עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > מלחמות ישראל > מלחמת העצמאות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על השתתפותם ותרומתם של בני נוער בירושלים, בהגנה ובלחימה על העיר בתקופת מלחמת העצמאות.



הלוחמים הצעירים של ירושלים
מחבר: דוד דיין


הם היו בני 15 ו-16, בנים ובנות, ולפעמים אף
תלמידי בתי-ספר יסודיים. יכולת למצוא אותם
בחפירות, בביצורים, בקשר וגם בחזית ממש

 

שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת העצמאות, כתב ביומנו הנער בן ה-17 דוד ט"ש את הדברים הבאים : רק על-ידי נכונות לתת את הכל, להקריב את הכל למען מטרה נעלה - יש סיכויים להגשימה'. בימים הרחוקים ההם, אכן התכוונו לכך ; וההקרבה לא החלה, ולמרבה הצער גם לא הסתיימה, במלחמת העצמאות.

בירושלים של תש"ח חיו כמאה-אלף יהודים, כולל יהודי העיר העתיקה. רבים חיו בשכונות מעורבות, בשכנות לערבים, נוצרים ומוסלמים ובני לאומים אחרים. גם בירושלים פעלו תאים של שלוש המחתרות, ובכולן היו גם נערים. נערי 'ההגנה' היו חברים בשתי מסגרות נוער: החג"ם והגדנ"ע. החג"ם (חינוך גופני מורחב) היה מסגרת-על של הנוער הלומד, שתחת המסווה של אימון גופני עסק גם במקצועות טרום-צבאיים, שלא נגדו את חוקי המנדאט. בני 16 ומעלה, שהמדריך בחג"ם 'שם עליהם עין' ואשר נמצאו ראויים להיכנס בסוד הפעילות המחתרתית, גויסו לגדנ"ע. הגדנ"ע (גדודי נוער) עסק באימונים שונים, ששיאם ירי במטווח. הגדנ"עים עסקו בעיקר בתפקידי קישור, שמירה ותצפית, ובכלל זה אבטחת מתפללים ליד הכותל. הם הדביקו כרוזים בחוצות ירושלים והכשירו עצמם לשירות מלא ב'הגנה'.

ארבעה גדודי נוער

כאשר החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית (ומדינה ערבית) בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה כוננות ביחידות 'ההגנה' והגדנ"ע בכללן. כידוע, הגיבו הערבים בהכרזת שביתה בת שלושה ימים. ביומה השני של השביתה, יום ג', 2 בדצמבר 1947, הגיחו המוני ערבים מוסתים משער יפו ופנו לרח' הנסיכה מרי. הם התנפלו על עוברי-אורח יהודים, פרצו אל החנויות היהודיות ופתחו במלאכת הביזה. השוטרים הבריטים הרבים צפו בנעשה בידיים שלובות, למגינת לבם של בחורי 'ההגנה' המעטים שהיו במקום. משנאלצו הללו לקחת את החוק לידיהם וירו לעבר ההמון המשתולל - רק אז התעוררו השוטרים הבריטים מאדישותם ופתחו במירדף אחר... בחורי 'ההגנה'. הערבים הבינו את הרמז, הגיחו שוב ממחבואם ושבו אל המרכז המסחרי, להמשיך בשוד ובהרס.

במשך ההתפרעות עסקו מפקדי 'ההגנה' בירושלים בגיוס כללי, אם כי חשאי, של החברים. איש לא ידע מה יילד יום, איך תתפתח ולאן תתפשט ההתפרעות הערבית. מפקד הגדנ"ע בירושלים היה יהושע אריאלי (כיום פרופסור באוניברסיטה העברית), והוא הורה למפקדי גדודי הגדנ"ע בירושלים להזעיק את הנערים. 1400 נערות ונערים היו בשורות הגדנ"ע, מאורגנים בשלושה גדודים: גדוד 'מודיעין', לנוער הדתי, שמפקדו היה זאב גרייסמן-גריזים; גדוד 'יהודה', לנוער עובד - וזה היה רוב הנוער בירושלים - שמפקדו היה דוד (דודו) כהן: וגדוד 'מצדה', לנוער הלומד, בוגר חג"ם בעיקרו, שמפקדו היה שמריהו טלמון. גדוד רביעי, גדוד 'סלע', לנוער עזוב (בלשון ימינו, נוער טעון-טיפוח) הוקם לאחר הקמת המדינה, בעיצומה של המלחמה, ומפקדו היה אליעזר שמואלי, כיום מנכ"ל משרד החינוך והתרבות.

