הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > אליהועמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > משה
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
המקרא בדברים לד מספר על מותו של משה, ואולם השוואת סיפור חייו של משה לסיפור חייו של אליהו הנביא מלמדת כי הייתה מסורת על כך שמשה עלה לשמיים ולא מת. מסורת זו בא לידי ביטוי במדרשי חז"ל. גלגול מעניין נוסף של מסורת זו הוא הסיפור בברית החדשה על מותו ותחייתו של ישו.



האם משה מת?
מחברים: יאיר זקוביץ; אביגדור שנאן


ספר התורה חייב לספר על מיתתו של משה; שני מסרים שכרוכים זה בזה מבקשת התורה להשריש בלב קוראיה בבחירתה לסיים את חייו של משה בסיפור מותו: המלחמה בפולחן האישיות – וכבר ראינו ביטויים מובהקים שלה בעיצוב סיפור לידתו של משה (ראו לעיל, פרק יח) ובמעשה חציית ים סוף (ראו לעיל, פרק ג) – והרצון להימנע מהצגת דמותו של משה כגיבור מיתולוגי. מעבר מחיים עלי אדמות אל חיי נצח, שעשוי להתבטא דרך משל בעלייה אל האלוהים השמימה, היה בו כדי להפוך אותו לדמות אלוהית וכך לסכן את האמונה המונותאיסטית הצעירה, המתגוננת על חייה בלב הים האלילי הסובב אותה ומאיים להטביעה.

זו גם הסיבה שהתורה מבקשת לעמעם את המסורת על חיי האלמוות שזכה בהם חנוך בן ירד, מי שייחודו ברשימת היוחסין שבין אדם לנח מתבטא בהיותו דור שביעי לאדם, ובקביעת מספר שנות חייו לשלוש מאות שישים וחמש שנים, כמספר ימי החמה (רמז למסורת מיתית הקושרת אותו עם אלוהות השמש?). במקום לומר "ויחי חנוך אחרי הולידו...", כמקובל ב"ספר חיי אדם" (בראשית ה) בנוגע לכל הדורות כולם, מצינו בפסוק כב: "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה...", ובמקום "וימת" נאמר בו: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים" (פסוק כד).

נראה שהתורה מתמודדת כאן עם מסורת האלמוות של חנוך בדרך של הודאה במקצת, באמצעות ביטויים דו-משמעיים. המקרא מאפשר להבין שהליכתו של חנוך עם האלוהים איננה אלא התנהגות על דרך הצדיקות, שהרי נאמר גם על נח: "... איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח" (בראשית ו, ט), אך מצד אחר, כיוון שהביטוי "ויתהלך חנוך את האלהים" חוזר כאן פעמיים, אפשר להבינו גם כהתהלכות עם האלוהים הן בחייו עלי אדמות והן לאחר לקיחתו על-ידי האל, במשכנו השמימי. גם המילה "ואיננו" יכולה להתפרש בשתי דרכים: כביטוי למוות מכאן, וראו לדוגמה: "השע ממני ואבליגה, בטרם אלך ואינני" (תהלים לט, יד), וכביטוי למעבר מחיים עלי אדמות אל הוויה אחרת מכאן. וכן אמורים הדברים בקביעה שהאלוהים "לקח" את חנוך. לקיחה יכולה להיות הן לשון מוות, כגון "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספוד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך" (יחזקאל כד, טז), והן לשון לקיחת אדם למרום בעודו חי, כפי שאומרים בני הנביאים לאלישע לפני הסתלקותו של אליהו (בסיפור שעוד נשוב אליו בהמשך): "... הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך..." (מלכים ב' ב, ג).

ההימנעות במסופר על חנוך מאמירה מפורשת וחד-משמעית, הפסיחה על שתי הסעיפים, מעידה שהתורה ביקשה לעמעם את המסורות בדבר עליית חנוך אל האלוהים, אך היא לא עקרה אותה בכוח מן השורש, משום שהיתה נפוצה וידועה לציבור הרחב, ולכן הבליעה אותה בנעימה.

