עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > העמקים > עמק החולהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחליםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות



תקציר
סיפורה של שמורת החולה - שמורת טבע ובה שרידי אגם וביצות בלב עמק החולה. על ייבוש החולה, עולם החי והצומח שנכחד, והנסיונות להשיבם ע"י הקמת השמורה.



שמורת חולה


שמורת טבע ובה שרידי אגם וביצות בלב עמק חולה, המשתרעת על שטח של כ - 3,100 דונם.

השם חולה מופיע במקורותינו בצורתו הארמית - חולתא. לא ברור האם השם הזה מתייחס ליישוב בשם זה בעמק חולה או ליישוב הנמצא צפונה יותר. ימת חולה נקראה במקורותינו בשם "ים סומכי" (מלשון סמך = דג), או "ים סיבכי". במקורות ערביים נקרא האזור "בחירת (ימת) בניאס" ו'בחירת קדיס", ובמקורות צלבניים נקרא "ימת מלאחה". בתקופה מאוחרת יותר החלו נוסעים אירופים לזהות את האזור כמי מרום המופיע בספר יהושע. הערבים תושבי האזור כינו את האגם "בחירת אלח'יט" וגם "בחירת אלחולה", ואת כל האזור "ארד אלחולה".

אגם חולה והביצות שלידו היו היעד הראשון ל"מלחמתה" של ההתיישבות הציונית בעמק. כחלק מתכנית ההתיישבות בעמק תוכנן לייבש את האגם וביצותיו, להדביר את המלריה ולהפוך את כל האזור לשטח חקלאי פורה. ייבוש החולה, שהיה המבצע ההנדסי הגדול הראשון של מדינת ישראל הצעירה, התבצע בשנות ה - 50 של המאה ה - 20. השטח שיובש מהאגם ומהביצה הפך לאזור חקלאי והאדמות חולקו ליישובי האזור. עם הייבוש הושארה בפינת האגם שמורת טבע קטנה, כדי לשמר את בתי הגדול הטבעיים. במהלך השנים אחרי הייבוש צצו בעיות שונות הקשורות לעיבוד החקלאי של השטח, ולכן הוחלט להציף מחדש קטע קטן במרכז העמק ולהופכו לאזור תיירותי.
(על הגיאולוגיה ועל הגיאומורפולוגיה של עמק חולה ראו המבוא הגיאולוגי של בקעת הירדן בכרך מס' 13, והמבוא הגיאומורפולוגי של עמק חולה בכרך זה.)

בשלב מאוחר להיווצרות העמק חסמו זרמי לבה שהגיעו מרמת כורזים את מוצא העמק דרומה. כתוצאה מחסימה זו הופרד עמק חולה מבקעת הכנרת, אפיק הירדן נחסם, והעמק הוצף על ידי אגם גדול שהשתרע מאזור גדות משמר הירדן של היום ועד אזור מעין ברוך. האגם הרחב עלה על גדותיו ופרץ לעצמו, מחדש, ערוץ דרומה בתוך מחסום הבזלת וכך נוצר האפיק של הירדן ההררי העכשווי. ככל שהעמיק אפיק הירדן להתחתר בתוך מחסום הבזלת הלכו וירדו פני המים באגם.

ירידת פני האגם חשפה את צפון העמק ואת הפינה הדרומית-מערבית, שם השקיעו הנחלים דישון וחצור את הסחף ושיוו לאגם את צורתו המשולשת. מפלס האגם הגדול המשיך לרדת עד שנותר רק שטח קטן מוצף בחלקו הדרומי של העמק - הוא אגם חולה. בכל חורף, כאשר זרמו כמויות של מים אל העמק, האגם עלה על גדותיו והציף חלקים של העמק, וכך נוצרו הביצות. נהר הירדן, שהגיע מאזור שדה נחמיה של היום, התפצל לשתי זרועות לפני כניסתו לביצה. הסעיף המערבי נקרא ירדן והסעיף המזרחי נקרא א-תרעה ("התעלה"). בחלק הדרומי יצא הירדן באפיק רדוד ורק אחרי 2 ק"מ החלה התחתרותו העמוקה לכיוון הכנרת.

ימת חולה וביצותיה אשר יובשו שכנו בחלק הדרומי של העמק. אורך הימה היה 5 ק"מ ורוחבה היה 4 ק"מ. שטחה היה כ - 14 קמ"ר. שטח הביצות הקבועות מצפון ומצפון-מערב לאגם היה 33 קמ"ר. בשנים גשומות התרחבה הימה וכיסתה חלק משטח הביצות. עומק המים בה היה 3-2 מ'.

הביצות היו תוצאה של תהליך משולב שבו העמק התמלא בסחף וכבול שהצטבר בקרקעית השטח המוצף. היות שהעמק היה שטוח מאוד וניקוזו היה גרוע, הרי כאשר פקדו את העמק שיטפונות החורף עלה האגם על גדותיו והציף שטחים נרחבים. בקיץ היה השטח המוצף הולך ומצטמצם עד לחורף הבא. באזור המוצף גדלו צמחייה צפופה של גמא הפפירוס וצמחי מים אחרים. הצמחים הקמלים שקעו בקרקעית הביצה, ובגלל חוסר חמצן הם התפרקו רק בחלקם. חלקי הצמחים יחד עם אדמת סחף יצרו את קרקע הביצה העשירה בחומר אורגני, הוא הכבול.

במרוצת ההיסטוריה השתנה שטח הביצות ולעתים הגיע עד צפון העמק, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו על אזור חולה: "...וסיליקיה - בקרבת יאור סמך. ורוחב היאור הזה 30 ריס ואורכו 60, והאגמים אשר לו משתרעים עד דפני..." ("מלתמות היהודים" ד א, א).

אזור הביצות היה מכוסה בצומח צפוף אשר לא ניתן היה לחדור אליו ולעבד אותו.

תיאור מרשים של הביצות אנו מוצאים אצל נוסעים מהמאה ה - 19. מק'גרגור (1868) ערך מסע בסירה קטנה בשם רוב רוי, ממקורות הירדן ועד לכנרת. הוא היה הראשון שהצליח לחדור אל לב אזור הביצות ותיאר אותן כך: "חלקו הצפוני של האגם אינו ניתן לסיור אלא בסירה, שכן כל כולו מכוסה צמחי גמא גבוהים והוא בלתי עביר לאדם בגלל צפיפות הגמא. מעודי לא ראיתי גמא כה ירוק. הצמח יצר חומה משני הצדדים. יער הגבעולים כה צפוף עד כי שום ציפור אינה מסוגלת להיכנס לתוכו במעופה..."

החוקר הנרי ביקר טריסטרם, אף הוא אנגלי, שביקר בעמק שנים ספורות לפני מק'גרגור, מתאר את הביצות כך: "הביצה כולה בלתי חדירה. בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כזו נרחבת ושכה קשה לחדור אליה... תחילה אתה נכנס למי רקק... אחרי כן אתה מגיע לביצה עמוקה יותר שבה משגשג נופר צהב. אחר זו חגורת קנים, והמים הפנויים מכוסים נימפאות לבנות. מאחוריהן יער בלתי חדיר של פפירוס". אכן, זו היתה ביצה בלתי חדירה. רק הדגים ושאר שוכני המים יכלו לשחות בזרמים החוצים את סבך הקנים, ועופות הביצה יכלו לנחות בשטחים הפתוחים שבין הקנים.

יושבי העמק היו משפחות אלע'וארנה, שהתגוררו בכפרים קטנים ליד הביצות. הם הובאו בראשית המאה ה - 19 מאזור יריחו כדי לעבד שטחים הסמוכים לביצות. אליהם הצטרפו אנשים שנטשו את בתיהם ובדווים שנותקו משבטיהם מסיבות שונות. סוכות אלע'וארנה היו בנויות מחצלות גמא שנארגו על ידי הנשים. נשי אלע'וארנה היו מומחיות בקליעת הגמא למחצלות משובחות וכלים שונים, וממרחקים היו באים לקנות את תוצרתן.

הגברים עסקו בקציר הגמא ובגידול ג'מוסים ועיבדו את השדות שנחשפו בקיץ, שם גידלו תירס, ארז וחטה.

המלריה הכתה בתושבים ללא רחמים. כ - 80% מהאוכלוסייה היו נגועים במחלה, ותמותת התינוקות היתה גבוהה ביותר. בשנת 1940 הוחל בפעולה לביעורה באמצעות ייבוש שלוליות ופתיחת תעלות לזרימת מים מהירה. נפט נשפך על מים עומדים ובמקביל הוחל גם בטיפול רפואי בחולים. אחוז התמותה ירד, אבל שינוי מהותי חל רק עם הכנסת השימוש בדי.די.טי. וחיסול אוכלוסיית היתושים.

עולם החי והצומח של עמק חולה היה עשיר מאוד. היו בו צמחים ובעלי חיים ממוצא אפריקני בצד צמחים ובעלי חיים שמוצאם מצפון אירופה, כמו גם ממוצא אסיאני. צומח הביצה היה בעיקרו גמא הפפירוס, שהתנשא לגובה 4 מ'. בראש הגבעול המשולש נישא סוכך רחב הנושא את הפרחים. השם גמא נגזר כנראה מתכונתו לגמוא מים רבים. שרידי גמא נמצאו בשכבות כבול קדומות המונחות בעומק 50 מ'. זוהי עדות לקדמותו של הגמא בעמק חולה ולכך שגם בעבר הגיאולוגי היו בעמק ביצות. הגמא כיסה כ - 30,000 דונם מאדמת הביצה. במקומות שבהם נקצר הגמא צמחה חברת הגמא והארכבית המחדדת. מעבר לאזור הגמא היה הצומח מסודר בחגורות לפי מרחקו מהמים ושיעור ההצפה בחורף. חגורת קנה מצוי ואגמון הכדורים היתה החגורה השנייה. חגורה זו היתה אופיינית לקרקע טינית והיא הופיעה גם בגבול האגם והביצה. מלווי חברה זו הם הסוף, מיני גמא נוספים ועליעב מדקרן. חגורה נוספת היתה של כדורן ענף וארכבית מחדדת.

בגוף המים של האגם שלטו צמחים טבולים כמו אלף-העלה ומינים שונים של נהרונית - נהרינית שקופה, נהרונית מסלסלת ונהרונית מסרקנית. צמחו שם גם גושים צפופים של קרנן טבוע. בברכות קטנות שהיו אופייניות לשולי הביצה צמחו נימפאה לבנה ונהרונית צפה. סביב הברכות הקטנות צמחו מדד זוחל, אירוס ענף, בוציץ סוככני, מרסילאה זעירה, שנית, דושן, לחך ועוד צמחי מקומות לחים. על פני המים השתרע מרבד העלים הצפים של הנופר הצהב. באדמות שהתייבשו באביב צמחו טיון דביק, שוש קוצני, אפרורית, עטינית, אשבל הבצה וגעדת הבצות.

גמא הפפירוס הוא צמח אפריקני שעמק חולה הוא גבול תפוצתו הצפוני בעולם. בברכות המים ליד הגמא פרחה נימפאה לבנה, שתפוצתה באירופה וכאן, בחולה, היה גבול תפוצתה הדרומי. כך גם חיו זה בצד זה נאדיד המים, צמח טורף ממוצא צפוני, ושרץ קטן בשם מרסילאה זעירה, שמוצאו מהאזור הטרופי. עוד שני שרכים נדירים צמחו בביצה - שרכית הבצה ואברנית הנשר.

עולם החי של החולה היה עשיר במיוחד והוא כלל שפע של דגים, המוני עופות ומגוון יונקים. באגם שחו אמנונים ושפמנונים, ביניות, בינונים, עגלסת ויבלסת ושני מינים אנדמיים - שזה היה מקום חיותם היחיד בעולם - לבנון החולה ולבנונית הגליל. כאן חי החפף, הנפוץ בנחלי מערכת הירדן, וגם נאוית - דג קטן של מעיינות; הזכר מעוטר בפסים כחולים. האדם הוסיף ארבעה מיני דגים לחולה: קרפיון, שהוכנס כגידול מסחרי והפך למין העיקרי, וגמבוזיה, שהוכנסה כדי להילחם בזחלי יתושים. מברכות הדגים חדרו דגי כסיף ודגי בורי. בחודשי החורף הקרים היו האמנונים והשפמנונים עולים במעלה הנחלים שנשפכו אל האגם - נחל דישון ונחל עינן - לשהות במי המעיינות החמים יותר. הדייגים המקומיים היו תופסים אותם שם בכמויות גדולות.

בעמק חולה היה דו-חי מיוחד במינו - עגלשון שחר-גחון. לצפרדע קטנה זו היה גחון שחור ולשונה לא היתה נשלפת כמו אצל שאר מיני הצפרדעים. זה היה מין אנדמי לעמק חולה ונמצאו ממנו שלושה פרטים בלבד. העגלשון נכחד מהעולם עם ייבוש האגם והביצה.

עשיר במיוחד היה עולם העופות של עמק חולה. מיקומו הגיאוגרפי בין אירופה לאפריקה, על ציר הנדידה הראשי של העופות הנודדים, הופך את עמק חולה לנקודה חשובה במפת הנדידה. הים התיכון במערב והמדבר הנרחב במזרח עשו את ישראל למסדרון צר שבו עוברות מיליוני ציפורים נודדות. עמק חולה הוא תחנת עצירה חשובה ביותר גם בזכות מקורות המזון המצויים בו עבור הציפורים. עשרות אלפי ציפורים חרפו בעמק חולה ומאות אלפים חצו אותו פעמיים בשנה. כ - 350 מינים שונים של ציפורים נצפו בעמק חולה ו – 30 מינים נמצאו דוגרים כאן, גם כאלה שלא דגרו בשום מקום אחר בארץ. מבין מיני הציפורים שדגרו בעמק חולה נזכיר את השחפיות ואת התמירון, דוגרי הקרקע. בסבכים התקיימה מושבה גדולה של אנפות, וכן דגרו בסבך קניות וזמירונים. מבין הברוזים נשארו לדגור כאן ברכיות וברוז משיש.

עם הייבוש חדלו עופות רבים לדגור בעמק והיו מינים שנעלמו לגמרי מהנוף, כמו נחשון החולה ועיט דגים. היום חוזרים חלק ממיני העופות לדגור בעמק בזכות שמורת חולה וגם בזכות שטח ההצפה החדש.

המרשימים ביותר מבין העופות החורפים הם השקנאים בלהקותיהם הגדולות. עשרות אלפי שקנאים חולפים על פני העמק פעמיים בשנה ועוצרים כדי להצטייד במנת דגים להמשך הדרך. מדי שנה נשארים כמה עשרות שקנאים לחרוף בשמורה. המסה הגדולה ביותר של העופות החורפים היא של ברוזים. מבין הברוזים הנפוצות ביותר הן הברכיות, וגם המריות והשרשירים מופיעים במספרים גדולים. אף ברוזים נדירים יותר חורפים כאן, כמו ברוז משיש, ברוז צהב-מצח, ברוז אפר וברוז חד-זנב. כל מיני הצוללים נמצאים בשמורה, וכן טדורנות וקזרקות, שמספרן משתנה מאוד משנה לשנה. קבוצה נוספת של עופות הבולטת במספרה בשמורה היא האנפות, וביניהן במספר הגדול ביותר האנפות האפורות.

מאז סוף המאה ה - 20 גדל מאוד מספר הקורמורנים הגדולים. הם מגיעים בנובמבר ונשארים עד אמצע מארס. בשטח השמורה לנים כ - 10,000 קורמורנים ורבים מהם עושים את שעות היום בדיג בכנרת ומדי יום עושים את הדרך משמורת חולה ובחזרה. מאות אגמיות וסופיות נמצאות בשמורה והן בולטות ביותר לעיני המטיילים. עופות דורסים רבים חורפים בעמק, ובעיקר זרוני הסוף וכן עיטים, עקבים ואלפי דיות. מספר העופות הדורסים פחת באופן דרסטי בשנות ה - 50 של המאה ה - 20, בשל הרעלת תנים, ובשנים שאחרי כן בשל הרעלת מכרסמים בעמק. היום האוכלוסייה מתאוששת לאט. מאז סוף המאה ה - 20 התרבה מספר העגורים החורפים בשדות העמק. עם גיוון הגידולים, ובעיקר גידול הבטנים, מצאו העגורים שטחי מרעה עשירים, ורבים נשארים לחרוף כאן במקום להמשיך לאפריקה. מספרם מגיע עד ל - 15,000 ומראה הלהקות העצומות המתקבצות ללינת לילה הוא מרהיב.

מבין היונקים המאכלסים את העמק נציין את חזירי הבר, המסתתרים בסבכים בשעות היום ויוצאים לפשוט על השדות לעת ערב. רבים גם התנים והשועלים, חתולי הבצה וחתולי הבר, אשר יוצאים לציד רק אחרי רדת החשכה. התאו, או כפי שהוא נקרא בפי הכפריים, הג'מוס, היה סמל לבעלי החיים של הביצה. מוצאו של התאו מהודו, אבל הוא נמצא בארצנו זה אלפי שנים. התאו ניזון מצמחי הביצה ומכסח אותם ביעילות במקום שבקר אחר לא יכול לרעות. בגלל רגישותו לחום הוא מבלה את שעות היום בתוך מי הביצה. התאואים היו הבהמות של אלע'וארנה, תושבי הביצה. עם הייבוש נעלמו התאואים, והעדר הקיים היום בשמורה הובא מבקעת בית צידה (אלבטיח'ה) אחרי מלחמת ששת הימים.

יונק מיוחד שחי בחולה היה נברן המים. זהו מכרסם קטן החופר מחילות תת-קרקעיות. נברן המים מעולם לא נלכד, אבל גולגלותיו נמצאו בצנפות של דורסי הלילה. מאז הייבוש לא נמצאו עוד שרידיו. יונק אחר הנמצא בסכנת הכחדה הוא הלוטרה – טורף בגודל בינוני ושחיין מעולה, הניזון בעיקר מדגים. הלוטרה כמעט נעלמה מעמק חולה משום שניצודה בעבר על ידי אלע'וארנה ואחרי כן על ידי דייגים. היום אוכלוסייתה הולכת ומתאוששת; הנוטריה, המצויה היום בכל עמק חולה, הובאה לארץ בשנות ה – 60 של המאה ה - 20 לתעשיית הפרוות ושוחררה לטבע. היא התאקלמה היטב ונפוצה בכל העמק. למרות היותה צמחונית וניזונה מצמחי הביצה - היא הפכה לגורם מזיק בגלל המחילות שהיא חופרת בדופנות התעלות וברכות המים.

הרעיון של ייבוש החולה עלה כבר בשלהי המאה ה - 19. לרעיון הייבוש הכללי קדם ניסיון עוד בתקופה העות'מאנית לנקז את הביצות. אדמות העמק, שהיו ג'פתלך – אדמות הסלטאן - לא הניבו יבולים ולא היתה הכנסה בגלל הביצות. בניסיון להגדיל את השטח המעובד, וכך את הכנסות הסלטאן - קבעו המומחים שגשר בנות יעקב, שנבנה במהלך המאה ה - 19, מעכב את זרימת המים בירדן. הממשל החליט להעמיק ולהרחיב את אפיק הירדן ולהוסיף קשת לגשר הקיים. עם הוספת הקשת לגשר שופר הניקוז, וחלק מאזור הביצות נחשף, וכך נוספו אלפי דונמים לעיבוד חקלאי. בשנת 1910 ניתן זיכיון לייבוש החולה לשני סוחרים מבירות, אך הם לא עשו דבר. לאחר הכרזת המנדט הבריטי התנהל משא ומתן ארוך למכירת האדמה והעברת הזיכיון. בשנת 1934 נחתם חוזה המכירה לחברת הכשרת היישוב והסוכנות היהודית.

בשנת 1935 קמה "החברה הארצישראלית לניקוז ולהשבחה". אולם עד אשר החלה ההתארגנות לייבוש ולגיוס הכספים הדרושים פרץ המרד הערבי, בשנת 1936, ואחרי כן החלה מלחמת העולם ה - 2, וההכנות לייבוש נפסקו. עם הקמת המדינה הוחל בהכנות לייבוש. הקרן הקיימת לישראל הוכרה כבעלת הזיכיון היחידה בשטח החולה.

בשנת 1951 נפתח השלב הראשון של הייבוש - העמקת אפיק הירדן ביציאתו מהאגם. עבודות החפירה הופרעו על ידי הסורים, בטענה שישראל פועלת באזור המפורז בניגוד להסכמי שביתת הנשק. בגלל ההפרעות נמשכה העבודה זמן רב מהמצופה, והסתיימה בשנת 1953.

תכנית הניקוז התבססה על שתי תעלות אורך גדולות המנקזות אליהן את כל השטחים הסמוכים. שתי התעלות נפגשו בלב שטח האגם. באוגוסט 1953 הוחל בחפירת התעלה המזרחית והתעלה המערבית. כדי לחפור את שתי התעלות הוקם סכר ביציאה מן האגם לשמירה על מפלס המים. שיטת החפירה של התעלות התבססה על מחפר גדול הבנוי על רפסודה, המערבל מים עם בוץ וחלקי צמחים, שואב את התערובת ושופך אותה הרחק מהתעלה.

בנובמבר 1957 הושלמה חפירת התעלות עד צפון העמק והמחסום בפתח האגם - "הפקק" - הוסר. המים פרצו בעוז אבל האגם התרוקן באיטיות. פני המים כבר ירדו לפני כן במידה ניכרת, בגלל העמקת אפיק הירדן. רק בתום החורף של אותה השנה התייבש אזור הביצות כליל.

עם ייבוש עמק חולה נחשפו 60,000 דונם לעיבוד חקלאי. האדמות חולקו ליישובי האזור. הוקמה רשות לעיבוד החולה כדי לעבד את השטחים במשותף, היות שהיה צריך ניהול אחיד של מפלס המים בתעלות שרישתו את העמק. לאחר הייבוש פרצה שרפה גדולה בשטח שהיה ביצה, ורק אחרי חודשים רבים הצליחו לכבות את האש. כתוצאה מהייבוש נחשפו לעיבוד חקלאי שטחים גדולים שהיו מכוסים באגם וביצה. בתחילה חששו שאדמת האגם תהיה גירנית מדי ולא ראויה לעיבוד חקלאי, אבל בדיעבד התברר שדווקא אדמת האגם היתה פורייה וטובה, ואילו אדמת הכבול היתה בעייתית לגידולים חקלאיים. לפי ההערכה היו צריכים להגיע אל הכנרת כ- 100 מיליון מ"ק של מים שהתאדו מפני האגם והביצות. כמות המים הזו מעולם לא נמצאה במדידת כמויות המים שזרמו אל הכנרת.

אחת התוצאות המשמעותיות ביותר הובררה כבר עם תחילת עבודות הייבוש – כליה נגזרה על העולם העשיר של החי והצומח שאין שני לו, לא רק בקנה מידה ארצי אלא אף בקנה מידה עולמי. ההתלהבות לחיסול הביצות והחלום של ההתיישבות הציונית הקשור בכיבוש השממה האפילו על דרישתם של אנשי מדע וחובבי טבע להציל אוצר יקר זה. רק בעצם מהלך עבודות הייבוש, עם ההפגנות של אנשי הטבע והדרישה הציבורית לפעול לשימור ערכי הטבע המיוחדים, הוחלט על הקצאת חלק מהשטח לשמורת טבע.

ערכים אלה, שהם כה ברורים ומובנים לנו היום, לא היו קיימים עד ההחלטה לשמר חלק מהאגם ומהביצות. רשות שמורות הטבע עדיין לא היתה קיימת, ולא היה מי שידאג לשמירת הטבע. אנשי טבע, אנשי מדע וחובבים, ובראשם פרופ' הינריך מנדלסון, פתחו במאבק לשימור חלק משטחי הביצה ושטחי האגם. כחלק ממאבקם לשימור ערכי הטבע הם פעלו להקמת גוף ציבורי אשר יילחם על שמירת הטבע גם במדינה מתפתחת כמו מדינת ישראל. אחת התוצאות של מאבק זה היתה הקמת הגוף הציבורי החברה להגנת הטבע והגוף הממלכתי רשות שמורות הטבע.

ההחלטה על הקצאת שטח לשמורה, שנפלה תוך כדי עבודות הייבוש, גרמה לכך שהתכנון היה חפוז. השמורה הוקמה בפינה הצפונית-מערבית של האגם. הגודל המקורי של השמורה תוכנן להיות 4,300 דונם. שטח זה כלל אגם ושטחי ביצה. השמורה היתה צריכה לקבל מים מנחל עינן, אחד המעיינות הגדולים בעמק חולה. בעבודות החפירה והייבוש שפך המחפר הצף סוללות עפר סביב השטח שיועד להיות שמורת טבע. התכנון היה שהשמורה תשמור על המפלס המקורי של האגם. עם פתיחת הסכר וייבושו ההדרגתי של אגם חולה הסתבר כי הסוללות לא נבנו כראוי והן מחלחלות. פני המים בשמורה ירדו.

שטחי ביצה התייבשו. כמו כן לא היו מספיק מים, כי מי נחל עינן הוזרמו כמי שתייה ליישובי האזור. כתוצאה מכך צומצם שטח השמורה ל - 3,000 דונם, ובמקום מי נחל עינן הטהורים הוזרמו לשמורה מי ברכות דגים. השנים הראשונות של השמורה היו שנים קשות: בשטח התחוללו שינויים חריפים עקב "בריחת" המים. שרפה גדולה פגעה בה בשנת 1960.

בשנים אלה היה תפעול השמורה בידי הקרן הקיימת לישראל, אבל לא היה תקציב לאחזקתה. בשנת 1968 עברה השמורה באופן רשמי לידי רשות שמורות הטבע והוחל בשיקומה.

במקום הסוללה המחלחלת נבנתה סוללה חדשה, נחפרו ברכות חדשות והותקן שביל למבקרים. לאחר מכן הוקם מרכז מבקרים. נבנו איים לדגירת ציפורים והוקצתה ברכה מיוחדת עם מים נקיים להשבת צמחים שנכחדו עם הייבוש.

מעולם החי העשיר של בצות חולה נותר אך מעט בשמורה. רוב מיני הדגים המקוריים של החולה נעלמו. במקומם התרבו הקרפיונים והשפמנונים. השפמנונים הם בעיה קשה, היות שהם דגים טורפים ואין להם אויבים. השפמנונים טורפים את כל מיני הדגים האחרים, וגם אפרוחים של ציפורים הדוגרות ליד המים. כיום מדללים מדי פעם את אוכלוסיית השפמנונים והקרפיונים.

מתוך כ - 3,000 דונם של השמורה, פתוחה היום לקהל רק כעשירית מן השטח. בין התעלות ועל גבי גשר מוגבה בתוך שטחי הגמא ובתוך המים נבנה שביל מבקרים. קטע הגשר מעל המים מקורה בגג, והמבקרים משקיפים דרך פתחים קטנים. על ידי כך מתאפשר לצפות מקרוב בעופות המים ללא הפרעה. כמו כן נבנה מגדל תצפית גבוה, כ - 10 מ', שממנו אפשר להשקיף על כל חלקי השמורה. בשטח השמורה שאינו פתוח למבקרים הוסדרו בתי גדול שונים כמו ברכות קטנות, שטח ביצתי, אחו רחב שבו רועה עדר של תאואים, וכן ברכה עם מים באיכות טובה יותר, כדי למשוך בעלי חיים ולטפחם.

כמו כן השמורה היא שטח השבה לטבע של עופות דורסים שנכחדו מן העמק. השבת עיטמים לבני-זנב זכתה להצלחה, והם החלו לקנן בשמורה.

לרשות המבקרים בשמורה עומד מרכז מבקרים ובו תצוגה של בעלי החיים והצמחים בשמורה. כמו כן יש הסבר על היווצרות הביצות ועל תושביהן. באגף אחר מוצג פיתוח העמק אחרי הייבוש. במרכז המבקרים מוצגת תכנית אורקולית המספרת על עולם החי העשיר של הביצה. כאמור, תוצאות ייבוש החולה מילאו רק חלק מן הציפיות. שטח גדול של העמק שהיה מכוסה ביצות הפך לשטח חקלאי פורח. עם זאת, צצו בעיות לא צפויות. בעיה ראשונה היתה שרפה גדולה בכבול. בניסיון להיפטר מצמחי הביצה היבשים, שהפריעו לחריש, הציתו את צמחי הגמא היבשים. האש כילתה את הקנים היבשים במהירות אבל לא שככה. כתוצאה מהחום נדלק הכבול, שכבר הספיק להתייבש וגם נסדק לעומק. האש בערה בתוך האדמה והשרפה נמשכה כמה חודשים, עד שהרימו מחדש את מפלס מי התהום כדי לכבות אותה. נזק כבד נגרם לאזור גדול של כבול במרכז העמק. גם שרפות ספונטניות פרצו בשטח הכבול. בעיה שנייה היא שקיעת הכבול. הכבול המתייבש מתכווץ ושוקע לאטו. אמנם היה מי שהכריז לפני הייבוש ש"הכבול הציוני לא ישקע", אבל בפועל, בשטחים מסוימים בלב אזור הכבול התרחשה שקיעה בקצב של עד כדי 10 ס"מ לשנה. עם הזמן הפכו שדות מסוימים לשטח מהמורות, ומי תהום גבוהים שוב הופיעו בתוך השדות ומנעו את עיבודם. יבולי השדות היו נמוכים מהצפוי. היו גידולים שעלו יפה, בעיקר חטה, תירס וגידולי מספוא. אבל גידולים אחרים, בעיקר ירקות וכתנה, הניבו יבולים נמוכים מהצפוי.

ניסיונות שונים בשיטות השקיה ודישון כדי להגדיל את היבולים לא הועילו הרבה. בעקבות המחקרים החלו לגדל בטנים, שמצליחים מאוד באדמת הכבול. רק אחרי שנות מחקר רבות נמצאה דרך להגדיל את היבולים על ידי תוספת מינרלים מסוימים. תוצאה חמורה נוספת של הייבוש היא חלחול חנקות למי התהום. הכבול, שהוא קרקע המכילה הרבה חומר אורגני, התפרק לאחר שנחשף לאוויר. החומרים האורגניים מתחמצנים ומתפרקים למינרלים, ובעיקר לחנקות. חנקות אלה מחלחלות אל מי התהום ויחד אתם זורמות אל הירדן וממנו לכנרת. החנקות וחומרי דשן נוספים גורמים ל"דישונה" של הכנרת. באביב מופיעה פריחה נרחבת של אצות חד-תאיות. חומרי הדשן גורמים לשגשוג האצות, המים מעכירים, כמות החמצן יורדת, דגים מתים ונגרמת פגיעה חמורה לאיכות המים.

כדי להתמודד עם שלל הבעיות האלה גובשה תכנית ניקוז חדשה למרכז העמק, ובעיקר לשטחי הכבול. התכנית כללה מספר מטרות: 1. למנוע זרימת מזהמים מעמק חולה אל הכנרת. 2. להבטיח קיום משק מים ופעילות חקלאית. 3. לפתח תיירות על בסיס כלכלי בשטחים שיצאו מכלל שימוש חקלאי. 4. לאזן בין צורכי פיתוח ושמירת טבע. גוף אשר שותפים בו הקרן הקיימת לישראל, משרד החקלאות, מנהל מקרקעי ישראל והמועצות האזוריות הפעיל את הפרויקט החדש שכונה בשם "אגמון החולה". לפי תכנית זו נחפר אגם קטן בשטח של 1,000 דונם. סביב האגם נשמר שטח נוסף של כ - 4,000 דונם כ"שטח ירוק" שהוא לח כל השנה. בדרום האגם הונח בתוך הקרקע קיר חוצץ להפניית מי התהום העשירים בחנקות אל מאגר עינן. עבודות הפיתוח של האזור נעשו בידי הקרן הקיימת לישראל.

האגם החדש נחנך ביוני 1994. סביב האגם נשתלו צמחי גמא, קנה וסוף. כמו כן הובאו לאגם דגיגים מברכות הדגים כדי למשוך לכאן את השקנאים והקורמורנים מברכות הדגים. האגם החדש מקבל את מימיו מהירדן באפיק הישן של הנהר שחודש. בתוך זמן קצר התחדש הטבע סביב הנוף הביצתי, לשמחת כולם. הסוף התפשט בחלקו המזרחי של האגם, ונהרונית צפה מילאה את פני המים. עופות רבים חזרו לחרוף בעמק, בהם כאלה שנעלמו מהנוף עם ייבוש החולה. נופי הטבע התחדשו במהירות בשטח המוצף, אולם נותר ויכוח לגבי המרכיב התיירותי של התכנית. התכנית התיירותית צפתה הקמת מתקני תיירות מים סביב המים ובשטחים הירוקים מסביב, שיט באגם, פינות דיג, משחקים ובתי מלון סביב המים. התנגדות הגופים ה"ירוקים" לפיתוח התיירותי הזה, ובעיקר לבתי המלון הביאה לעיכוב בבנייה. בשנת 2001 עדיין התמודדו עם בעיות חדשות כמו קריסת הסוף, הנזק הגדול שגורמים העגורים לחקלאים, ועיקר הבעיה, איך לתפעל את השטח כאזור תיירותי ובה בעת לשמור על עולם הטבע שמתחדש בו.

קראו עוד:

מבואות עמק חולה : גבולות וגיאומורפולוגיה

ביבליוגרפיה:
כותר: שמורת חולה
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה בעריכת מנחם מרקוס.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית