשתי, פן יהרגני אנשי המקום על רבקה, כי טובת מראה היא. ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". אין התורה מספרת במה התבטא הציחוק. ודאי החיים הטובים והאינטימיים של יצחק ורבקה הפנו את תשומת הלב שהם שלא כדרך אח עם אחות קשישה, והמלך בעצמו ארב להם והשקיף בעד החלון, ודאי מחלון ארמונו אל חלון אהלה של רבקה. מאורע זה הוא בחיי יצחק ורבקה מעין פרט כיוצא מן הכלל, אך מלמד שיצחק עם רבקה חיו חיי אהבה מפנים תשומת הלב. כנראה שאבימלך היה זהיר מלכתחילה באמינותה של רבקה כאחותו של יצחק ולא לקחה לביתו, כמו את שרה בשעתו, אך עם זה חשד בהם בדרך של כבוד עד שגילה את האמת.

עברו שנים, וכשעשו היו בן ארבעים שנה לקח לו שתי נשים כנעניות שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ודאי עשה זה עשו בלא התיעצות עם הוריו, וראיתה של רבקה לתעתועי עשו נתקיימה. אי אפשר להניח שבמצב כזה לא נאמר בביתם של יצחק ורבקה דבר. אך כנראה שרבקה ויתרה ליצחק המזקין ושומר על הבכורה לעשו. והשלום בבית לא הופר.

והנה יצחק חלש ועיניו כהו, והוא מרגיש שסופו קרב. והוא קורא לעשו, ומכינו לברכה לפני מותו, במה שעשוי היה להיחרץ גורל בית אברהם. גם הפעם רבקה זהירה שלא להרגיז את יצחק החלש, העיור התמים, היא עושה בפקחות רבה עד כדי מרמה להסב את הברכות ליעקב. וכשיעקב מעיר לה על הסיכון שבדבר, העלול להביא עליו קללה ולא ברכה, היא מקבלת עליה את הסיכון, ולוחצת על יעקב כאם לשמוע בקולה: "ותאמר לו אמו עלי קללתך בני, אך שמע בקולי". יצחק החכם מכיר את קולו של יעקב, ועם בואו של עשו וטיעונו הוא תופש מהר את המצב, ובמקום לקלל הוא מוסיף חיזוק לברכה של יעקב: "גם ברוך יהיה". ודאי ראה בזה יד ה', והוא אומר לעשו: "ואת אחיך תעבד, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך". יצחק ודאי הכיר שהמטעמים שהביא יעקב הכינה רבקה, שידעה היטב את טעמו של יצחק. ורבקה מצדה בחכמתה המיוחדת לה ודאי גילתה הכל ליצחק. בכל אופן אין שום רמז לטענה של יצחק על רבקה בדבר הזה. הכל נגמר בהבנה הדדית ובשלום.

וכשעשו מתנחם להרוג את יעקב אחרי מות אביו, אין רבקה רוצה שהדבר יוודע ליצחק. כנראה שבאותו הזמן היה יצחק חלש מאד, ונראה היה שימיו ספורים, למה שחכה עשו. היא אומרת ליצחק, שיש לשלוח את יעקב ללבן אחיה לקחת משום אשה ממשפחתה: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת (נשי עשו), אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים". הדברים יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב, אף שהגורם העיקרי – התנחמות עשו בהריגת יעקב לא נאמר, שלא להכאיב את הזקן החלש.

בדברים המפיגים את צער הפירוד מן הבית היא פונה גם ליעקב: "וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד".

התוצאה היתה: "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם".

בכך נגמרה הפרשה לפי רצונה של רבקה, הצופיה למרחקים לפי תעודות אברהם ויצחק תוך שלום וכבוד לאין סוף ליצחק. שהרי מה היה לירושת אברהם, אילו חו"ח זכה עשו להיות יורשם של אברהם ויצחק.

בסיכום יש לומר, שרבקה היתה עזר כנגד ליצחק בפעילותה ובנבונותה, בצפיתה למרחוק תוך מאמץ לחסוך צער מיצחק; שהחיים ביניהם היו מלאי אהבה והרמוניה וכבוד.