מסתבר שהמסורת המשיכה את חייה ומצאה בסופו של דבר את דרכה אל הספרות העשירה על חנוך שנתהוותה בימי הבית השני ואף אל הברית החדשה (האיגרת אל העברים יא, ה: "באמונה לוקח חנוך לבלתי ראותו המוות"). בניגוד לספרות בית שני, שמדברת בגלוי על צדיקותו של חנוך ועל עלייתו השמימה ומתארת את מסעותיו במרום ואת ישיבתו לימין האלוהים, ספרות חז"ל ממעיטה לעסוק בו ומדגישה דווקא את המגמה ההפוכה: חנוך מת ככל האדם ואף נלקח קודם זמנו בשל רשעותו. וראו: "מטרונא שאלה את רבי יוסי: אין אנו מוצאים מיתה בחנוך! אמר לה... כשהוא אומר 'ואיננו כי לקח אותו וגו'' – איננו בעולם, כי לקח אותו האלהים" (בראשית רבה כה, א [עמ' 239]), וכן:

אמר רבי חמא בר' הושעיא: [חנוך] אינו נכתב בתוך טומוסן [= ספרם] שלצדיקים אלא בטומוסן שלרשעים. רבי איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע. אמר הקב"ה: עד שהוא צדיק אסלקנו.

שם, (עמ' 239-238)

ובעל תרגום אונקלוס מתרגם את "כי לקח אותו האלהים" – "ארי אמית יתיה ה' " [= כי המית אותו האלוהים], וכך קובע מפורשות שבמוות עסקינן. עם זאת, התרגום המיוחס ליונתן לפסוק נותן ביטוי למסורת שנדחתה מן התורה, בקובעו כי "והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום איתניגיד וסליק לרקיעא [= ואיננו עם יושבי הארץ כי נלקח ועלה לשמים]", ומשמע שגם בעולמם של חכמים היו למסורת העתיקה על חנוך מהלכים.

ומחנוך אל משה. אף שהתורה מקדישה מקום רב לסיפור מותו של משה, פרוש על פני סיפורה (דברים לד) דוק של פלא ומסתורין, ומתחת לפני השטח ניתן לחוש בסימנים של פולמוס כנגד מסורת הקובעת שמשה לא מת: ה' קובע במפורש את יום מותו של משה, על סף הארץ המובטחת שלקראתה הוביל את העם, לאחר שהוא מראהו את כולה מראש הר נבו, ואף נאמר מפורשות כי משה סיים את חייו: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' " (פסוק ה). משה אינו מובא לקבורה בראש ההר, בקרבת האלוהים, אלא דווקא בגיא, רחוק ממשכן האלים, שלא יעלה בדעתך לומר שמשה עדיין מצוי בסוד האלוהים. משה קבור, אף שקבורתו איננה כקבורת כל האדם, וה' עצמו מטפל בה: "ויקבור [הנושא הוא ה', הנזכר בסוף הפסוק הקודם] אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור..." (פסוק ו). מקום קבורתו של משה אינו ידוע: "... ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (שם). תרצו – אין קברו ידוע כדי למנוע עליות לרגל, פולחן קברים ושרידים מקודשים, שהמקרא מתעבם בלב ונפש; תרצו – יש באי-הידיעה רמז לכך שמשה מעולם לא נקבר, כי לא מת.

שלא ככל האדם, משה מגיע אל יום מותו גם בלא שהזקנה נתנה בו את אותותיה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (פסוק ז). תשומת לב מיוחדת יש להקדיש לגילו של משה במותו: מאה ועשרים שנה. בראש ספר התורה, בסיפור שקבע גבול לחיי האדם, סיפור בני האלוהים שבאו אל בנות האדם (בראשית ו, א-ד [וראו לעיל, פרק ב]), אומר ה': "... לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (פסוק ג). ה', שתחם גבול עליון לחיי אדם, למנוע ממנו חיי עולם כחיי אלוהים, קובע עתה בחתימת ספר התורה אותו גבול ממש לחייו של משה, לרמוז לקורא כי משה, יותר מכל בן תמותה אחר, קרוב היה לחצות את גבול האלמוות, אך ה' מנע זאת ממנו והמיתו. ומעניין שהמדרש קשר בין האמור בבראשית ו, ג ובין סיפור מות משה על-ידי הקביעה כי "משה מן התורה מנין? בשגם הוא בשר" (תלמוד בבלי, חולין קלט ע"ב), וזהו מדרש על דרך הגימטריה שהרי "משה" ו"בשגם" ערכם הגימטרי זהה (345), וכך קובע מפורשות גם רבי חנינא בר פפא: " 'בשגo' ו'משה' חושבן [= חשבונם] חד הוא" (בראשית רבה כו, ו [עמ' 253]).

אל העדות הפנימית הרומזת לאופיו הפולמוסי של סיפור המיתה, היוצא כנגד מסורת בדבר חיי אלמוות שזכה להם משה, מצטרפת עדות חיצונית עקיפה: סיפור עלייתו של אליהו בסערה השמימה (מלכים ב' ב, א-יח).

מן המפורסמות הוא שסיפור חייו של הנביא אליהו הולך בעקבות סיפור חיי משה. דוגמה מובהקת לכך הוא סיפור אליהו בחורב: אליהו, המתוסכל נוכח מעלליהם של ישראל ההורסים את מזבחות ה' ופוגעים בנביאיו, מגיע עד הר האלוהים חורב (מלכים א' יט), לאחר שאינו אוכל ארבעים יום וארבעים לילה, וזוכה על ההר להתגלות אלוהים בפתח "המערה", בה"א הידיעה, היא נקרת הצור שבה זכה משה, שגם הוא לא אכל ולא שתה ארבעים יום ולילה (דברים ט, ט), להתגלות דומה (שמות לג, יז-כג).

קווי הקישור בין משה לאליהו מגיעים עד תום סיפור חייהם עלי אדמות. בסיפור הסתלקותו של אליהו מעולמנו הוא חוצה תחילה את הירדן בחרבה (מלכים ב' ב, ח), כמוהו כמשה שחצה לישראל את ים סוף. הקורא על הסתלקותו של אליהו עשוי לתמוה מדוע חוצה הנביא את הירדן ועובר מיריחו אל הגדה המזרחית כדי להילקח משם. והנה, ברי כי גם בפרט זה יש משום חזרה על תולדות חייו של משה. מקום עלייתו של אליהו השמימה, בעבר הירדן מול יריחו, הוא גם מקום הסתלקותו של משה, העולה לפני מותו "... מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו..." (דברים לד, א).

סביר אפוא לומר כי הביוגרפיה של אליהו שאבה גם את פרק הסיום של חייו מסיפור שהכירה על חיי משה, אלא שפרק זה בחיי משה, אלא שפרק זה בחיי משה, עלייתו השמימה, הושתק ונעלם, ורק הדו, עליית אליהו, מצוי בידינו. וכבר הצבענו (לעיל, פרק טז) על הדמיון שבין תופעה זו ובין התופעה האסטרונומית של כוכב מרוחק שכבר נתפורר ונעלם, אך את אורו עדיין ממשיכים אנו לראות.

ובדין ישאל השואל: מה ראו מספרי סיפור חיי אליהו לשמר במקרא את הפרט בדבר עלייתו בסערה השמימה? וכי לא חששו שגם דמותו תגיע לממדים מיתיים, על-אנושיים? התשובה לשאלה זו טמונה בכך שסיפור לקיחתו של אליהו לא נותר בידינו במלוא תפארתו: כבר בפסוק הפותח מוסר המספר את המידע על עליית אליהו כדבר הידוע ומובן מאליו, ובמשפט טפל של זמן: "ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים, וילך אליהו ואלישע מן הגלגל" (מלכים ב' ב, א). כשיגיע הסיפור לרגע העלייה, לא יוקדש לו מקום רב בסיפור, כי אם פסוק בודד: "ויהי המה [= אליהו ואלישע] הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, ויעל אליהו בסערה השמים" (פסוק יא). הכתוב הבא כבר מתמקד באלישע ובתגובתו: "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד, ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (פסוק יב), ואין הסיפור עוקב עוד אחר אליהו במסעו השמימי אל האלוהים.

הסיבה לצמצום המידע על עליית אליהו ואופן מסירתו נעוצה בעובדה שפרק ב בספר מלכים ב' הוא סיפור המבוא לסיפורי אלישע, יורשו של אליהו, ולא סיפור החתימה לחיי אליהו, וכל כולו חותר לקראת ההכרה כי "נחה רוח אליהו על אלישע" (פסוק טו). אכן, אלישע הוא גיבורו של הסיפור, המתאר את נחישותו ודבקותו באדוניו ואת שאיפתו להיות ליורשו. אלישע הוא זה שמופיע בכל תמונה מתמונות הסיפור, ועמו מתנהלות כל השיחות, הן אלה של בני הנביאים והן אלה של אליהו רבו. נס האלמוות של אליהו הגיע אלינו אפוא רק בדלת האחורית, בעקיפי עקיפין, ולא בדלת הראשית, כסיפור הרשמי על תום חייו של אליהו על אדמות.

והנה, אף שסיפור עליית אליהו אינו זוכה במקרא למלוא התפארת, בשל החשש מעיסוק בנושא הרגיש של אלמוות, עברה דמותו מטמורפוזה מרשימה עקב ציון העובדה שלא מת. אליהו, שבמקרא הוא נביא זעם המקנא לה' ולוחם ללא רחם וללא פשרות בעבודת הבעל שפשתה בישראל, הפך במסורת היהודית הבתר-מקראי לאיש חסד נצחי, המופיע ומסייע לסובלים באשר הם: מבקר בבתי מדרשותיהם של חז"ל, מגלה נסתרות לבני אדם, מציל מעלילות דם, מופיע בליל הסדר, נוכח בכל טקס של ברית מילה, ועוד ועוד. ראשיתה של המטמורפוזה ניכרת כבר בחתימת ספרות הנבואה, בפסוקים הסוגרים את ספר מלאכי ומעמידים זה לצד זה את שני נביאי חורב, משה ואליהו:

זכרו תורת משה עבדי, אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.

ג, כב-כד

אליהו, הנביא האחר והיחיד שלא מת, צפוי לשוב ולהחזיר את העם בתשובה, וכך למנוע מהם את נוראות יום ה'. אם דמותו זו של אליהו עברה שינוי כה דרמתי בשל הפרט שלא מת, ישער הקורא לעצמו לאילו ממדים היתה צומחת דמותו של משה, אילו גם עליו סופר בתורה שזכה לחיי נצח.

ודרך אגב נעיר כי מקום מותו וקבורתו של משה ומקום עלייתו של אליהו בסערה, עבר הירדן מול יריחו, הוא גם מקום מותו וקבורתו של אלישע, ללמדך על אירועים זהים שהתרחשו באזור אחד. והראיה שבאותו אזור מדובר היא אזכור גדודי מואב – ומשה כזכור עלה אל מותו מ"ערבות מואב" (דברים לד, א) – גם במעשה מות אלישע:

וימת אלישע ויקברוהו, וגדודי מואב יבואו בארץ בא שנה. ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו.

מלכים ב' יג, כ-כא

סיפור מותו וקבורתו של אלישע והנס שנתחולל על קברו יוצא דופן עד מאוד: קבורת אלישע, שבניגוד למשה ואליהו חלה ומת ככל האדם (ראו: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו..." [שם, פסוק יד]), אינה מותירה שום רושם בקורא ואינה מלווה בגילויי אבל של מעריציו. זאת ועוד: אין כל עדים לנס המתחולל במקום, מה גם שהנס נראה כבלתי-נחוץ; הקם לתחייה הוא אלמוני (אף שספרות חז"ל מזהה אותו עם בנה של השונמית, ראו שוחר טוב כו, ז [עמ' 220], או עם שלום בן תקווה בעלה של חולדה הנביאה [פרקי דרבי אליעזר, לג]), ולאחר קומו אין אתה שומע מן המקרא שמישהו נצטרך לו, שמח על שובו אל ארצות החיים או הודה לנביא אלישע המוסיף להחיות מתים גם ממקום קבורתו (בראשונה החיה כזכור את בן האשה השונמית [מלכים ב' ד, ח-לז]).

והנה, קריאה אחרת בסיפור הקצר הזה מערערת את ביטחונו של הקורא כי המת שנזרק אל קברו של אלישע הוא-הוא שקם לתחייה. האם אפשר שהמילים "ויחי ויקם על רגליו" מדברות באלישע, הנזכר בסוף המשפט הקודם: "ויגע האיש בעצמות אלישע"? דומה כי המספר ערפל בכוונת מכוון את התמונה. ירצה הקורא להאמין כי אלישע קם מן הקבר אשר נקבר בו (ומקומו לא נודע!), אף שאין להחייאה המשך ואין הנביא נראה לאדם כלשהו ושב לפעול – יאמין. ירצה להאמין כי מת אחר זכה מן ההפקר וקם לתחייה עקב מגע בקברו של הנביא – יאמין, אלא שאז יתעורר בו ספק: האם הנביא, המחיה הגדול, אינו יכול למנוע את חוליו ומותו שלו, או לחלופין להקים עצמו מן המתים? בין כך ובין כך, דומה כי הסיפור הקצרצר והדו-משמעי נועד לערער את האמונה בכוחו של הקבר הקדוש ואף להסתיר את מקומו, כמוהו כקברו של משה.

האפשרות שהמסופר על קברו של אלישע מניח כי הנביא עצמו שב אל ארץ החיים עולה מספר בן סירא: "כל דבר לא נפלא ממנו [= מאלישע] ומתחתיו נברא בשרו, בחייו עשה נפלאות ובמותו תמהי מעשה" (מח, טז-יז), ונראה שאין "נברא בשרו" אלא אמירה שירית על תחייתו המחודשת של הנביא. בתרגום השבעים לספר בן סירא מצאנו "ניבא בשרו" תחת "נברא בשרו", ודומה שאין כאן שיבוש גרדא אלא כוונת מכוון, שלא להעצים את דמותו של נביא זה. אגב, חז"ל אינם מעלים כלל את האפשרות שאלישע הוא מי שקם לתחייה, ומי יודע אם לא עשו כן כדי שלא ליתן ביטוי למסורת הדומה לסיפור תחייתו של ישוע מן המתים לאחר קבורתו. וכידוע, רבים הם קווי הדמיון שמתחה הנצרות הקדומה בין אלישע ובין משיחה.

נשובה עתה אל משה. הסיפור הקדום על סופו של משה מצא עוד ביטוי עקיף בספרות הנוצרית העתיקה, בברית החדשה. הנצרות יצקה, כידוע, במידה מרובה את דמותו של ישוע בדפוסי דמותם של משה (ראו לעיל, פרק יח) ושל אליהו, וביטוי בולט למגמה זו ניכר במעשה הטרנספיגורציה – כשעלה ישוע עם פטרוס, יעקב ויוחנן אחיו להר גבוה, השתנה פתאום לעיניהם:

והנה נראו אליהם משה ואליהו מדברים אתו. ויען פטרוס ויאמר אל ישוע: אדוני, טוב היותנו פה, אם תחפוץ נעשה נא פה שלוש סוכות, לך אחת ולמשה אחת ולאליהו אחת. עודנו מדבר והנה ענן אור הצל עליהם והנה קול מתוך הענן אומר זה בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון. ויהי כשמוע התלמידים ויפלו על פניהם וייראו מאוד. ויגש ישוע ויגע בם ויאמר קומו ואל תיראו. וישאו עיניהם ולא ראו איש בלתי את ישוע לבדו.

מתי יז, ג-ח (השוו מרקוס ט, ד-ח; לוקס ט, ל-לו)

גם בסיפור מותו של ישוע משולבת דמותו של אליהו. כאשר קורא ישוע על הצלב "אלי אלי למה שבקתני", סבורים המאזינים כי "אל אליהו הוא קורא" (מתי כז, מז), ויש מהם האומרים "נראה אם יבוא אליהו להושיעו" (שם, פסוק מט).

והנה, בסיפור סופו של ישוע משלבת הברית החדשה שני דגמים שעניינם סיום חייו של אדם קדוש: לפי האחד עולה האדם ישירות השמימה, ולפי האחר הוא מת, נקבר וקם לתחייה. מצד אחד ישוע מת על הצלב ונקבר ומקום קבורתו נודע (מתי כז, מה-סא; השוו מרקוס טו, לג-מז; לוקס כג, מד-נו; יוחנן יט, כח-מב), קברו חתום ושמירה מוצבת עליו (מתי כז, סב-סו), ומצד אחר ישוע קם לתחייה (שם, כח, א-טו; השוו מרקוס טז, א-ח; לוקס כד, א-יב; יוחנן כ, א-יח) ואף נגלה לתלמידיו (מתי כח, טז-כ; השוו מרקוס טו, יד-יח; לוקס כד, לו-נ; יוחנן כ, יט-כג). הבשורה על-פי מרקוס אף מספרת בעלייתו של ישוע השמימה: "ויהי אחרי אשר דיבר אתם [= אל תלמידיו] האדון וינשא השמימה וישב לימין האלוהים" (טז, יט; השוו לוקס כד, נא). הרחבה בתיאור העלייה ימצא הקורא בספר מעשי השליחים:

ויהי כדברו זאת הועלה והם רואים וישאהו ענן מנגד עיניהם ויביטו אחריו השמימה בעברו והנה שני אנשים לבושי בדים ניצבים עליהם, ויאמרו: אתם אנשי הגליל מה תעמדו פה ועיניכם השמימה, ישוע זה אשר לוקח מאתכם השמימה כן בוא יבוא כאשר ראיתם אותו עולה השמימה.

א, ט-יא

הנה כי כן, מה שביקש המקרא להשתיק במסופר על אודות משה ובמידה מסוימת גם על אליהו, חוזר בגלוי בברית החדשה, בסיפור על ישוע הבנוי במתכונת סיפורי אליהו-משה. ברי כי יוצרי סיפור חיי ישוע חזרו במודע לא רק אל סיפור עליית אליהו, אלא גם אל מסורת אשר עדיין היתה מוכרת להם על עליית משה השמימה. עדות לחייה של המסורת כי משה לא מת עולה גם מדברי יוסף בן מתתיהו: "...ופתאום עמד עליו [על משה] והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלוהים" (קדמוניות היהודים, ספר רביעי, ח, מח). בדומה לכך נמצאת בתלמוד הבבלי הדעה המפורשת כי משה עלה למרום בלי שמת (סוטה יג ע"ב: "לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה").

על-פי התורה, בשל חטא שחטא משה בהכותו על הסלע אשר צווה לדבר אליו כדי להוציא ממנו מים לא זכה להכניס את עם ישראל לארץ, אלא מת על ספה (במדבר כ, יב-יג; כז, יב-יד; דברים לב, מח-נב). תפישה שונה מתבטאת במזמור (תהלים קו, לב): "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם". לפי מסורת זו לא משה חטא, אלא העם, ובגינם נענש. אך דווקא החטא שתלתה התורה במשה מצטרף למאמץ להראותנו כי משה איננו מושלם; גם הוא ככל האדם – בשר ודם, בלידתו ובמותו.

ביבליוגרפיה:
כותר: האם משה מת?
שם  הספר: לא כך כתוב בתנ"ך
מחברים: זקוביץ, יאיר ; שנאן, אביגדור
תאריך: 2004
בעלי זכויות : משכל (ידעות ספרים)
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית