הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדינת ישראל > חבלי ארץ > הנגב
יד יצחק בן-צבי


תקציר
סיפור ההתיישבות בנגב בעשור הראשון למדינה.



ההתיישבות החקלאית בנגב, 1959-1949
מחבר: מיכה טלמון


בין יתר הבעיות שמדינת ישראל הצעירה הייתה צריכה להתמודד אתן לאחר תום קרבות מלחמת העצמאות הייתה בעיית יישוב המרחבים שהתפנו בדרום ובנגב הצפוני.

בסיום הקרבות היו בנגב 21 יישובים (18 קיבוצים, שלושה מושבים) אשר שימשו למעשה מאחזים פוליטיים-צבאיים יותר מאשר משקים חקלאיים. יישובים אלו הוקמו במקומות שבהם הייתה בזמנו קרקע בבעלות הקרן הקיימת, בדרך כלל ללא מקורות מים, ללא אמצעי ייצור, וקיומם מומן ע"י המוסדות. בכל יישוב היו כמה עשרות חברים, כשרוב חברי הקיבוץ, המשפחות והילדים, וגרעין משק החי היו ב'צפון', במחנה ליד אחת המושבות הוותיקות בו היה הבסיס העורפי של היישוב.

והנה, נסתיימו הקרבות, קמה המדינה, נפתחו אופקים חדשים, התפנו שטחים נרחבים הן בנגב והן בחלקי הארץ הגשומים יותר. ביישובי הנגב הייתה עייפות מהבדידות והמאמץ של תקופת המצור והמלחמה. אפשרויות ההתיישבות באזורים טובים יותר היו נרחבות, ועיני חברים לא מעטים ביישובי הנגב הופנו צפונה בחיפוש מקומות התנחלות אחרים. ואכן, היו כמה 'תזוזות' : בארות-יצחק וכפר-דרום נעזבו על-ידי חבריהם תוך כדי קרבות המלחמה, או מיד לאחריהם ; ארגון היוגב בבית-אשל אשר רצה להקים מושב עובדים עזב את הנגב, עבר צפונה והקים את מושב היוגב בעמק יזרעאל ; קבוצת עלומים בחזלה (מדרום לבאר-שבע) עזבה את המקום ומקצת מחבריה הצטרפו לקיבוץ סעד ; רמת הנגב (ממזרח לצאלים) נעזבה על-ידי תושביה ; מבטחים - ארגון הנוער הציוני שהיה במקום, עזב. היישוב אוכלס מחדש על-ידי עולי כורדיסטאן שאף הם עזבו לאחר כמה שנים ועברו למושב אשבול.

נציגי יישובים אחרים יצאו לתור את הארץ לחפש נחלה מתאימה והייתה סכנה שתוך כדי כך יתרוקן הנגב מיושביו המעטים אשר החזיקו מעמד בגבורה כה רבה בתקופת המצור והמלחמה.

התנועות ההתיישבותיות והמוסדות המיישבים נחלצו למאמץ כלכלי והסברתי על מנת לשכנע את חברי היישובים בצורך ובאפשרות של ההתיישבות בנגב עצמו, תוך כדי הפיכת יישובי-המשלט ליישובים חקלאיים לכל דבר.

במסגרת מאמץ זה הועברו יישובים מספר לאתרי התיישבותם הקבועים במקומות אחרים בנגב : קיבוץ אורים עבר מחולות גרין לעימארה, מקומו הנוכחי; קיבוץ נירים עבר מדנגור לח'רבת מעין, מקומו הנוכחי; מושב תקומה עבר למקומו הנוכחי; קיבוץ משאבי-שדה עבר מחלוצה למקומו הנוכחי. ואילו ביתר היישובים הוחל בקצב מהיר בהקמת מבני הקבע באתר סמוך או במקום ההיאחזות עצמו.

ליישובים הוזרם ציוד חקלאי רב לעיבוד השטחים הנרחבים והפנויים, וקיץ 1949 אופיין בתנופת חריש השטחים לקראת זריעתם בגידולי בעל בחורף 1950. נוסף על בניית היישוב ועיבוד שדות הבעל, פותחו ענפי בעלי החיים (בעיקר בעזרת יבוא פרות מהמלווה האמריקני הראשון), הוכנו רשתות מים כהכנה לקליטת מי הירקון, הוחל בנטיעת מטעים, וכך בתוך שנים מספר חוסלו בסיסי היישובים בצפון הארץ ומרכזה והיישובים, שדרכם החברתית והכלכלית לא הייתה ברורה בתוך מלחמת העצמאות, הפכו ליישובים חקלאיים ממש.

הנה כי כן, עם סיום הקרבות וראשית ההתבססות היו בנגב, מדרום לקיבוצים יד-מרדכי וגבר-עם, הנחשבים על יישובי מישור החוף הדרומי ומבלי להביא בחשבון את היישובים שנעזבו, היישובים האלה : ניר-עם, דורות, ברור-חיל, רוחמה, גבים, סעד, תקומה, בארי, נירים, גבולות, צאלים, אורים, שובל, משמר-הנגב, חצרים, נבטים, רביבים, משאבי-שדה.

קביעת הגבולות

בד בבד עם הטיפול ביישובים הקיימים הוחל בשנת 1949 במבצע רב-ממדים שנועד לקבוע את גבולות המדינה ולחסמם בפני הסתננות והתנכלות של גורמים עוינים. את המשימה נטלו עליהם בדרך-כלל גרעינים קיבוציים, מקצתם מבין משוחררי הפלמ"ח וצה"ל ומקצתם גרעיני נוער עולה חלוצי מעולי קפריסין. כן השתלבו במבצע היאחזויות הנח"ל הראשונות, שכמה מהן קמו מאז שנת 1951 בנגב.

בנגב המערבי וסמוך לרצועת עזה מדובר היה ביישובים הבאים : ארז, מפלסים, כפר-עזה, נחל-עוז, רעים, כיסופים, עין-השלושה, מגן, ניר-עוז, ניר-יצחק, כרם-שלום. בנגב המזרחי והדרומי הוקמו באותן שנים (1953-1949) בית-קמה, להב, דביר, שדה-בוקר, יטבתה. בקטיגוריה זו נכללת גם היאחזות הנח"ל שהוקמה בעין-גדי ב - 1953 (ואוזרחה אחרי שלוש שנים), וכן המושב השיתופי עומר ממזרח לבאר-שבע, שהפך מאוחר יותר לפרוור עירוני של בירת הנגב.

יישובים אלו התבססו ברובם בראש וראשונה על ענף הפלחה, בממדים נרחבים, תוך הסתייעות בציוד החקלאי שנרכש בארצות-הברית במסגרת המלווה האמריקני הראשון. במקביל הוחל בהקמת ענפי החי, ובפיתוח הדרגתי של מטעים ושלחין וזאת עם גידול כמויות המים שהוזרמו לנגב.

היישובים לוו באופן מתמיד על-ידי התנועות שאליהן הם השתייכו, וליווי זה סייע בידם בכל התחומים. נוסף על הבעיות 'הרגילות' היו להם, בהיותם יישובי ספר, בעיות ביטחון קשות כתוצאה מפעילות רבה של מסתננים מעבר לגבול, החל בגניבת צינורות בשדה וכלה בהנחת מוקשים בדרכי שדה ואף בדרכים ראשיות.

ראשית ההקמה וההתארגנות של מושבי העולים

בתחילת העלייה ההמונית שוכנו העולים בערי הארץ שנעזבו על-ידי הערבים, כגון : יפו, רמלה, לוד, חיפה התחתית, עכו, וחלק משכונותיה של ירושלים. אבל רבים נותרו ללא פתרון דיור. לכן, בסוף שנת 1949 שיכנו את העולים במחנות. רבבות אנשים חיו במחנות אלה, קיבלו את מזונם חינם, תנאי המגורים שלהם באוהלים ובפחונים היו גרועים, ואורח החיים תרם לניוון מכל הבחינות. הבעיה החשובה ביותר של העולים הללו הייתה חוסר תעסוקה. לבעיה זו היו היבטים כלכליים ופסיכולוגיים. אחת המשימות החשובות ביותר של הממשלה דאז היתה ליצור מוטיבציה לעולים לבנות חיים בריאים וחדשים, המושתתים על עקרון העבודה העצמית, שהייתה מאפשרת להם להתפרנס בכבוד מיגיע כפיהם, ולהשתחרר מהאווירה של מחנות העולים, שם היו תלויים לגמרי בשלטונות וחסרי יוזמה אישית לחלוטין.

לוי אשכול, שהיה בתקופה ההיא ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הוא אחד מאבות הרעיון להוציא את האנשים שחיו במחנות העולים לעבודה ולחיים חדשים, על-ידי הפנייתם להקמת יישובים חקלאיים. רעיונו של אשכול לא התקבל אצל כמה מן הגורמים של ההתיישבות הוותיקה, הן הקיבוצית והן המושבית. גורמים אלה טענו שלא ייתכן להטיל את המשימה של הקמת יישוב חדש, בארץ בכלל ובנגב בפרט, על אנשים חסרי ניסיון חקלאי קודם, וללא כל רקע ציוני, ציבורי וחלוצי. לפי דעתם, כדי להצליח במשימה של הקמת יישובים חדשים, נחוץ למצוא אנשים בעלי ניסיון בחיי הארץ ובעלי ידע מקצועי-חקלאי. נוסף על כך, האנשים האלה חייבים להיות בעלי משמעת, כושר ארגון וכושר גופני מתאים, כדי להתמודד עם התנאים הפיסיים הקשים של התיישבות. אבל, רצונו העז של אשכול להקים יישובים חדשים במרחבי הארץ ובנגב בכלל זה, והעובדה שלא היה כל פתרון אחר ליושבי המחנות, גרמו לכך שאנשים אלה נבחרו לשמש חלוצי ההתיישבות החדשה בדרום הארץ. אשכול הצליח לשכנע את תנועת המושבים להתגייס למפעל החדש והיא הייתה לתנועה המובילה. בעקבותיה הלכו גם תנועות אחרות שהיו להן שלוחות מושביות, כמו 'הפועל המזרחי', ו'העובד הציוני'.

מושב העולים הראשון שהוקם בנגב בתקופה זו היה תפרח. הוא עלה על הקרקע בספטמבר 1949. אחריו עלה מושב גילת בדצמבר 1949. ביום אחד, במארס 1950 עלו המושבים : בטחה, פדויים, רנן, מסלול ופטיש, לאורך כביש מרחבים שהיה ידוע בזמנו בשם 'כביש הרעב'. הכביש הזה, שנסלל על-ידי הבריטים ב - 1946 כמבצע שסיפק עבודות דחק לבדווים בשנת בצורת קשה, היה מאיכות גרועה ביותר.

בכל אחד מהיישובים האלה, היו רק שלושה צריפים שנבנו על-גבי בלוקים מוגבהים. הצריפים שימשו את כל צורכי היישוב, ומילאו תפקיד של צרכנייה, בית-ספר, גן-ילדים, בית-כנסת ומועדון. מסביב לצריפים גודרה חלקת קרקע של כעשרה דונמים, ובתוך השטח המגודר הוקמו 60 עד 80 אוהלים צבאיים כהים וכבדים. בתווך הועמד מכל מים לשתיה על לבנים מספר. כך נראה כל היישוב.

עם ראשית האכלוס של המושבים החדשים היה חשוב ליצור מלכתחילה אווירה מתאימה ומוטיבציה לבניית חיים חדשים המושתתים על עבודה עצמית ופרנסה בכבוד מיגיע-כפיים. אסור היה בשום אופן להעתיק ליישוב את אורח החיים של מחנה העולים שהתבטא במטבח המספק אוכל בחינם לכול. כאן, היה צריך כבר מהרגע הראשון לעבוד ולהשתכר למחיה. לכן, היה חשוב ליצור מלכתחילה מקורות תעסוקה למתיישבים.

העבודה הראשונה שבה הועסקו העולים הייתה עצם בניית הבתים. במקביל להקמת המחנה, הושלם תכנון היישוב והבתים, כשהקבלן העיקרי והיחיד באותו זמן היה 'סולל-בונה'. מיכון בבנייה לא היה. הבתים נבנו מבלוקים תוצרת בית. הכול נעשה בעבודת כפיים, מה שדרש הרבה ידיים עובדות.

בעיות לא חסרו. מים היו בצמצום, שכן למושבים החדשים נמתחו קווי צינורות דקים מקצות הצינורות ה'גדולים' של הקו הראשון, שכל-כולו היה 6 אינטשים. בעיה שנייה הייתה קשורה לאספקת המזון ולשמירתו בתנאי האקלים הלא-קלים בנגב. העיקה, כמו כן, בעיית המסתננים וה'פידאיונים' ('מתאבדים' - מחבלים ערבים שפעלו בדרום הארץ בשנות החמישים) שגרמו לנזקים קשים ואף למקרי רצח ביישובים.

גם גיוס כוח-האדם להדרכת המתיישבים החדשים ולהפעלת המושבים לא היה עניין פשוט. בדרך כלל, כאשר הוקם מושב חדש, אורגן צוות מוותיקי הארץ, שהורכב ממדריך כללי, מדריך חקלאי, מדריכה, מא"ז (מפקד אזור), גננת, חובשת, מנהל צרכנייה וטרקטוריסט שהצטרף למתיישבים החדשים ועזר להם בארגון החיים במקום. שכרם של צוותים אלה שולם באופן חלקי על-ידי הסוכנות. בתוך זמן קצר, לאחר שהוקמו המושבים החדשים לאורך כביש מרחבים, הוקמו עוד ועוד מושבים בנגב ובכל חלקי הארץ, כך שנדרש לגייס באופן מיידי עשרות אנשים לנגב, ומאות אנשים לכל הארץ.

אנשי הצוותים האלה חיו בתנאים קשים. הם היו חייבים לגור עם המתיישבים במחנותיהם, שכרם היה נמוך, כי באותו פרק זמן שכר העבודה בכל מקום היה נמוך, בגלל המצב הכלכלי הקשה. נוסף על כך, היה צורך ברמת מוטיבציה וברמת מיומנות גבוהות מן הרגיל בכדי לעבוד במושבים אלה. מצב זה נמשך כמה שנים, והשינויים החלו לחול רק משהתגבשה מנהיגות מקומית במושבים.

מפעל הנגב

מבחינה מוסדית היה נושא ההתיישבות החקלאית בנגב בשנות המדינה הראשונות בטיפולו של גוף משותף לסוכנות היהודית ולקרן הקיימת - 'מפעל הנגב'. בראשו עמד באותן שנים מתתיהו (מוניה) כהנוביץ', איש הקרן-הקיימת, שכותב שורות אלה שימש כעוזרו.

משרדי 'מפעל הנגב' הוקמו בבאר-שבע זמן לא רב אחרי כיבוש העיר, בדצמבר 1948. היה זה תנאי בל יעבור שהמשרדים אכן יוקמו בבאר-שבע ולא במקום אחר, היות שמבחינה גיאוגראפית תחום פעילותו של 'מפעל הנגב' היה בקו : ניר-עם-דורות-רוחמה ודרומה.

מרבית נציגי המשקים שהיו קיימים באותו זמן התנגדו לכך שהמשרד יהיה בבאר-שבע, משום שקשריהם היו עם תל-אביב. הגזברים והמזכירים התקשו מאוד לשנות פתאום כיוון ולנסוע לבאר-שבע במקום להתחיל 'שבוע תל-אביבי', אבל זה היה תנאי ברור וחד. נראה שמאחורי התנאי הזה עמד יוסף וייץ בתפיסתו הברורה, שאנשים שעיסוקם בנושא ההתיישבותי צריכים לחיות באזור, על-מנת לחוש את בעיותיו, גם אם זה נראה בשלב מסוים לא נוח או לא יעיל מבחינה ארגונית. לכן יוסף וייץ עמד על כך שעובדי 'מפעל הנגב' יגורו בבאר-שבע.

התנאי הזה הקשה למדי על גיוס אנשים. הצוות היה מורכב בעיקרו מאנשים שעזבו קיבוצים, ועל כן הנכונות שלהם ללכת למקום חלוצי הייתה יותר גדולה משל אנשים אחרים. בהליכה לבאר-שבע דאז היה אולי גם פיצוי על עצם עזיבת הקיבוץ - מין פיצוי עצמי, שאדם לא יצא לגמרי ממישור הפעילות ההתיישבותית, אלא רק החליף מקום ועובר מיישוב קיבוצי ליישוב עירוני-חלוצי, כי החיים בבאר-שבע באותן השנים היו ללא ספק לא פחות חלוציים מאשר במרבית היישובים הקיבוציים בארץ.

לאט לאט התגבש צוות שמנה עד עשרה אנשים והוא שימש כתובת הן לגבי הנושאים המקצועיים של הדרכה בענפים השונים, הן לגבי פעולות ההתיישבות, והן ככתובת לכל הבעיות היום-יומיות.

והבעיות היום-יומיות היו רבות מספור - בכל היישובים ובעיקר במושבי העולים. צריך לזכור שמספרם של אלה בנגב היה גדול למדי ובין 1949 ל - 1956 הוקמו, לצד 11 הקיבוצים והיאחזויות הנח"ל שהוזכרו לעיל, יותר משלושים מושבי עולים. ב – 1949 הוקמו תפרח, גילת, שרשרת ובית-הגדי ; ב - 1950 בטחה, פדויים, רנן, מסלול, פטיש, מבטחים ושובה ; ב - 1951 יכיני, מלילות, גבעולים, שיבולים ויושיביה: ב – 1954 ברוש, תדהר, תאשור, אשבול, ניר-משה, ניר-עקיבא פעמי-תש"ז, נבטים (ששוקמה), קלחים, שדה-דב, תלמי-ביל"ו וזרועה: וב - 1956 שוקדה, ישע, עמיעוז וזמרת.

בהתחלה קיבל כל מושבניק שלושה דונמים של אדמה מרושתת ודי מהר הוברר לכול שמשלושה דונמים מושקים, בתנאים של אז, אי-אפשר להוציא פרנסה. זה לא נתן אפילו קיום חלקי.

אותם שלושת הדונמים הראשונים, היו קרקע-בתולה שנחרשה פעם ראשונה 'אחרי אלפיים שנה'. היא נחרשה בצורה מרוכזת עוד לפני הבנייה, ועדיין לא הייתה במצב שעם השקיה אחת או שתיים, תהפוך לאדמה פורייה המסוגלת להצמיח גידולים. 'מפעל הנגב' סיפק שתילי בצל ובצלצלים ופקעות תפוחי-אדמה. כך נוצרו חלקות ארוכות של תפוחי- אדמה ובצל. תפוחי-האדמה הבשילו והתעוררה בעיית השיווק. היו בעיות גם בשיווק הבצל.

האכזבה מהעונה הראשונה של החקלאות, לאחר שנתיים של המתנה, הייתה קשה מאוד. אנשים עמדו במצב של חוסר תקווה. קודם הייתה להם התקווה - הנה ייבנו הבתים ויתחילו בהקמת המשק. אך עתה, אי אפשר היה להגדיל את שטחי השלחין, כי לא היו מים לשטח נוסף.

נעשה ניסיון לספק למתיישבים פרות, אך האנשים לא היו בשלים לנושא זה של גידול פרות. פרה זקוקה לאספקה של תערובת באופן שוטף ולטיפול מתמיד. אם האיש יצא לעבודות חוץ כדי לקיים את עצמו ובני-ביתו, הוא לא יכול היה לטפל בפרה ובמשק . ואם הוא טיפל בפרה - מה יכלה כבר לתת פרה אחת?...

כתוצאה ממשברים כאלה כול מי שיכול היה למצוא מפלט בחוץ עזב וחיפש סידור אחר. נותרו אלה שלא היתה להם ברירה. במשך הזמן התברר, שככול שהעולים באו מרקע קשה יותר, כושר ההסתגלות וכושר העמידה שלהם היה יותר חזק. בעיקר הצטיינו הכורדים. הם היו בעלי כושר עמידה חזק מאוד.

לפרנסה ממשית מהמשק בלבד הגיעו המתיישבים לא לפני עשר שנים לקיום היישוב, וזהו פרק זמן ארוך מאוד. ובינתיים, פה ושם החלו בנים למשוך בעול הפרנסה.

גם בהתיישבות זו הייתה תופעה של 'דור המדבר', שנאכל ונשחק בין הרצון של המוסדות ושל עם ישראל לקיים התיישבות חקלאית בנגב, לבין המציאות הקשה. שלט כאן הרעיון ליישב את הנגב ולהקים דור של אנשים עצמאיים מבחינה כלכלית, בעלי יחידות משק, ולא דור של פועלים שכירים בשולי הערים הגדולות. הרעיון היה רעיון חיובי מאוד, אבל במהלך ביצועו ובתנאים ששררו באותו זמן, במגבלות של מים, של תקציב וכושר קליטה של השוק (כמה תפוחי-אדמה אפשר לשווק?) היה קשה לממשו.

הקשר עם הסביבה

המושבים והקיבוצים היו בשעתו שני עולמות שונים, וגם דרכי הטיפול בהם היו שונות. חברי הקיבוצים היו אנשים שעברו הכשרה אישית, תנועתית וקיבוצית, וידעו איזו מתכונת חיים מצפה להם במקום יישובם החדש. גם התנועות הקיבוציות ליוו אותם בצורה הדוקה ועוקבת והיו תוכניות מראש ליישוביהם.

הקשר של המושבים עם הקיבוצים היה חלש למדי. אנשי הקיבוצים לא האמינו שהמושבים יצליחו להחזיק מעמד. נוסף על כך, לקיבוצים היו הבעיות שלהם, שהיו אז גדולות ומסובכות כשלעצמן. למשל, הם התנסו בבעיות ביטחוניות יותר מאשר המושבים, כי רובם היו יישובי-גבול והוטלו עליהם חובות ביטחוניות גדולות יותר מאשר על המושבים.

עם זאת צריך לציין כי מזה שלושים שנה כמעט פועלת בנגב מסגרת משותפת של כול הקיבוצים והמושבים לשם טיפול בנושאים משותפים. הכוונה היא ל'ועדת הנגב' שהוקמה ב - 1956 והיא מייצגת, כאמור, את כל היישובים החקלאיים. בין נושאי טיפולה : מים, ביטחון, בעיות שלא בתחום המועצות האזוריות השונות, בצורת ועוד.

אשר לעיירות הפיתוח, להוציא את באר-שבע, הכוונה כאן היא לעיירות הפיתוח בנגב המערבי: שדרות (1954), אופקים (1955), נתיבות (1956). אלו היו בתחום 'מפעל הנגב'. דימונה וירוחם אינן בתחום ההתיישבות החקלאית ואשקלון איננה מיוחסת לנגב.

שדרות, אופקים ונתיבות היו שלושה היישובים העירוניים שקמו לאחר הקמת המושבים. אך גם כיום הן מבחינה כלכלית וההנהגה הפנימית, במצב נחות ממצב המושבים, כך שהן לא יכלו להוות גורם מסייע למושבים. להיפך, קרה שבני המושבים, שלא הייתה להם אפשרות להתיישב במושב, התיישבו בעיירה הסמוכה. בעצם התיישבותם הם תרמו תוספת של כוח-אדם, שהיה ברמה גבוהה במקצת מרמת האוכלוסייה המקומית.

הקשרים בין המושבים ועיירות הפיתוח היו בעיקר קשרים מסחריים וקשרי-שירות. כך למשל, במועצה האזורית 'מרחבים' הועסקו לא מעט מתושבי אופקים, והקשר האזורי בין העיירה לבין המושבים הלך והתגבש עם הזמן. עם זאת, עד היום אין קשר כלכלי מובהק בין המושבים לבין עיירות הפיתוח בנגב, משום שהאספקה למושבים (ולקיבוצים) והשיווק שלהם לא עובר דרך העיירה הסמוכה. מקום נוסף שבו נוצר קשר בין המושבים ועיירות הפיתוח הוא במפעלים האזוריים. בעיירות הפיתוח הוקמו מפעלים לעיבוד נוסף של חומרים מסוימים. למשל, באופקים יש מנפטת כותנה גדולה המנפטת את הכותנה של המושבים והיא בבעלות המושבים ; ב'שער הנגב' יש מפעלים של המועצה האזורית הקיבוצית שבהם עובדים רבים מתושבי שדרות הסמוכה. כאן נוצר קשר תעסוקתי של מעביד ועובד, ולא בהכרח נוצרים עקב כך קשרים חברתיים יותר הדוקים.

מים והישגים

בשלב הראשון קיבלו יישובי הנגב מים משתי הזרועות של קו המים הראשון, זה שהונח ב – 1947 מניר-עם. מים אלה הספיקו רק לשתייה, ובכמה מקומות (קיבוצים) הופרשו מהם כמויות מסוימות להשקאת שטחי חקלאות זעירים. ברור היה שמקו זה לא תבוא ישועה לחקלאות הנגב.

כשהוקמו המושבים הראשונים, היה צריך לחלק את המים האלה פעם נוספת. מהצינורות המרכזים נמתחו קווי "3 למושבים, אבל מכיוון שבדרך-כלל הם היו בסוף הצינור, הכמויות היו קטנות ולעתים לא הספיק הלחץ כדי להביא את המים החיוניים (לשתייה ולבניית הבתים) ליישובים עצמם.

בתחילת שנות החמישים נעשה צעד משמעותי קדימה כאשר הונח במקביל לקו הישן קו של "24, שנועד להשתלב בשלב מאוחר יותר במפעל הירקון. אז היה אפשר לספק למתיישבים מים, כדי שיעבדו שלושה דונמים ראשונים. כמה שנים אחר-כך (ב - 1955) נחנך 'קו ירקון-נגב' של "66, שהפעלתו היוותה מהפכה של ממש. או-אז קיבלו המתיישבים במושבים כמויות גדולות יותר של מים, להשקאת 10-8 דונמים . בעקבות זה פרץ משבר רציני. זאת, משום שלפני בוא המים האלה הייתה לאנשי המושבים תקווה כי בעזרת המים יוכלו לפתח חקלאות ענפה ומשגשגת, אך במהרה התברר להם שקשה מאוד להוציא פרנסה גם מ-10-8 דונמים, וכן העיקו והקשו מאוד בעיות של שיווק וארגון. עם הזמן למדו המתיישבים. לפחות באופן חלקי, להתמודד עם בעיות אלו ואחרות, ובתום העשור הראשון להתיישבות בנגב - בעיקר זו של העולים החדשים - ניתן היה להצביע, בצד הבעיות שטרם נפתרו - גם על שורה של הישגים :

אמונה - העולים הגיעו ארצה כשעמם החזון המשיחי על שובו של עם ישראל לארצו, ועל היות 'איש תחת גפנו'. חזון זה תורגם לחיי היום-יום ברצון להתנחל בארץ, בפועל. היה זה מיזוג של אמונה דתית שלמה וציונות במובנה העמוק והאמיתי.

כושר סבל - מרבית העולים נחונו בכושר סבל והסתפקות במועט שמקורם בתנאים ששררו בארצות מוצאם.

ליכוד קהילתי-עדתי - אין ספק שהיות היישובים הומוגנים מבחינת עדה ומוצא, ולעתים גם מבחינת המשפחה המורחבת, סייע לעבור בצוותא תקופות של שפל ומחסור תוך ליכוד קהילתי ועדתי, ולכן גם תחלופת התושבים לא הייתה רבה יחסית.

הנהגה פנימית - במחצית שנות החמישים החלה להתגבש ביישובים הנהגה פנימית, הן בדרג המקומי והן בדרג האזורי אשר סייעה חומרית ומוראלית למתיישבים לעבור את התקופה הקשה. הנהגה זו הגיעה ברבות השנים לייצוג גם בדרג הלאומי (שר החקלאות לשעבר אהרן אוזן, חבר-הכנסת אליעזר אבטבי, ועוד).

עידוד ההנהגה הלאומית - חזונו של דוד בן גוריון על ייעודו הלאומי של הנגב, ופעולתו המתמדת של לוי אשכול היוו עידוד רב מצד ההנהגה הלאומית של המדינה למתיישבים ולמלוויהם. לוי אשכול אשר כיהן כראש המחלקה להתיישבות גם בעת כהונתו כשר האוצר, שימש כתובת בכל עת וסיוריו התדירים באזורי ההתיישבות המחיש למתיישבים שיש אוזן קשבת לבעיותיהם.

הצוות המלווה - הצוות המינהלי אשר כלל את אנשי 'מפעל הנגב', חבל הנגב ושליחי התנועות ההתיישבותיות הזדהה במלואו עם המפעל והיווה אף הוא גורם מסייע להצלחה.

סוף דבר

בעמודים הקודמים הועלה בקיצור סיפור ההתיישבות בנגב בעשור הראשון למדינה. המצע הצר לא אפשר להעלות את כל הנושאים, כמו למשל היחלצותם של בני המושבים לעזרת יישובי העולים, בעיות הביטחון, ועוד.

חלק ניכר מהחומר מתייחס ליישובי העולים. שכן זו הייתה הבעיה המרכזית ביישוב הנגב בשנים האמורות. כפי שצוין, בסוף שנות החמישים ואף לאחר מכן נראתה 'השורה התחתונה' מעודדת, שכן התיישבות העולים והפיכתם לחקלאים הצליחה, על אף נתוני הפתיחה הגרועים, קשיים לרוב ותנאים אובייקטיבים לא נוחים. כך היה הדבר גם בשנים שלאחר מכן, אם כי מאוחר יותר צפו ועלו סימני שאלה חדשים באשר להצלחתה של ההתיישבות החקלאית בנגב.

ביבליוגרפיה:
כותר: ההתיישבות החקלאית בנגב, 1959-1949
מחבר: טלמון, מיכה
שם  הספר: יישוב הנגב, 1900-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: 1985
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫סידרת עידן ; 6.
הערות לפריט זה:

1. המחבר מומחה לתכנון, לפיתוח מקורות מים להתיישבות ולקרקע מנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, מנהל חבל הנגב של מחלקת ההתיישבות, 1959-1956.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית