היכן הוא שער השמים?

סיפור בניינו של מגדל בבל (בראשית יא, א-ט) הוא סיפור הגאווה האנושית שאיננה יודעת גבולות. בני האדם מבקשים לבנות מגדל ולהגיע השמיימה כדי לעשות לעצמם שם (פסוק ד), לחצות את הגבול המפריד בין אדם לאלוהים. הגירוש מגן עדן, לאחר שחצה אדם גבול זה ואכל מפרי העץ שנתן בו דעת אלוהים, לא לימד את בני האדם לקח. גם חיבור בין שמים לארץ שנעשה ביוזמתם של עליונים, מעשה בואם של בני האלוהים אל בנות האדם (בראשית ו, א-ד, וראו פרק ב בספר זה), היה הרה אסון והביא בעקבותיו את המבול, ואף-על-פי-כן עדיין לא אמרו בני האדם די לשאיפתם להיות כאלוהים. גם בזו הפעם כישלונם של בני האנוש מוחלט, ועונשם אינו מאחר לבוא: האלוהים שובר את אחדותם, מפיצם על פני כל הארץ ומפריד אותם ללשונותיהם, לבל יבינו איש את שפת רעהו. המעשה מסתיים במדרש שמה של בבל, המקום שדרכו ביקשו לעלות ולהגיע השמיימה: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (פסוק ט).

דומה כי מדרש השם "בבל" מלשון "בלל ה'..." בא להתמודד עם המשמעות הבבלית הרווחת של שם המקום: Bab-ilu – שער האל, או Bab i-lani – שער האלים, משמעות שהיתה ידועה בישראל, כמו שניווכח לראות. סיפור המגדל כולו מתפלמס עם המסורת הבבלית, שראתה בבניין מגדל-מקדש האל מרדוך בבבל ביטוי של כבוד לאל ולאמונה כי בבל היא אכן מקום החיבור בין שמים לארץ, השער לשמים.

מקדש מרדוך בבבל מכונה E-sag-ila, "בית ירים ראש", ובו התנשא המגדל ושמו Etemen-an-ki – "בית יסוד שמים וארץ". תיאור בניית האסאגילה, כמו שהוא מופיע בסיפור הבריאה הבבלי (הקרוי "אנומה אליש") עודנו מהדהד בסיפור המגדל המקראי – "הבה נלבנה לבנים... הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (פסוקים ג-ד). וכך נאמר בסיפור הבבלי:

שנה אחת לבנו לבנים
בהגיע שנה שנייה
נשאו ראש האסאגילה
בנו את המגדל בגובה השמים

לוח vi, שורות 62-60

דומה כי התורה, אשר לא היתה מוכנה לקבל כי בבל – עירם של עובדי אלילים – היא-היא שער השמים, מצאה לה דרכים שונות להתמודד עם המסורת הבבלית, שהיתה רווחת גם בקרב ישראל: הצגת מעשה הבניין במראה מעוותת, כסיפור של כישלון ושחצנות אנושיים מחד גיסא, והצגת סיפור חלופי על שער השמים, אשר מקומו בארץ ישראל, מרכז האמונה באל אחד, מאידך גיסא. סיפור חלופי זה מצוי בבראשית כ"ח.

בדרכו של יעקב לארץ גלותו בחרן, הוא עוצר למנוחת לילה במקום העתיד להיקרא בשם "בית-אל" וחולם בו חלום: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב). המילים "וראשו מגיע השמימה" מעוררות את זכר אפיונו של מגדל בבל: "וראשו בשמים" (בראשית יא, ד). ואין אח ורע לביטויים אלה בסיפורת המקראית (והשוו איוב כ, ו ואילך, שיש בו רמזי לשון לסיפור המקראי על מגדל בבל: "אם יעלה לשמים שיאו, וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו איו" [פסוקים ו-ז]).

אכן, מבט מקרוב בסיפורי מגדל בבל וסולם יעקב והשוואתם זה לזה מעידים כי סיפור ראשיתו של מקום הפולחן בבית-אל הוא היפוך מעשה ראשיתה של בבל כהופעתו בספר בראשית.

(א) בנין מגדל וראשו בשמים הוא, כאמור, יוזמה אנושית פסולה שסופה כישלון, ואילו בגילוי סולם שראשו בשמים, כהופעתו בחלומו של יעקב, מתממש רצונו של האלוהים. בניגוד לסיפור המגדל, שבו מבקשים בני אדם לעלות לשמים, בסיפור הסולם האדם נותר על פני האדמה, ואילו מלאכיו של האלוהים, העולים ויורדים בסולם, הם היוצרים את הקשר בין שמים לארץ.

(ב) גם מקומו של האלוהים בשני הסיפורים מוצג על דרך הניגוד. כדי לראות במעשה בני האדם, בוני המגדל, ולהענישם, האלוהים יורד ממקומו: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם" (יא, ה). אך בדברו אל יעקב דברי הבטחה ונחמה יעמוד האלוהים למעלה, בראש הסולם: "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך..." (כח, יג).

(ג) בבניין העיר והמגדל עשו הבונים שימוש בלבנים: "...ותהי להם הלבנה לאבן..." (יא, ג), ואפשר שיש כאן ביטוי של תמיהה – תמיהתו של בן עם ישראל, ואולי אף לעגו – על הנותנים את אמונם בחוזקן וביציבותן של הלבנים, מעשי ידי בשר ודם. יעקב מציב בבית-אל אבן של ממש: "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה..." (כח, יח). האבן עשויה להיות יסוד לבית אלוהים: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים..." (שם, פסוק כב). במלאכת הבנייה של בוני המגדל מתבטאת, כאמור, התרסה כלפי שמים, אך הצבת האבן על-ידי יעקב ובניין בית אלוהים במקום זה לעתיד לבוא הם לכבודו של האלוהים.

(ד) בוני המגדל מתחילים ביוזמתם "בנסעם מקדם" (יא, ב). יעקב יוצא "ארצה בני קדם" (כט, א) לאחר שהוא נודר להקים, בשובו בשלום לבית אביו, בית אלוהים בבית-אל.

(ה) חששם של בוני המגדל "...פן נפוץ על פני כל הארץ" (יא, ד), מתממש בסופו של דבר כאשר ה' מענישם במה שחששו ממנו: "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ... ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (יא, ח-ט). ליעקב מבטיח ה' שהוא ישיבנו אל מקומו הראשון: "...והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך..." (כח, טו), דבר שאכן מתרחש בהמשך תולדותיו של יעקב.

(ו) כנגד פיזורם של בוני המגדל "על פני כל הארץ" ניתן להציב את הבטחתו של האלוהים ליעקב: "...ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה..." (פסוק יד), פירוט שמשמעו מילוי הארץ כולה ברצף טריטוריאלי שיש עמו רק ברכה.

(ז) סיפור המגדל מסתיים בקללה שעיקרה פירוד בין משפחות האדמה, ואילו שיאו של סיפור הסולם הוא בברכה ליעקב: "...ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (פסוק יד).

(ח) בשני הסיפורים באים מדרשי שמות, אך בניגוד למדרש השלילי של השם "בבל" בסיפור המגדל, המבטא את קללתו של המקום, מדרש השם "בית אל" מבטא את נוכחות ה' במקום, ברכה ותקווה: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (פםסוק יז), "ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל..." (פסוק יט), "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים..." (פסוק כב). בדברי יעקב על אודות בית-אל, "וזה שער השמים", יש לראות אפוא ביטוי של פולמוס כלפי הדעה הממקמת את השער לאלוהים בבבל, וקביעה נחרצת כי מקומו לא שם, אלא במקדש אשר בבית-אל.

בהעתקת שער השמים מבבל (שאינה ראויה עוד לתואר זה) אל בית-אל, שבה ה' הוא המראה ליעקב את מקומו של השער, לא הסתיים תהליך נדידת השער ממסורת למסורת וממקום למקום. בית-אל מצויה כידוע בממלכת הצפון, והיא עיר מקדש מרכזית בממלכה זו. עם התקדשותה של ירושלים, בממלכת יהודה, שדחתה מפניה את קדושת ערי המקדש האחרות, נוצר הצורך להעביר את מסורת שער השמים אל תחומה של ממלכה זו.

ביטוי לצורך זה מצוי באחת הנוסחאות של סיפור גורן ארונה, הוא סיפור התקדשותה של ירושלים בימי דוד, המופיע במקרא פעמיים (שמואל ב' כד; דברי הימים א' כא). לפי סיפור זה מעניש אלוהים את דוד במגפה שפוגעת בעם, וכאשר מגיע המלאך המשחית לירושלים, ה' עוצר אותו ודוד מצטווה להקים מזבח במקום שבו נעצרה המגפה. בנוסחתו המאוחרת יותר של הסיפור, זו שבספר דברי הימים א', מתווסף כתוב שאין דומה לו במקור שבשמואל ב': "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל" (כב, א). בשני הסיפורים, בסיפור הסולם שבספר בראשית ובסיפור הגורן שבספר דברי הימים, נובעת תגובתו של הדובר מיראתו – דברי יעקב "מה נורא המקום הזה" (שמואל ב' כח, יז) ותחושת דוד "...כי נבעת מפני חרב מלאך ה' " (דברי הימים א' כא, ל) – ודומה כי כוונת מכוון עומדת מאחורי עיצובו של הפסוק שבספר דברי הימים בסגנון קודמו (השוו "זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל", מדברי הימים, אל "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", מבראשית). עיצוב לשוני זה הוא ביטוי לראיית שני מקומות הפולחן כשמות מתחלפים למקום אחד, רוצה לומר: אין "בית-אל" אלא שם אחר לירושלים. דרך זו נוקט מאוחר יותר המדרש, המזהה מפורשות את בית-אל עם ירושלים:

בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה. והגיע בחצי היום לשם... וילן שם כי בא השמש. לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותן מראשותיו באותו מקום... השכים יעקב בפחד גדול ואמר: ביתו של הקב"ה במקום הזה, שנאמר "וזה שער השמים"... וישב יעקב ללקט את האבנים ומצא אותם כולם אבן אחת, ושם אותן מצבה... מה עשה הקב"ה? נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ... לפיכך נקראת אבן השתייה, שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתח כל הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (שם, פסוק כב).

פרקי דרבי אליעזר לה

סיפור בראשית כ"ח, תמונת הראי של סיפור מגדל בבל, לא סיים אפוא את מסכת נדודיו של שער השמים. בעל ספר דברי הימים מבטא את תפישת העברתו של השער אל מקום חדש, אל המקדש בהר ה'.

לסיום נעיר כי דומה שניתן למצוא, עוד לפני בעל דברי הימים, ביטוי לתפישה כי ירושלים היא-היא התחליף הראוי לבבל. ביטוי זה מצוי בנבואת אחרית הימים של הנביא ישעיהו, שחי במאה השמינית לפני הספירה:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

ב, ב-ג

סיפור המגדל נפתח באחדות האנושות שלאחר המבול: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א) וביציאתה למסע משותף: "ויהי בנסעם מקדם..." (פסוק ב). נבואת ישעיהו, בתמונת ראי, מניחה את קיומן של אומות שונות, שיוצאות כל אחת ממקומה אל יעד משותף: "ונהרו אליו כל הגוים". הן בסיפור והן בנבואה מביעים בני האדם את יוזמתם ומעוררים איש את רעהו בדברים: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים..." (בראשית יא, ד), וכן: "...ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב...". אלה וגם אלה מבקשים להעפיל מעלה-מעלה: הבנאים לראש המגדל שיבנו, הנושא לשמים, והבאים לירושלים יעלו לראש ההרים, הנישא מגבעות. אך כאן ניכר ההבדל הגדול שבין בוני המגדל ובין העולים בהר: אלה מבקשים לעשות לשמם שלהם, להיות כאלוהים, ואלה מבקשים ללמוד מן האלוהים וללכת בדרכיו.

מזימתם של בוני המגדל לא התגשמה. במקום שיעלו הם, ירד ה' והפיצם לכל רוח. כוונת העולים בהר, אל שער השמים שבירושלים, לעומת זאת, היא כוונה רצויה ומגמתם תמומש. עלייתם להר ה' ולימוד התורה יטילו שלום ואחדות בין הגוים כולם: "...וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב,ד).

כשבא המדרש לפתח את סיפור מגדל בבל הוא מדגיש כי מטרת הבונים היתה לעשות מגדל, "וניתן עבודה זרה בראשו, וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו [= עם האלוהים] מלחמה" (בראשית רבה לח, ו [עמ' 355]), ובסופו של דבר הביאה עמה שבירת האחדות לידי מלחמה וקטטה בין בני האדם: "היה אחד מהם אומר לחברו הבה לי מים, והוא מביא לו עפר, והיה מכה אותו ופוצע אותו" (שם). עילת הבנייה היתה אפוא רצון לצאת למלחמה, והיא אף היתה תוצאתה. אפשר שהמדרש חש בקשר שבין סיפור מגדל בבל ובין נבואת ישעיהו: אם הנבואה מדברת בחידוש האחדות המביא עמו שלום, הרי סיפור המגדל עניינו בפירוד בני האדם הגורר עמו מלחמה.

שתי תמונות ראי מתמודדות אפוא עם המסורת הרווחת על אודות שער השמים שבבבל – זו של בית-אל שבממלכת הצפון, וזו של ירושלים שבממלכת יהודה – ממלכה-ממלכה ושער השמים שלה. ואילו סיפור המגדל עצמו נעשה בתורה לסיפור של לעג על אפסות האדם המבקש להיות כאלוהים.