כאשר הוזעקו הנערים, יחד עם שאר המוזעקים, הסתכמו אימוניהם בתרגילי-סדר, שדאות, מחנאות, ולבוגרים שבהם גם שימוש בנשק קל, אם כי מעטים בלבד זכו לירות כדורים אחדים במטווח. אימוני החג"ם נערכו לרוב כין כותלי בתי-הספר, בשעות הלימודים (ספורט) ובשעות הערב (ת"ס, שדאות ומחנאות). אימוני הגדנ"ע שולבו בחג"ם-ערב. בחופשות לימודים ובשבתות נערכו ימי-אימון, לנוער לא-דתי, בנוף הרי יהודה, במחצבות נטושות או במערות, הרחק מעין רואים. מחנות-האימונים נערכו בשני מקומות עיקריים: בכפר-עציון, לחניכי גדוד 'מצדה', ובמעלה-החמישה. מחנות נוספים היו גם בקרית-ענבים. ברמת-רחל, בעטרות, בנווה-יעקב ואפילו בבית-הערבה, הקיבוץ המרוחק והמבודד שבבקעת יריחו.

האימון היה אך חלק מהמסכת החינוכית. לילות-שבת, ערבי-חג, ימים מיוחדים ו'תאריכים' היו עילה למפגשים חברתיים, לערבי גיבוש ולהרבצת תורה חינוכית-תרבותית. אז גובשה חברות, ניטעו הערכים ודובר ב'למה' ולא רק ב'איך'. לגדוד 'מצדה' היה קצין-חינוך משלו - המשורר יעקב אורלנד. קצין-ההסברה היה שלמה דינור.

לבוגרים שבין הגדנעים היה ניסיון 'קרבי' בהדבקת כרוזים ובהתחמקות מהסיורים של המשטרה והצבא הבריטיים. אחדים מהם אף טעמו טעם ישיבה בכלא, משנתפסו בידי הבריטים.

על אותו יום שלישי מר, 2 בדצמבר, סיפר זאב גריזים : 'התפקיד הראשון שלנו, בפרוץ המאורעות, היה לרכז נערים עם מקלות לכיוון קולנוע "רקס" ולהשתדל להגיע אל המרכז המסחרי. הוצאתי אותם מבתי-הספר וריכזנו כ-150-100 נער בקולנוע "תל-אור". אנשים אחדים אחזו בנשק מתחת לחולצה. הם נבלמו בידי המשטרה, וכיוון שההוראה היתה לא להתנגש עם המשטרה - חזרו'.

המרכז המסחרי היהודי נבזז, הועלה באש מול עיניהם הכלות של אנשי המגן חסרי-האונים. עוד ימים רבים יעברו על מגיני ירושלים בעמידה מול שני אויבים: הערבים, והבריטים שסייעו להם ; לעתים - בפועל, ולרוב בהצרת רגלי היהודים, בהחרמת נשקם ובמאסר נושאיו, או בהגנה סבילה על הערבים התוקפים. האש שאחזה במרכז המסחרי נתנה את האות להיערכות מחודשת של הכוחות, לקראת המחר המעורפל והמאיים. ככל שנקפו הימים ורבו התקריות, נוספו עוד ועוד נערים למעגל ההגנה על ירושלים, והמשימות שהוטלו עליהם הלכו וכבדו, כפי שיסופר בהמשך.

התמורה היסודית שחלה באותם ימים התמקדה בחלוקה מחדש של הכוחות הצעירים. הבוגרים שבין הגדנ"עים, בני ה-17 ומעלה, הצטרפו אל החי"ש (חיל-השדה של 'ההגנה'). שאר הגדנ"עים חולקו לארבע קבוצות : הפלוגה הקרבית - שלחמה ; הפלוגה המעורבת - שאיישה עמדות לאורך הגבול שנתהווה בין השכונות היהודיות לאחרות, כמו בשיח'-ג'ראח, נוטרדאם, ברקלייס ; טוראים קרביים - נערים ונערות בני 15, שעסקו בשמירה לצד אנשי החי"ם (חיל-משמר) בימין-משה, במקור-חיים, בחוות-הלימוד ובתלפיות : ולבסוף - טוראים, בני 12 עד 14, שעסקו בביצורים, בקשר, בעזרה בבתי-חולים ובריכוז ילדים (הבנות שימשו כגננות). מפרוץ המאורעות ועד להקמת המדינה למדו הנערים ארבעה ימים בשבוע בלבד, כדי שיתפנו לתפקידי ההגנה על העיר. עם הקמת המדינה והפלישה הערבית הופסקו הלימודים כליל.

הלוחמים הצעירים של העיר העתיקה

העול הכבד ביותר שהוטל על הנערים, באותם ימי חרדה ואש, היה על ילדי העיר העתיקה. בדצמבר 1947 עוד ניתן היה להיכנס אל הרובע ולצאת ממנו באוטובוסים, שרשתות-ברזל הגנו על נוסעיהם מפני האבנים המושלכות. לבסוף נותק קו האוטובוסים, וכל המבקש להיכנס אל העיר-העתיקה או לצאת ממנה – שם נפשו בכפו. ממש לפני תחילת המצור על הרובע הגיע אליו המורה שאול טאוויל, והחל לארגן את הנוער הבוגר במסגרת הגדנ"ע. הנערים למדו את הרובע, את הסימטאות הנפתלות ובעיקר את המבוכים והנקיקים והמעברים שבין החצרות או על הגגות - מן הרובע והחוצה. אף כי לא היה כמעט נשק בידי תושבי הרובע, זכו הבוגרים שבנערים להתאמן בהפעלת אקדחים וסטנים (תת-מקלע בריטי, שכמותו ייצר התע"ש) ורובים מסוגים שונים. גם אם היו קני-ירייה - לא היה במה לירות. התחמושת היתה מוגבלת ועל יהודי הרובע הוטלו הגבלות חמורות בשימוש בנשק, מחשש שיוחרם בידי הבריטים, או מחשש שלא תהיה תחמושת בעת הצורך.

מוטקה מזרחי, אז נער בן 12, סיפר לאחר שנים: 'הייתי צעיר מכדי להשתתף בפעולות הגדנ"ע. ככל שהתקרב מועד צאתם של הבריטים מהארץ - החלו לצרף לפעולות גם את בני גילי ואפילו צעירים יותר. הגדנ"עים הבוגרים יותר למדו לירות באקדח. אנחנו למדנו ספורט-שימושי בחצר ריקה, בין כמה בתי-כנסת וישיבות. אותו זמן היה תפקידנו ה"קרבי" לסחוב תחמושת מהחיילים הבריטים שהיו בעיר. היינו "מתיידדים" איתם, מוציאים את המחסנית שלהם מהרובה, "מפלחים" ממנה את הכדורים, ומביאים למורה שאול טאוויל. בזמן שהבריטים היו באים לערוך חיפוש היינו אנו, הקטנים, מסלקים את הכלים בתוך פחי-דגים משטח הסכנה למקום-מבטחים'.

אשר למאורעות בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות בירושלים, דומה שהישראלי של אמצע שנות השמונים יתקשה להבינם. ירושלים, על רחובותיה ובתיה - חשופה לאש צלפים, השוצפת מכל בנר אל כל עבר, בשל הגבול המפותל שבין השכונות היהודיות לערביות. הערבים ניצלו את הלילות לחדירה אל הקו היהודי, לפיצוץ בתים ולירי על המגינים. אחר-כך נערכו התקפות-יום לעבר השכונות היהודיות, אם לשם פגיעה באנשים ואם לשם כיבושן. חמור במיוחד היה מצבן של השכונות המבודדות כמו מקור-חיים, תלפיות, הקיבוץ רמת-רחל, וכמובן - העיר העתיקה. לא חלפו ימים רבים וירושלים כולה היתה במצור, תלויה בשיירות שיגיעו-לא-יגיעו. עיר נצורה, בקושי דואגת לעצמה, אך היא מקור הישועה ליישובים הקטנים שמסביב לה: עטרות ונווה-יעקב, יישובי גוש-עציון ובית-הערבה. אם לא די במכשולים שהציבו הבריטים על המגינים על ירושלים העברית - הרי שסייעו לערבים בהחדירם לירושלים מכוניות-תופת, שהרגו, פצעו והרסו בלבה של העיר. במציאות זו פעלו הגדנ"עים, נערה בת 17, הקשרית טובה גולדברג, הפכה לאחת מאגדות הגדנ"ע בתש"ח, כאשר החליטה להמשיך בשליחותה גם לאחר שנפגעה מהתפוצצות פגז. שותתת דם הגיעה אל יעדה, כשידה הימנית מרוסקת ובשמאלה ה'ידיעה' שנצטוותה להעביר.

מקלען בן 12

משכבדה המלחמה, איישו הנערים עמדות קדמיות לצד הלוחמים הבוגרים, יומם ולילה. כאמור, קשה מכל היה מצבם של ילדי העיר-העתיקה. מבודדים ודלים בנשק, מכותרים לא רק בין חומות אלא בידי המוני ערבים, הכותשים ומתישים את הלוחמים לקראת הכיבוש הסופי. כל עוד היו הבריטים בארץ – נמנעו הערבים מלתקוף על מנת לכבוש. ילדים מכיתה ז' ומעלה כבר שולבו בתפקידי ההגנה על הרובע. הצעירים עסקו בקישור ובתצפית, הבוגרים בשמירה, בצליפה ובהדיפת התקפות על הרובע. אותו מוטקה מזרחי, שהוזכר קודם, סיפר: 'פעם היינו, יהודה מלול ואני, בחצר של "פורת-יוסף". פתאום הוא ראה על הגג של הבית השכן ערבי ובידו פחית חומר-נפץ. הוא דרך את הרובה והתחיל להרביץ, כשהוא הולך אחורה לתפוס מחסה. הערבי עמד גלוי לגמרי. נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג אחרי שניים-שלושה כדורים, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי. היתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם' - עדותו של ילד בן 12, שנאלץ 'להתבגר' בטרם הגיעו לבגרות.

והוא ממשיך ומספר: 'אנחנו הילדים הכרנו היטב את כל הרובע וידענו לנצל עובדה זאת בעת מילוי התפקידים. כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ"משגב לדך", לא יכולתי לעבור ברחוב, שהיה נתון לצליפה ערבית והיה חשוף כולו בפני עמדותיהם. עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים : קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה, והדרך היתה יותר קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב. כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו, שחשב אותי לערבי המנסה לזרוק "שקיק" (הערבים נהגו למלא שקיקים קטנים של חומר נפץ, לקשור אליהם חבל דק וליידות אותם אל עמדותינו. זה לא היה גורם נזק רב אך היה עושה הרבה רעש ואבק). מאוחר יותר נעשיתי "מספר 2" של יצחק ה"ברניסט" (מפעיל מקלע הברן). תפקידי היה לסחוב אחריו את המזוודה שבה המחסניות. לא היה לי כוח לסחוב משקל כזה הרבה זמן, וראיתי שהמזוודה עצמה כבדה יותר מכל המחסניות. מצאתי לי שק, העברתי לתוכו את המחסניות, והייתי סוחב אותן על הגב'. . .

ב-28 במאי 1948 נפל הרובע היהודי. הילדים שוחררו ופונו לירושלים. הנערים והמבוגרים הלכו לשבי, ובכללם נער שאחד הערבים זיהה אותו כמי שנלחם נגדו מן העמדה.

'הגדנ"ע הציל את ירושלים !'

באותם ימים קודרים של חודש מאי, של פלישה ערבית נרחבת מכל הגבולות סביב, נשקף איום נוסף על ירושלים : המצרים, שפלשו מדרום, התפצלו לשתי זרועות. האחת, הראשית, התקדמה צפונה לאורך החוף ולרגלי הגבעות, בעוד הזרוע השנייה עלתה אל דרום הר-חברון ופניה צפונה, לעבר ירושלים. כוח-החוד של המצרים הגיע עד סמוך לרמת-רחל ואיים לפרוץ ולהבקיע את קו ההגנה הדקיק שלפניו. שוב נקראו נערי ירושלים אל הדגל. הפעם - לעיבוי הקו. יומם ולילה, ללא לאות, חפרו תעלות, בנו עמדות, מילאו שקי-חול, כשאוזניהם כרויות לשמוע קול פגז במעופו, כדי להקדים ולתפוס מחסה. בחריצות של נמלים נמתח קו חדש בין רמת-רחל לתלפיות.

באותם ימים של מאי 1948 , ימי המצור הכבד, גילו שלושה פלמ"חאים את התוואי הנעלם, שנכנס להיסטוריה כ'דרך בורמה' - והסיפור ידוע. פחות ידועה העובדה, שנערי ירושלים יצאו אל המדרונות התלולים של הרי יהודה, לעבודת סיקול קשה, לילה-לילה, להרחבת התוואי הצר, התלול והמפותל. הם היו בין המאות שסייעו לעקיפת המצור ולהזרמת אספקה לעיר הנצורה. עבודה זו זכתה להיתר עבודה-בשבת מאת הרב הראשי הרב הרצוג. נערים אחרים עסקו בהכשרת מסלול-נחיתה למטוסים קלים בגבעת-שאול, שקישר את הבירה אל השפלה.

הקמת המדינה חשפה את ירושלים לסכנות נוספות, כתוצאה מן הפלישה הערבית. הנערות והנערים שנשלחו לאייש את העמדות בשיח'-ג'ראח, נוטרדאם ובית-מנדלבאום לא ידעו שייכנסו להיסטוריה כמי שבלמו טור משוריין. ב-19 במאי, כשמדינת-ישראל היתה בת חמישה ימים, הוזעקה מחלקת-גדנ"ע, שהוחזקה כעתודה, לתפוס את קו העמדות הצפוני שמול שכונת שיח'-ג'ראח. בשעה שתיים לאחר-חצות קיבלו הנערים נשק - רובה ו-30 כדורים - וכמחלקה קיבלו גם מקלע ברן.

הנערים התמקמו בתוך קומותיהם של שלושת הבתים שחלשו על הצומת המוליך לרמאללה : בית-שחור, בית-רוזנטל ובית-מנדלבאום. עם בוקר פתחו הלגיונרים (חיילי הלגיון הערבי העבר-ירדני) באש ממשוריינים על שלושת הבתים האלה. הנערה שוש פריד היתה המקלענית. באותו לילה למדה להפעיל את הברן, אך לא ידעה אם כדוריו יחדרו את שריון משורייני הלגיון, והרי לא רצתה לבזבז תחמושת יקרה כל-כך בלא תכלית . . .

הלל פוליטי, מפקד המחלקה, הורה לנצור את האש, 'כדי שלא יגלו את עמדותינו, כי ממילא לא יכולנו לעצור אותם ממרחק כזה'. למרות שלא הושבה אש, לא התקרבו משורייני הלגיון, ויומם הראשון של הגדנ"עים עבר בשקט. כעבור שלושה ימים נתקבלו ידיעות על כוונת הלגיון לתקוף את ירושלים העברית מכיוון שיח'-ג'ראח. לקראת ההתקפה הצפויה הובא מטול נגד-טנקי 'פיאט', שלדברי הנערים היה היחיד בעיר. הנער שהופקד על ה'פיאט' לא ראה כלי כזה מימיו ולא ידע להפעילו. הסבירו לו 'על יבש' והפקידו בידיו את שלום ירושלים. בלילה מיקשו הנערים את השדה הפתוח שבין הבתים העזובים, פירצה הקוראת לפריצה, ובהנחה שהלגיון יצליח לפרוץ בין הבתים, הם הטמינו חומרי-נפץ בין כתליו של בית עזוב, ומתחו את פתיל-ההפעלה אל בית-שחור. והיה אם יבקיעו המשוריינים - יפוצצו את הבית ויחסמו את הכביש.

ימי השהייה הארוכים, מול סכנה אפשרית, גיבשו את החבורה המגינה. שרה בן-אור, שהיתה מפקדת פלוגת-גדנ"ע דתית, הפליגה בשבחם של ילדי העיר העתיקה, שהיו ביניהם נערים בני 15. 'הם היו נהדרים. איזה קור-רוח, איזו זריזות. הם היו מאומנים בלחימה-בשטח-בנוי. הם היו מחוסנים בפני השפעת ההפגזות. מסביב התנפצו פגזים. שמענו את שריקות הרסיסים המתעופפים - והילדים האלה שומרים על דממה, אורבים ליד החלונות עם בקבוקי-מולוטוב בידיים הרזות שלהם ומחכים למשורייני הלגיון'.

בשעות אחר-הצהריים של 20 במאי נראתה שיירת משוריינים של הלגיון יורדת מכביש רמאללה ונכנסת לירושלים שבידי הערבים. סיפר אלי קורח : 'קיבלנו הוראה : במקרה שאחד המשוריינים נפגע – לפתוח מיד באש מכל הכלים, לא לחסוך בתחמושת וליצור את הרושם כאילו מוצב פה כוח עצום . . .

'לאחר שהמשוריינים הגיעו לטווח קרוב מאוד, ירה ה"פיאט" ופגע במשוריין השלישי שבטור (גירסה אחרת אומרת, שהמשוריין נפגע מתותח שתי ליטראות, שהיה מותקן על משוריין שלנו, שארב בקצה רחוב שמואל הנביא). המשוריין הערבי נתקע באמצע הדרך. מיד פתחנו באש מכל הכלים, הטלנו בקבוקי-מולוטוב ורימונים, והתקפתנו הפתאומית נשאה פרי. המשוריין השני נעצר ואילו המשוריין הראשון בשורה, שעד אז המשיך להתקדם, עשה תפנית של 180 מעלות ו"השאיר פס". איתו נסוגו גם המשוריינים האחרים של השיירה שניסו, בלי הצלחה, לגרור את המשוריינים הנפגעים ולחלצם מן השטח'. אחד המשוריינים נשאר בשטח, תקוע בקירו של אחד הבתים, וכך צולם ונכנס להיסטוריה. משוריין שני עמד תקוע במקום אחר. בלילה הגיע טנדר צבאי ובחיפוי נערי הגדנ"ע גרר את המשוריין, ששופץ ושובץ ב'כוח השריון' של ירושלים. ניסיון לחלץ משוריין שני - נכשל בעת שהנערים עלו על מארב ערבי: הלל פוליטי, מפקד המחלקה, איבד אחת מעיניו, אך בעינו האחרת יכול היה לקרוא את כותרות עיתוני המחרת: 'הגדנ"ע הציל את ירושלים!'.

לוחמים של ממש

שבועות אחדים אחר הדברים האלה, התהפך הגלגל וירושלים המתגוננת יצאה להתקפות-נגד, במגמה להבטיח רצף יהודי ממערב לעיר ולבער את הריכוזים הערביים שכיתרוה ממערב ומדרום. לאחר ההפוגה הראשונה, בקרבות 'עשרת הימים' (יולי 1948), הוטל על המנוסים שבלוחמי הגדנ"ע - פלוגת 'יהונתן' - לכבוש את חירבת אל-חמאמה, כיום אזור הר-הרצל. בליל 10 ביולי יצאה הפלוגה ובראש מפקדה, עודד חי, לקרב הראשון שלה כיחידה כובשת. הפלוגה נתקלה באש-תופת. עודד חי נהרג, בהסתערו בראש אנשיו. הגדנ"עים היו עדיין טירונים בלחימה אך לא איבדו את עשתונותיהם במות מפקדם. מפקד מחלקה צעיר, אליהו ליכטנשטיין (אלי זוהר), אירגן מחדש את הכוח שנפגע, הסביר לנערים בקצרה את חשיבות המשימה שהוטלה עליהם והוביל אותם בהסתערות מחודשת בסיסמה המשלהבת 'בעד עודד!'. המפקד הוביל את הפלוגה בתנועת איגוף, ובהסתערות בזק מן העורף כבש את היעד, כמעט ללא אבידות.

למחרת בלילה, ליל 11 ביולי, שוב יצאו בחורי 'יהונתן' לפעולה. בלילה הקודם נכשלו לוחמי הלח"י בכיבוש הכפר בית-מזמיל (כיום - קרית-יובל), ובלילה זה הוטלה המשימה על בחורי הגדנ"ע. ואכן, הם כבשו את הכפר. שלושה לילות אחר-כך שוב יצאו ה'יהונתנים' לקרב, הפעם יחד עם פלוגת אצ"ל (בירושלים הוסיפו האצ"ל והלח"י להתקיים כארגונים נפרדים גם לאחר הקמת המדינה - ד"ד), כדי לכבוש את מלחה (כיום - מנחת). לאחר הכיבוש שבו הגדנ"עים לבסיסם, והכפר נשאר בידי לוחמי האצ"ל. בהתקפת-נגד ערבית נהדפו חיילי האצ"ל. אלה הזעיקו תגבורת ושבו ולכדו את הכפר.

שלושה.לילות לאחר מכן, ב-17 ביולי, יצאו מפקדים בגדנ"ע יחד עם שתי מחלקות חי"ם לכבוש את משלט מיס-קרי, מנזר שחלש על עין-כרם ועל דרום-מערב ירושלים. הלל פוליטי, זה שאיבד עינו בנסיון חילוץ המשוריין העבר-ירדני משיח'-ג'ארח, שב להילחם, הפעם כמ"כ, ועל אותו לילה סיפר: 'יצאנו בשעה אחת בלילה מבית-וגן. שמעון, מפקד הפעולה, בחר להוביל את הכוח הפורץ כולו דווקא במקום שאינו מתקבל על הדעת : בדרך הראשית. היה בזה סיכון. אם נתגלה, אנו עלולים "להידפק". אך אם נצליח - תהיה הפתעתו של האויב שלמה'.

אלי קורח, גם הוא מנערי-מנדלבאום, המשיך וסיפר: 'הלכנו בשקט מוחלט, כשלפתע נשמעה מולנו צעקה בערבית "מין האדא ?" - מיד השתטחנו לצד הדרך, ואילו שמעון ניגש ישר לכיוון שממנו באה הצעקה, הפליט קללה בערבית וצרור מהסטן. לאחר שנורו היריות, שוב לא יכולנו להתקרב בחשאי, ושלוש כיתות נפרשו כל אחת לכיוונה ופתחו בהסתערות. הערבים לא ציפו להתקפה חזיתית על עמדותיהם, אפילו לאחר ששמעו את הצרור. הם חשבו שהתוקפים יעשו איגוף וינסו לעלות מסביב. החפירות והעמדות של מגיני מיס-קרי היו בנויות כלפי המדרונות התלולים. הם לא ציפו שנבוא מן הדרך הראשית. ההתקפה החזיתית הממה אותם לגמרי. בודדים פתחו באש עיוורת ומקוטעת, אך פרט לעמדת המקלע, שהוצב במקום נוח לירייה - נטשו יושבי העמדות הקדמיות את הקו, לאחר חילופי צרורות, ונסוגו לתוך בניינים מבוצרים. המשכנו לרוץ במהירות בין הבניינים וטיהרנו אותם, תוך שירת התלהבות על הניצחון המכריע'.

באותו לילה החלו תושבי עין-כרם בנטישת כפרם, וזה נפל למחרת לידי צה"ל בלי קרב. וכאן אולי המקום לספר על מקור השם 'גבעת-רם', שם בנויה לתפארת האוניברסיטה העברית. בראשית המלחמה, כאשר צריך היה לאמן את נערי ירושלים, החליט יהושע אריאלי, קצין-הנוער בירושלים, להתמקם בבתי הכפר הנטוש שיח'-באדר ולהפכו למקום אימונים. המקום נקרא אז גבעת ריכוז-מפקדים, ובקיצור: גבעת-ר"ם. כל יחידת-נוער הובאה למקום לאימון חודשי בן יומיים. מפקד המקום היה צבי אנקורי, כיום פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הובאו לשם הנערים העובדים, שאורגנו על-ידי אליעזר שמואלי. נערים אלה, לא זו בלבד שהפסידו ימי עבודה - היה עליהם להביא עמם את מזונם. כך צץ הרעיון להקים במקום מטבח מרכזי. בעקבות דלדול השורות ביחידות החי"ש, הועברו אליהן הגדנ"עים הבוגרים. אל גדודי הגדנ"ע הצטרף גדוד רביעי, גדוד 'סלע', שהוקם על-ידי שמואלי ואשר ריכז בו את הנוער העזוב של ירושלים. אלה היו בין הלוחמים האמיצים של פלוגת-'יהונתן'.

ביבליוגרפיה:
כותר: הלוחמים הצעירים של ירושלים
מחבר: דיין, דוד
שם  הספר: ירושלים בתש"ח : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: תשמ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. ‫ סידרת עידן ; 2.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא עיתונאי וסופר שחיבר ספרים בנושאי ביטחון ישראל. ביניהם 'כן, אנחנו נוער', (ספר תולדות הגדנ"ע).


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית