בפרק יא מסופר על חטאי דויד בחייו הפרטיים – הניאוף עם בת-שבע והריגת אוריה. עניינו של הסיפור בבירור זכויותיו של מלך בישראל. האם חלות עליו מגבלות מוסריות כמו על כל אדם או שמא יש לו זכויות יתר והוא מעל לחוק, כמקובל אצל אנשי שררה בעבר ובהווה? התשובה ניתנת בפסוק האחרון של הפרק, והיא חד-משמעית: "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'" (פס' כז). פירוש הדבר, שגם למלך אין זכות לנאוף או להחליט על חיים ומוות של נתיניו. ייחוס התשובה לה' עצמו מעניק לה משקל רב.
הסיפור משובץ בתוך תיאור המלחמה בבני עמון, אשר התחלתו בפרק י וסיומו בפרק יב, כו-לא. שיבוץ זה תואם את הקשר ההדוק בין המאורעות בחיים הפרטיים של דויד לבין המלחמה. היעדרות אוריה מן הבית, שבגללה מתאפשר מעשה הניאוף עם בת-שבע ונוצרת בעיית הריונה, זימון אוריה לירושלים והשיחה בינו לבין דויד, סירובו של אוריה לרדת אל ביתו ומותו בשדה הקרב – כל אלה מתרחשים על רקע המלחמה. זירת העלילה מתחלפת מדי פעם בין ביתו של דויד בירושלים לשדה המערכה בארץ בני עמון.
הפרק פותח בשלב חדש של המלחמה בעמון, הפעם יזום על-ידי ישראל, אך מיד עובר המספר לסיפור האישי של דויד. דויד רואה אשה יפה רוחצת, ואף-על-פי שנודע לו שאינה פנויה, הוא נכנע ליצרו. עבירה גוררת עבירה: אחרי שנכשלו ניסיונותיו של דויד להסוות את אחריותו להריונה של בת-שבע, הוא נותן הוראה לגרום להריגת בעלה אוריה.
הסיפור בנוי ארבעה חלקים: דויד ובת-שבע (פס' ב-ה), דויד ואוריה (פס' ו-יג), מות אוריה וההודעה לדויד (פס' יד-כה), ואבל בת-שבע ונישואיה לדויד (פס' כו-כז). דויד ממלא תפקיד בכל ארבעת החלקים, ואילו בת-שבע רק בחלק הראשון והרביעי, ואוריה רק בחלק השני והשלישי. כך נראה, שדויד הוא הדמות הראשית, ובת-שבע ואוריה הם דמויות משנה, השוות בחשיבותן. אך יש הבדל ניכר באורך החלקים – אלה המוקדשים לבת-שבע קצרים (שישה פסוקים), ואילו אלה הדנים באוריה ארוכים (עשרים פסוקים). ולא זו אף זו: העניינים הקשורים בבת-שבע מובאים בסגנון מסכם ומרוכז, בעוד שהעובדות הנוגעות לאוריה מוצגות בצורה מפורטת ורחבה, בעיקר באמצעות שיחות (בין דויד ואוריה ובין יואב והמלאך המבשר). מכאן שאחרי דויד אוריה הוא הדמות החשובה ביותר, והוא משמש בסיפור להבלטת דמותו של דויד על דרך הניגוד.
הסיפור מציג את מלך ישראל האהוד בקלקלתו מבלי לטשטש דבר. ירידתו המוסרית מגעת עד כדי כך, שאינו נרתע מהעברת גזר דין המוות של אוריה בידי הנידון עצמו. מול הבוגדנות של דויד הנכנע לתאוותו מזדקרת הנאמנות המופלגת והשליטה העצמית של אוריה החתי. בעוד שדויד עסוק בענייניו הפרטיים, מונע אוריה על-ידי רגש הזדהות עם חבריו בשדה. שלא כדויד, המנצל את מעמדו ולוקח לעצמו זכויות יתר עד כדי קיום יחסי אישות עם אשתו של אחר, מסרב אוריה לזכות בזכויות יתר לעומת עבדי מלך אחרים, ואינו מוכן ללון בביתו ולקיים יחסי אישות אף עם אשתו שלו. אצילות הנפש של האיש ממוצא זר מאירה ביתר שאת את ההשחתה של מלך ישראל.
הצלע השלישית בסיפור, בת-שבע, מתוארת כדמות סבילה (בניגוד למל"א א-ב, שם היא מוצגת כאשה פעילה). בשביל דויד היא כלי בלבד לסיפוק יצרו, ובהתאם לכך היא מכונה "האשה" סתם, לא רק בהתחלת הסיפור (פס' ב-ג), אלא גם לאחר ששמה כבר נודע (פס' ה). עוצמתו של הסיפור נובעת לא במעט מכך, שלשונו מאופקת, על אף החומרה שבמעשים המתוארים. העובדות מובאות באופן ענייני, בלי שיפוט (להוציא הפסוק האחרון של הפרק) ובלי לפרש את המניעים או הרגשות של הנפשות הפועלות. כך אין ידיעות על התייחסות בת-שבע לקורות אותה, לא על יחסה לדויד ולא על חששותיה עקב הריונה, ואין רמז למחשבותיו של יואב אחרי קבלת המכתב מדויד המצווה עליו לגרום להריגת אוריה. הסיפור מתרכז במעשים עצמם, באשר הם הקובעים, יהיו גורמיהם אשר יהיו.
השורש שכ"ב בא בפרק שש פעמים, הן בהוראה המילולית של שכיבה סתם והן בהוראה המטונימית של קיום יחסי מין. פעמיים בא השורש הזה בקשר לדויד (פס' ב: "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו"; פס' ד: "וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה"), וארבע פעמים בקשר לאוריה (פס' ט: "וישכב אוריה פתח בית המלך את כל עבדי אדניו"; פס' יא: "ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי" פסי יג:"ויצא בערב לשכב במשכבו עם עבדי אדוניו"), וחזרתו משמשת גם היא להנגדת ההתנהגות של אוריה לזו של דוד.
קראו עוד בנושא:
הסיפור על דוד ובת שבע (שמואל ב' י"א)- עיון ישן חדש