בית יעקב

יעקב האיש התם, היה אישיות חזקה, ואמו אוהבתו בטחה בו, שיעבור בשלום את הדרך הארוכה והקשה ולא יאבד גם בבית לבן. מעודד בחלון הנפלא ובנדרו עשה דרכו ללא מכשול, והגיע לחרן. בפגישתו הראשונה שלו עם רועי חרן ליד הבאר, הוא מתגלה כבעל שיחה, כרועה מומחה פעיל, וכבעל כוח גופני להפליא, והוא לבדו גולל את האבן הגדולה מעל פי הבאר, מה שהיו עושים כל הרועים ביחד.

כנראה עשה רושם חזק על הרועים ועל רחל בת לבן הרועה, שגם היא כנראה היתה אישית חזקה. לפי סיפור הענינים נצמדו אחד לשני בראיה הראשונה: "וישק יעקב לרחל ויבך" – אולי משמחה, שעבר דרך כה ארוכה וכבר מצא קרובתו, שמצאה חן בעיניו. או כדברי רש"י כד"א: "לפי שבא בידים ריקות", וכיצד יזכה באשה טובה בלא מוהר? רחל שבאותו המעמד נתרשמה מאד מקורבה, רצה והגידה לאביה דבר בואו של בן אחותו.

יעקב, שהיה חרוץ ונבון בעבודה, התחיל לעבוד מיד עם בואו, מה שעשה רושם טוב על לבן, שהכיר בו כוח עבודה חזק. הוא אומר ליעקב: "הכי אחי אתה ועבדתני חנם?" יעקב, כשסיפר ללבן את סיבת בואו אליו: "ויספר (יעקב) ללבן את כל הדברים האלה", ודאי סיפר לו גם דבר נשיאת אחת מבנותיו לו לאשה. לבן הערמומי ודאי ראה את היחסים ההדדיים של יעקב ורחל, וראה בהם אמצעי טוב לקשור את יעקב אליו כעובד מוצלח. לבסוף אומר יעקב ללבן: "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב, ויברך ה' אתך לרגלי" (ל', ל).

התורה מקדימה לספר: "וללבן שתי בנות, שםש הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפה תאר ויפת מראה". כלומר, יעקב היה יכול לבחור באחת משתי הבנות. כנראה שגם לאה לא היתה מכוערת, אלא שהיה משהו מיוחד בעיניה. אונקלוס מתרגם רכות – יאין, יאות. כך רשב"ם: נאות. ראב"ע: כמשמעו. כלומר, צעירות, לא מבוגרות, כמו רך וטוב (י"ח, ז), חלשות. ורחל היתה כולה יפה. טיפוס חזק, לפיכך העסיקוה בעבודת מרעה. ודאי היתה רחל גם חכמה ונבונה שהתאימה לרוחו של יעקב.

יעקב משתעבד לעבוד שבע שנים בעד רחל: "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה". כלומר, אהבתו אל רחל הנעימה עליו את ישיבתו בבית לבן ולא ארך לו הזמן.

לבן שלא רצה להפסיד כוח עבודה כמו יעקב, הכניס בערב החופה את לאה תחת רחל, ויעקב לא הכירה. ודאי היו שתי האחיות דומות בגובה ובקול, וברעש המשתה לא הכירה. לפי מסורת חז"ל חשד יעקב בלבן ומסר סימנים לרחל, אבל כשראתה, שלאה הוכנסה במקומה, שלא לביישה מסרה לה הסימנים. "ויהי בבקר והנה היא לאה, ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה רמיתני".

ודאי היתה בטענתו של יעקב להוציא את לאה ולתת לו את רחל כפי ההסכם המפורט שהיה ביניהם: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". אך לא כן חשב לבן: הוא ראה שיעקב לא יוותר על רחל, וכך שיעבד אותו לעוד שבע שנים בויתור אחד, שנתן לו את רחל בראש שבע השנים השניות: "ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבדה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות".

בלית ברירה הסכים יעקב למצבו הקשה ונשתעבד לעוד שבע שנים. וכך הוכנס יעקב במצב קשה לחיות עם שתי נשים אחיות צרות זו לזו.

ודאי היתה גם לאה אשה טובה, וליעקב לא היו טענות עליה, והוא שהשתוקק להקים לו בית עשיר בבנים, לא גרש אותה, אף שלמעשה עזרה לאביה לרמות את יעקב, מה שטבעי להוליד טינה בלב. ודאי גם לאה חיבבה את יעקב בלבה במשך הזמן מתוך הרגל אליו כקרוב וכבן בית בבית לבן, וגם ממקצת קנאה באחותה הצעירה כנשים שהגיעו לפרקן, מה שעשוי היה להקל על לבן במעשה המרמה.

יעקב התייחס אליה אחרי המעשה ודאי בכבוד וגילה גם לה אהבה, אך לבו היה נתון לרחל, מה שנראה ללאה, שיעקב שנא אותה ומזניח אותה. אמנם הוא אהב יותר את רחל, אך באמת גם לא שנא את לאה: "ויבא גם אלך רחל, ויאהב גם את רחל מלאה". שמות בניה של לאה מבטאים הרגשה זו: ראובן – "כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי". שמעון – "כי שמע ה' כי שנואה אנכי". לוי – "הפעם ילוה אישי אלי". יששכר – "אלי תבוא כי שכר שכרתיך". זבולון – "הפעם יזבלני אישי".

יש והרגשת שנאה זו הביאה לידי חילופי דברים חריפים בין האחיות. לאה אומרת לרחל: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני". על כך עונה רחל: "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך". כלומר, יעקב היה בידי רחל, בעוד שלאה משתוקקת אל יעקב.

לעומת זה מקנאת רחל בלאה כאם לבנים: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה", מה שגרם לחילופי דברים לא נעימים עם יעקב: "ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי. ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". התוצאה היתה, שרחל נתנה לו את שפחתה בלהה לאשה שהיא תיבנה ממנה, וכתגובה על כך נתנה גם לאה את שפחתה זלפה ליעקב לאשה ושתיהן ילדו ליעקב כל אחת שני בנים.

כך היה יעקב לבעל משפחה של שנים עשר בנים ובת אחת. כל הנשים ודאי כיבדו את יעקב ואהבו אותו, והבית היה שלם. כל הנשים קראו לבניהן שמות עבריים. כלומר, בבית דברו עברית בלשונו של יעקב.

כשאמר יעקב לברוח מלבן, קרא לרחל וללאה אל השדה במקום שששמר על הצאן, וגילה להן תכניתו, והן פה אחד הסכימו לו. בדרך לביתו הוא בעל משפחה חזקה ואחידה. וכשלבן רואה שלא יוכל ליעקב הוא כורת עמו ברית כאב נאמן לבנותיו: "אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי אין איש עמנו, ראה אלהים עד ביני ובינך".

בני יעקב נתחלקו לפי אמותיהם כלפי פנים. כל אם ובניה. כלפי חוץ היו בני יעקב משפחה אחידה. כך היו במעשה שכם. כך היו במצרים כשבאו לקנות אוכל. כך היו בארץ כנען כרועים.

יעקב נשבר עם מותה של רחל בהולדת בנימין בארץ כנען, מה שודאי גרם שישים עין מיוחדת על בניה, והביא לידי קנאת אחים עד כדי מכירת יוסף, אך בכל המשברים הבית נשאר שלם והיווה משפחה אחת בעלת תרבות אחת, ולא נתבוללו בעמי סביבתם. ודאי היתה בכך השפעתו החזקה של יעקב, שטיפל בבניו ולימדם תורת האבות, גם בכנען וגם במצרים. יוסף, שהיה לבדו הרבה שנים במצרים, נשאר נאמן לבית יעקב, והשתלב בו כאחד מבניו, כשהוא מכובד על כולם.

גם מה שנאמר על יהודה: "וירד מאת אחיו ויט עד איש עדלמי", היה ודאי לזמן קצר, והוא שב לבית יעקב.

לסיכום יש לומר, שיעקב האחרון שבאבות, שנתנסה בגלות ובשיעבוד כדי להקים בית, מסמל המשפחה במקרא, המלאה אהבה, כבוד הדדי ונאמנות, ומחנך בניו בדרך האבות, שגם בירידה זמנית הם נאמנים למשפחה ודבקים בה.

אין המקרא מרבה לספר על חיי משפחה של יחידים, אלא כשיש משהו מיוחד בה. על בית עמרם נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". כאן מדובר בהוריהם של משה, אהרן ומרים, ושאביהם לקח את דודתו לאשה, מה שהתורה אח"כ אסרה. ודאי גם אז לא היה מקובל ביותר, אלא שהתורה באה להראות מאמץ לשמור על טהרת המשפחה, לפיכך זכתה לילדים כאלה. על הפסוק: "ושם אשת עמרם יוכבד" – ראב"ע: והזכיר שם יוכבד בעבור כבוד בניה" (במדבר כ"ו, נח). על אהרן נאמר: "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (שמות ו, כג) – רש"י בעקבות חז"ל: מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה". ראב"ע: "והזכיר אשת אהרן בעבור כבוד אלעזר, והזכיר אחות נחשון בעבור סוד הכהונה", רמב"ן: "כאשר הזכיר את הנביאים לכבודם ולומר שהיא בת לוי איש צדיק ונרמז שנעשה בה נס. כן הזכיר אם הכהונה שהיא מיוחדת בזרע המלוכה אחות הנשיא הגדול, והזכיר אמו של פינחס שהוא ג"כ כהן שזכה בה בעצמו... ועל דרך הפשט הזה נאמר שהכתובים מזכירים במלכים שנות אמותם, ושם אמו מעכה בת אבישלום, ושם אמו עזובה בת שלחי, וכן כולם".

המקרא עומד בהרחבה על משפחת אלקנה אביו של שמואל הנביא. הסיפור מתחיל בזמן שאלקנה שתי נשים: חנה ופננה. לפננה ילדים ולחנה אין ילדים. אלקנה ומשפחתו היו נוהגים לעלות בכל שנה לשילה להשתחוות ולזבוח לה'. אז נתן לפננה ולבניה ולבנותיה מנות, ולחנה נתן מנה אחת, כי לא היו לה ילדים. אבל היתה זאת מנה אחת אפים. כלומר, כשהוא נותן בכל הפנים, בתשומת לב רבה, כי את חנה אהב וה' סגר רחמה. חנה ודאי היתה אשתו הראשונה, ולפי ההמשך יוצא שהיתא אשה בעלת שאר רוח, אך כדי שיהיו לו ילדים לקח לו עוד אשה.

אין שום רמז שלא אהב את פננה, אולי לא בגילויי אהבה מיוחדים כמו את חנה. ועוד – הרי פננה ישבה לאכול עם ילדיה, בעוד שחנה ישבה לאכול לבדה, ומטבע הדברים היה, שאלקנה ישב עמה, מה שהרגיז את פננה, שהרי היא ילדה לו את הבנים. פננה היתה מרגיזה את חנה, ודוקא בדבר שהכאיב לה ביותר, שתרגיש את הצער של חוסר בנים, וחנה בכתה ולא אכלה.

לעומת זה היה אלקנה מפייס את חנה ומרגיעה בלשון של חיבה: "חנה, למה תבכי, ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך, הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים".

ופעם כשכאבה של חנה-גדל מאד, עמדה להתפלל לפני מזוזת היכל ה' תפילה מן הלב: "וחנה מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", חשבה עלי הכהן לשכורה, והעליבה: "עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעליך". חנה ענתה בלשון רכה אך מסבירה את מצבה, וקבלה ברכת הכהן. וה' פקדה וילדה בן – שמואל, שלפי דיוקם של חז"ל היה שקול כנגד משה ואהרן.

ובכן, כאן הביא התנ"ך חיי משפחה טובה. מלאה אהבה ויראת ה', בעלת שתי נשים שונות באפין זו מזו, גילויי האהבה וילדים מעוררים קנאה, אך הכל במדה סבירה. אלקנה עומד על רמה של אהבה ושלום משפחתי בין שתי הנשים הצרות זו לזו. ולבסוף זכה לבנים מאשתו האהובה ביותר, והבכור שהיה מוקדש לה' הציל את עמו בשעה קשה מאד. והוא שסיים תקופת השופטים והתחיל בתקופת המלוכה.

סיפור אחר על חיי המשפחה הנאמנה הוא על רות המואביה, הדבקה בחמותה נעמי האומללה, ועושה להקים זרע לבעלה הראשון שלא ימחה שמו מישראל. הדבר היה לסמל, ובועז האיש מיהודה אומר לה: "ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר". וה' גמל לא על המעשה הזה, ונתן לה בן, שממנו יצא דוד מלך ישראל, משיח לאלהי יעקב.

* נ"א והתולדות כתולדת, ראה חומש נטר, וכך בכ"י פריס. בהוצאת מרגליות כתולדותם.

ביבליוגרפיה:
כותר: המשפחה במקרא
מחבר: וייזר, אשר
שם  הספר: ספר בן-ציון לוריא : מחקרים במקרא ובתולדות ישראל : מוגשים לו במלאת לו שבעים שנה
תאריך: 1979
בעלי זכויות : קרית ספר
הוצאה לאור: קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. בשיתוף עם המחלקה לחינוך ותרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית