עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים > השסע הדתי
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על הפגנות השבת בירושלים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, שהטביעו את חותמן על היחסים בין החרדים ובין הציבור החילוני. המאמר מתאר בקצרה את הרקע להתפתחות זו ומנתח את מערכת היחסים הפנימיים בחברה החרדית, שקבעו את דפוסי המאבק ואת עוצמתו.



'נטורי קרתא' והפגנות השבת בירושלים ב 1950-1948 - רקע ותהליכים
מחבר: מנחם פרידמן


הפגנות השבת בירושלים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הטביעו את חותמן על היחסים בין החרדים ובין הציבור החילוני ונהפכו לאחד הרכיבים החשובים במיתוס המאבק והגבורה של החברה החרדית. במסגרת המאמר נתאר בקצרה את הרקע להתפתחות זו וננתח את מערכת היחסים הפנימיים בחברה החרדית, שקבעו את דפוסי המאבק ואת עוצמתו.

חילולי שבת בראשית תקופת המנדט

ההיסטוריה של ירושלים היהודית לאחר תחילתו של השלטון הבריטי (9 בדצמבר 1917) מאופיינת בעימותים שהתחוללו בין האוכלוסיה הדתית-חרדית ובין היסודות החילוניים-ציוניים, שמעמדם בעיר הלך והתחזק.1 אחד מתחומי העימות העיקריים היה חילול שבת בפרהסיא, שהיו מעורבים בו גורמים מרכזיים בממסד הציוני-יישובי, ובייחוד מפלגות השמאל וארגוניו. כבר בראשית שנות העשרים ארגנה הסתדרות העובדים העבריים טיולי שבת וחג באזור ירושלים, שהיו כרוכים בחילול שבת. נסיונותיו של הרב אברהם י' קוק, הרב הראשי לארץ-ישראל, לשכנע את מנהיגי ההסתדרות להימנע מכך, נדחו בתוקף : 'לא ניכנס לשום מו"מ בדבר ביטול הטיולים הללו, אשר גדול וחשוב מאוד ערכם התרבותי והלאומי מבחינות רבות',2 כך כתב יצחק לבני מוועדת התרבות של ההסתדרות לרב קוק.

במחצית השנייה של שנות העשרים נעשתה תופעת משחקי הכדורגל בשבתות לאירוע שכיח, שמשך אלפים רבים של צופים.3 משחקים אלו, שנערכו לא רחוק משכונות מאה-שערים ובית-ישראל, הביאו להפגנות אלימות של חרדים, התערבות המשטרה ומאסרים. ביטוי לחשיבותו של הנושא בעיני המנהיגות החרדית הקיצונית יכולה לשמש העובדה, שבראשית שנות השלושים ניסתה 'אגודת ישראל', שהיתה מזוהה אז עם החוגים החרדיים הקיצוניים בירושלים, לנצל את רצונה של הסוכנות היהודית להציג חזית יהודית אחידה מול 'הספר הלבן' של פספילד (1930) ולתבוע בתמורה שייפסקו משחקי הכדורגל בשבתות. הסכם על כך אמנם הושג, אך לזמן קצר בלבד.

במקביל נפתחה חזית חדשה ב'מלחמת השבת' : חברות יהודיות החלו להפעיל שירותי תחבורה ציבורית בשבתות, ומשקים חקלאיים העבירו בשבת את תוצרתם ל'תנובה', החברה ההסתדרותית לשיווק תוצרת חקלאית. בד"ץ העדה החרדית החרים את 'תנובה',4 אולם תופעת חילולי השבת הפומביים הלכה והתרחבה. כאשר החל המרד הערבי (1939-1936), פסקה כמעט לחלוטין העברת תוצרת חקלאית ערבית לאוכלוסיה היהודית. גם האוכלוסיה היהודית החרדית בירושלים נעשתה תלויה בחברת 'תנובה', שבד"ץ העדה החרדית החרים אותה. בהקשר של הדיון הנוכחי, חשוב לציין את הבעייתיות באספקת תוצרת החלב בעת המרד הערבי, בייחוד בירושלים. לא רק שחליבת החלב נעשתה בידי יהודים, אלא שבהעדר אמצעי קירור, בייחוד בחודשי הקיץ החמים, הוא הועבר למחלבות ביום השבת, במשאיות או באוטובוסים ובצורה גלויה.

במקרה אחר, בשנת תרצ"ח (1938), נראה ברחוב מאה-שערים בירושלים אוטובוס יהודי שהעביר נוסעים וכדי-חלב מהמושב עטרות, ששכן ליד רמאללה מצפון לירושלים, למחלבת 'תנובה', ליד שכונת גאולה בירושלים. המושב עטרות (קלנדיה) היה יישוב יהודי בודד בלב סביבה ערבית עוינת. פרנסתו העיקרית היתה על הרפת, שתוצרתה נמכרה בירושלים. עקב התקפות הערבים על התחבורה היהודית נהפך רחוב מאה-שערים לציר התנועה של הבאים לשכונות גאולה, כרם-אברהם, זכרון-משה וכולי.

מאידך גיסא, אף-על-פי ששכונת מאה-שערים לא היתה אז חרדית כפי שהיא היום, היה בה ריכוז של אוכלוסיה חרדית, שרבים ממנה נמנו עם העדה החרדית. משרדי העדה ובית-הדין שלה שכנו ברחוב אדמון, המסתעף מרחוב מאה-שערים, ובסביבה שכנו משרדי 'אגודת ישראל'. ב'בתי אונגרין' הנושקים לרחוב מאה-שערים, התגורר הגרעין הקשה של הקנאים הקיצונים, ביניהם עמרם בלוי, שהיה למנהיגם של 'נטורי-קרתא'. בראשית שנות העשרים הוקם ברחוב מאה-שערים בית-המדרש 'קהל יראים חסידים' (כיום מס' 57), שהתרכזו בו האלמנטים הקיצוניים ביותר בקנאותם. על אופיו של ציבור המתפללים במקום יעידו תקנות בית-המדרש, שזכו לברכתו של האדמו"ר ממונקטש, חיים אליעזר שפירא, מהקיצונים במנהיגי היהדות החרדית האנטי-ציונית, שאפילו 'אגודת ישראל' היתה פסולה בעיניו.

לכן אפשר לשער את גודל הסערה הציבורית שגרמה המכונית נושאת כדי החלב. למחרת פורסמה מודעה בחתימת 'החיים',5 שתקפה בחריפות את חילול השבת הפומבי. אולם דווקא המנהיגות של 'אגודת ישראל' היתה היעד העיקרי שנגדו כוונו דברי הגינוי, והחרדים הקיצוניים האשימו אותה בשיתוף-פעולה עם הציונים. חותמי המודעה טענו שאין לבוא בהסכמים עם מחללי שבת בפרהסיא, דוגמת 'תנובה' ועובדיה, שייצגו בעיניהם את הציונות החילונית, ויש להיבדל מהם התבדלות גמורה.

פרשת האוטובוס נושא כדי החלב פותחת לנו אפוא צוהר לא רק לתופעה של חילולי השבת בירושלים, אלא גם להתפתחותם של היחסים בתוך הציבוריות החרדית הקיצונית והאנטי-ציונית בירושלים במחצית השנייה של שנות השלושים. למן סוף שנות העשרים, על רקע פרעות תרפ"ט ושיתוף-הפעולה שהלך ונרקם בין 'אגודת ישראל' והוועד הלאומי, גבר המתח בין הנהגת 'אגודת ישראל' ובין הקנאים הקיצוניים. ההנהגה, בראשותו של משה בלוי, באה לידי מסקנה, שבתנאים הפוליטיים החדשים אין היא יכולה שלא להיות סולידרית עם היישוב בשאלות לאומיות, כמו דחיית 'הספר הלבן', שביקש להגביל את העלייה. הקנאים הקיצוניים קראו להתבדלות מוחלטת מן הציונות, שהיתה אחראית בעיניהם לחילונה של ארץ הקודש. מבחינתם, הגבלת העלייה היהודית תמנע עלייתם של חלוצים חילוניים, מחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות, ולכן יש בה ברכה. היו בין הקיצוניים אף כאלה שחשבו כי יש לבוא בדברים עם הלאומנות הערבית כנגד הציונות.

'אגודת ישראל' ו'נטורי-קרתא'

לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב - 1933, נהפכה ארץ-ישראל לארץ מקלט ליהודי אירופה. בכללם חברי ואוהדי 'אגודת ישראל'; כדי להשיג להם רשיונות עלייה, היה על 'אגודת ישראל' להגיע להסכם עם הסוכנות היהודית. יתרה מזו, עולים אלו יכלו להיקלט רק במסגרות החברה של היישוב הציוני, ומכאן שמדיניות התבדלות אנטי-ציונית קיצונית לא יכלה לבוא בחשבון.

על רקע מציאות מורכבת זו גבר המתח בין שתי המגמות, המתונה והקיצונית. במחצית שנות השלושים פרשה מ'אגודת ישראל' קבוצה של קיצונים צעירים, בראשותם של עמרם בלוי (אחיו של משה בלוי) ואהרן קצנלבויגן, והתארגנה במסגרת חדשה שכונתה 'החיים'. אין ספק שחילולי השבת הפומביים בפעולות של מוסדות וארגונים יישוביים העמידו את ההנהגה של 'אגודת ישראל' במצב קשה כלפי דעת-הקהל החרדית, במיוחד כלפי הקבוצה הקיצונית ואוהדיה בין חברי העדה החרדית בירושלים; אולם נוכח התדרדרות מצבם של יהודי גרמניה ומזרח-אירופה מזה והמרד הערבי מזה, לא היתה להנהגה חלופה למדיניות שיתוף-הפעולה עם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.

בסוף שנות השלושים שוב סערו הרוחות במאה-שערים. בקיץ 1938 הכריזו מנהיגי היישוב על מגבית 'כופר היישוב'. היא נועדה לממן את הוצאות שירותם של השוטרים המוספים ('נוטרים', 'גפירים'), שגויסו כדי לסייע בהגנת היישובים היהודיים כנגד התקפות הערבים, באמצעות הטלת מס עקיף על כל קנייה של מוצרים ושירותים. הנוטרים, חברי ה'הגנה' ברובם, התאמנו בשבתות, נסעו במכוניותיהם ברחובות ירושלים בשבתות ובחגים ומטבחם לא היה כשר. שומרי אמוני ישראל הועמדו אפוא לפני בעיה מצפונית: האם הם רשאים לתמוך בכספים בעוברי עברה אלו?

חברי 'החיים' לא היססו - הם יצאו בפומבי כנגד 'כופר היישוב' וקראו לחרדים שלא לשלם. 'אגודת ישראל' היססה. מנהיגיה התקשו להצהיר בפומבי על תמיכתם במגבית, אבל נוכח המציאות הבטחונית החמורה הם לא רצו לצאת בפומבי כנגד המגבית, או אולי חששו לעצמם מפני תגובת הציבור הרחב. חברי 'החיים' ניצלו את ההזדמנות והצביעו על עקביותם מזה ופשרנותה של 'אגודת ישראל' מזה. בבוא שליחי המוסדות היישוביים לשוק מאה-שערים כדי לגבות את מס 'כופר היישוב' הם נתקלו בהתנגדותם של עמרם בלוי וחבריו. הסוחרים היו עדים לאלימות גופנית ומילולית בין הציונים ומתנגדיהם הקנאים.

באותה עת פרסמו 'החיים' מודעה המסבירה את תפיסתם העקרונית כנגד 'כופר היישוב'. הסכנה שהיישוב מצוי בה, כך טענו, היא באשמתם של הציונים עצמם, וחיזוק כוחם יסכן עוד יותר את היהודים. יתרה מזו, בחילולי השבת שלהם, הנוטרים מסכנים עוד יותר את בטחונו של היישוב והם יביאו לחורבנו.

במוטו של המודעה מובא קטע מתוך המדרש (ירושלמי, חגיגה א, ז ; פתיחתא, איכה רבתי, ב), שיש בו כדי לאשר את הקביעה הזו. המדרש כתוב ארמית, שפה שהחרדים מכירים מלימודי התלמוד. אנו נביא כאן את עיקר הסיפור. המדרש מספר על רבי יהודה הנשיא ששלח שני חכמים לבדוק את הערים והעיירות ולתקן בהן את הטעון תיקון. בבוא החכמים ליישוב' יהודי, ממשיך המדרש, ביקשו שיוצגו בפניהם שומרי העיר (בארמית: נטורי-קרתא). משהביאו לפניהם את השומרים החמושים, אמרו החכמים: אלו אינם שומרי העיר, אלו מחריבי העיר. ומי הם שומרי העיר האמיתיים ? אלו העוסקים בלימוד התורה יומם ולילה. ההקשר האקטואלי של המדרש ברור: לא הנוטרים החמושים, שכספי 'כופר היישוב' נגבים למענם, הם שומרי העיר (נטורי-קרתא): אלו הם דווקא מחריבי העיר. ואילו החרדים העוסקים בלימוד התורה הם-הם הנוטרים (נטורי-קרתא) האמיתיים. על המודעה הזו חתמו 'נטורי-קרתא'. מכאן והלאה דבק בהם הכינוי 'נטורי-קרתא', ואילו הכינוי 'החיים' נשכח ונעלם. זמן קצר לאחר מלחמת-העולם השנייה (אב תש"ה, יולי 1945) הצליחו 'נטורי-קרתא' לגבש קואליציה של כל הגורמים הקיצוניים בעדה החרדית בירושלים ולדחוק את רגליה של 'אגודת ישראל' מהנהגת העדה. כשנה לאחר-מכן (ח' בסיוון תש"ו, 7 ביוני 1946) נפטר משה בלוי, מנהיגה הוותיק של 'אגודת ישראל' ואחיו של מנהיג 'נטורי-קרתא', עמרם בלוי. הקרקע בין שתי התנועות הללו לא היה ניתן לאיחוי.

החרדים והקמת המדינה

תיארנו כאן בקצרה אחדים מהאירועים החשובים להבנת מערכת היחסים בין החוגים החרדיים לבין עצמם ובינם לבין היישוב הציוני ערב מלחמת העצמאות ומייד אחריה. החלטת עצרת האו"ם בזכות החלוקה ב - 29 בנובמבר העמידה את החרדים כולם בפני מציאות חדשה ומפחידה, אולם המנהיגות של 'אגודת ישראל' החליטה להצטרף למאמץ היישובי-ציוני להקמתה של מדינה יהודית.6 אנשי 'נטורי-קרתא' ראו בכך לא רק בגידה בעקרונות הבסיסיים של היהדות, אלא גם סכנה קיומית, פיסית ורוחנית, ליישוב כולו. הם היו משוכנעים שמדינה יהודית-ציונית תהיה גרועה אף מרוסיה הסובייטית: לא רק שתהיה חילונית מובהקת, אלא אף תילחם בדת, תמנע חינוך יהודי-דתי ותקשה על שמירת השבת.7

השאלה המעשית הראשונה שהטרידה את החרדים כולם בפרוץ מלחמת העצמאות, היתה שאלת גיוסם של בחורי הישיבות. לא אעסוק במסגרת זו בכל פרטיה של הבעיה. אציין רק שהוסכם - במשא-ומתן שהיו מעורבים בו 'אגודת ישראל', הרב הראשי של ארץ-ישראל הרב י"א הרצוג והרב י"צ דושינסקי, רבה של העדה החרדית - כי מרביתם של בחורי הישיבות ('תופסי התורה') יגויסו באופן חלקי, למטרות שמירה סמוך למקום מגוריהם ולעבודות ביצורים מיוחדות. עם זאת יש לציין, כי חלק מבחורי הישיבות היו חברים במחתרות, בייחוד באצ"ל ובלח"י, והתגייסו באופן מלא.

'נטורי-קרתא' התנגדו עקרונית, כמובן, לגיוס לצבא הציוני וקראו לחרדים להימנע מכל שיתוף-פעולה עם השלטון היהודי-ציוני שהלך והתגבש במקומו של השלטון הבריטי. במקום תעודות-התייצבות לשירות צבאי, הם העניקו תעודות משלהם - תעודת 'לא יכרע'.8 בדברי ההסבר על חלוקת התעודות נאמר כדלקמן: 'הנהלת נטורי-קרתא מבקשת מכל אשר בדעותיהם וצביונם הנם חברי' או רוצים להיות חברי' מקיימי תקנותי', ואשר קבלו עליהם אי"ה דעת תוה"ק לעמוד במסירות נפש ממש, ולא להתנהג או ליתן עצמם להתנהג ע"י הנהגת הציונים המסיתים והמדיחים שיבואו לקבל תעודת "לא יכרע" למען התחזק והצלת שארית לפליטה בישראל'.

בראשית אפריל 1948, לאחר סדרה של כשלונות צבאיים, התברר לתושבי ירושלים שהעיר נמצאת במצור. מחסור במצרכים ובנפט ונסיגתה של ארצות-הברית מתמיכתה בתכנית החלוקה ב - 20 במרס 1948 הכניסו מורך בקרב חלק מהאוכלוסיה, ונשמעו קולות שדרשו להגיע לידי הסדר עם הערבים או לבקש מן הבריטים להישאר.9

'המרד' של 'נטורי-קרתא'

האווירה ברחוב החרדי, שמלכתחילה לא התלהב ביותר לרעיון הקמת המדינה, היתה קשה עוד יותר. בעיני 'נטורי-קרתא', זו היתה הוכחה ברורה לכך שהם צדקו לאורך כל הדרך: הרעיון הציוני סופו שיביא חורבן גמור ליישוב כולו. על רקע מציאות קשה זו, 'נטורי-קרתא' יזמו מהלך פוליטי: הם קראו להתקוממות עממית - 'התמרדות'. לא, הם לא מרדו בכוח הנשק; התקוממות צבאית לא באה בחשבון, כמובן, מבחינת מעמדם ויכולתם ; אולם הם סברו, שאי-השקט והפחד מפני העתיד יביאו את המוני החרדים להצטרף אליהם בהפגנה המונית, שתביע הסתייגות ממטרות הציונות ומהרעיון של הקמת מדינה ותדרוש להגיע להסדר עם הבריטים ועם הערבים. ההפגנה נועדה ליום חמישי, כ"ח באדר ב' תש"ח, 8 באפריל 1948, וכנראה לא זכתה להיענות גדולה. כמה עשרות התאספו ברחוב גאולה (מלכי ישראל) והחלו לצעוד לכיוון מרכז השלטון האנגלי במגרש הרוסים. בראש ההפגנה נישאו שלטי-בד שנכתב עליהם: 'אנו לשלום - אנו דורשים שביתת נשק'.

השמועה על ההפגנה נפוצה במהירות: 'נטורי-קרתא' יוצאים עם דגלים לבנים ומוכנים להיכנע. כוח חיילים, ביניהם חברי פלמ"ח מלווי אחת השיירות שנשארו תקועים בעיר, המתין למפגינים בפינת הרחובות גאולה-צ'נסלור (כיכר השבת), ליד ישיבת 'חיי עולם'. משהגיעו, פתח עליהם באש והם נפוצו בבהלה. עד כמה שידוע, איש לא נפגע, אבל האירוע הזה היה בעל משמעות רבה בימים שלאחר-מכן: 'נטורי-קרתא' תקעו סכין בגבם של החיילים, שלחמו באותה שעה מלחמת-יאוש על ירושלים היהודית. בשביל רבים, בעיקר בין החיילים, היו החרדים כולם מזוהים עם 'נטורי-קרתא'.

מצד שני גם בין החרדים שלא היו מזוהים עם 'נטורי-קרתא' היתה תחושת אי-נחת, שכן פעולות רבות שלא היו בבחינת פיקוח-נפש נעשו בשבת בפרהסיא : מכוניות מוגנו בשבתות, מטענן של שיירות שהגיעו בשבת פורק בו ביום, וגם מנות מזון ודלק חולקו לעתים בשבת.10 המאבק על השבת התחיל עם ראשית ההפוגה הראשונה, ב - 11 ביוני 1948. יש לזכור שקווי החזית בצפון-מזרח העיר היו סמוכים לשכונות ששיעור אוכלוסייתן הדתית-חרדית היה ניכר. בקצה המזרחי של רחוב מאה-שערים הוצב מחסום, ומעבר ל'בתי אונגרין' מוקמו העמדות הקיצוניות, שצפו לעבר שכונת שיח' ג'ראח. בקצה השני, מעבר לשכונת סנהדריה וסמוך לשיכון פאג"י, הוצב הקו אל מול עמדות הלגיון הערבי בגבעת-התחמושת ובבית-הספר לשוטרים. המחנה הצבאי העיקרי ומקום המפקדה של ירושלים שכן במחנה שנלר. חיילים וציוד עברו באופן קבוע דרך רחוב מאה-שערים, גם בשבתות ובחגים, בדרכם אל עמדות החזית. בין הנוסעים בשבתות נראו לעתים אנשי הצמרת הצבאית והאזרחית.

קיץ 1948 - ראשיתן של הפגנות השבת

החרדים ראו בנסיעות אלו חילול שבת שלא לצורך. מודעות המוחות על חילולי השבת הודבקו בחוצות. בשבת, י"ט בסיוון תש"ח, 26 ביוני 1948, נערכה הפגנת המונים נגד חילולי השבת. המשטרה הצבאית, מזוינת בנשק חם ובאלות, פיזרה את ההפגנה בכוח. עם תחילתה של ההפוגה השנייה, ב - 18 ביולי 1948, הועלה שוב הנושא של חילולי השבת בירושלים, בכ"ב באב תש"ח, 27 באוגוסט 1948, מסר בטאונה של 'אגודת ישראל', 'היומן', כי 'לרגל חילולי השבת המרובים של חיילים וחיילות הנוסעים להנאתם בשבתות ברחובות ירושלים המרגיזים את הצבור החרדי, פנה מרכז אגודת ישראל אל המושל הצבאי והמפקד הצבאי בדרישה להפסיק את חילולי השבת הפומביים . . .'. עד כמה שאנו יודעים, שום דבר משמעותי לא השתנה. עונת החורף התקרבה, יום השבת התקצר באופן משמעותי ונפח התנועה בשבתות קטן אף הוא. המצב הצבאי בירושלים עדיין לא היה יציב, והתעבורה הצבאית שעברה ברחובות מאה-שערים וגאולה (מלכי ישראל) הוגדרה חיונית.

על-כל-פנים, ככל שנמשכו הקרבות התברר שהחזון האפוקליפטי של 'נטורי-קרתא' רחוק מלהתגשם. הכשלונות בשלביה הראשונים של המלחמה - המצור על ירושלים, כניעת העיר העתיקה ונפילת גוש-עציון - נראו להם ראשית הסוף של החזון הציוני. רבים בציבוריות החרדית היו שותפים במידה זו או אחרת לראייה פסימית זו, אולם סופה של המלחמה הפך את הקערה על פיה. הניצחון המכריע על צבאות' ערב וסיפוחה של ירושלים היהודית למדינת ישראל נחשבו הוכחה נחרצת לצדקתה ההיסטורית וגם הדתית של הציונות. לנצחונותיו של צה"ל, הצבא הציוני, ניתנה משמעות דתית-נסית, ומפקדיו נהפכו לגיבורים גם בעיני הנוער הדתי-חרדי. בחוגים חרדיים, בסביבתם של 'נטורי- קרתא' והעדה החרדית, הועלו הרהורי כפירה : האומנם לא טעו לאורך כל הדרך ? האם לא צדקה 'אגודת ישראל' כאשר נטשה את דרך ההתבדלות וחברה לציונים ? 'נטורי-קרתא' ותומכיהם מצאו עצמם במצב קשה, הן מבחינה פוליטית הן מבחינה מורלית.

חרדה למול חילוניות מיליטנטית

השאלה שעמדה עכשיו על הפרק היתה, האם המדינה הציונית הכופרת, שהשמאל הסוציאליסטי שולט בה, תאפשר לדתיים בכלל ולחרדים בפרט לקיים אורח-חיים דתי? האם לא תתקיים נבואתו של רבי אלחנן וסרמן, מהרבנים הקיצוניים של 'אגודת ישראל', כי מבחינתם של הדתיים, תהיה המדינה היהודית הציונית גרועה מרוסיה הסובייטית ? האם לא יכריחו יהודים לחלל את השבת? האם יאפשרו לתלמודי-התורה להתקיים?

המציאות לא נראתה מבהילה כל-כך, אבל גם לא אופטימית יותר מדי. 'אגודת ישראל' אמנם השתתפה בממשלה, יחד עם המפלגות הציוניות-דתיות; החינוך הדתי והחרדי לא נפגע, ובחורי הישיבות שוחררו להלכה ולמעשה משירות צבאי: אבל היו גם סימנים מדאיגים : בשבת, כ"ד בתמוז תש"ח (31 ביולי 1948) הורה מפקד הפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני (פלוגה ג', גדוד 33) לשניים מחייליו, אליעזר בלומנטל ושמעון מנהיים, להכין ארוחה חמה לחיילים לפני יציאתם לפעילות מבצעית. החיילים סירבו, בטענה שאינם מוכנים לחלל שבת למטרה שאינה בגדר 'פיקוח נפש'. הם נעצרו בעוון סירוב פקודה, נשפטו ונידונו לשלושה חודשי מאסר ולגילוח שערות ראשם. הפרטים על המקרה נודעו בציבור רק חודש אחרי-כן. נוכל לתאר לעצמנו את עוצמת הסערה הציבורית. בטאונה של 'אגודת ישראל' בירושלים, 'היומן', הכתיר את מאמרו הראשי שהוקדש למקרה בכותרת 'יבסקיזם'. כותרת זו היתה ביטוי לאותן חרדות עמוקות ביחס לעתיד הצפוי לשומרי תורה ומצוות במדינת ישראל, שכן היא כיוונה את הקורא להשוואה בין דרכיו של המשטר המתגבש בישראל ובין רדיפות הדת היהודית בברית-המועצות באמצעות המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, היא ה'יבסקציה' הידועה לשמצה.

באווירה זו של התפעלות מהקמת המדינה ומהנצחון במלחמה ושל תחושת חרדה מפני העתיד, עבר החורף הראשון שלאחר המלחמה בירושלים. 'נטורי-קרתא' היו מבודדים כמעט לחלוטין ברחוב החרדי, אבל החרדים האחרים לא נהפכו לציונים, ובוודאי לא לחילוניים .

*   *   *

על רקע מציאות אפורה זו, אנו חוזרים עכשיו לסיפור הפגנות השבת באזור מאה-שערים. דווקא לאחר המלחמה נעשה המצב באזור בעייתי יותר. כאמור, שכונת מאה-שערים היתה שכונת ספר. בגמר המלחמה עבר הקו העירוני בקצה הצפוני-מזרחי של השכונה. יתרה מזו, מעבר מנדלבאום, הנושק לבתים הקיצוניים של 'בתי אונגרין', נהפך למעבר העיקרי בין ישראל לממלכת ירדן ולכניסה היחידה ממערב ירושלים למזרחה. הוא שימש אנשי-כמורה, דיפלומטים, צליינים נוצרים ומשקיפי או"ם, שהמטה האזורי שלהם שכן מצדו השני של המעבר. עמדות הצבא באזור רגיש זה היו ממוקמות בבתים מסביב למעבר. אחת מהן היתה בבית הקיצוני של 'בתי-אונגרין'. מעבר מנדלבאום היה פעיל בכל ימות השבוע, לרבות שבתות וחגים, והצבא קיים קשר קבוע עם עמדותיו באזור. רחוב מאה-שערים היה הדרך הישירה והקצרה שבין מחנה שנלר, ששימש מטה החטיבה הממונה (חטיבה 16) ומרכז האספקה לעמדות הקו הירושלמי, ובין מעבר מנדלבאום וסביבתו, שנהפכו לאזור רגיש ובעל חשיבות בין-לאומית. מכוניות-צבא חולפות ברחוב מאה-שערים בשבתות היו חזיון רגיל באותה תקופה. ברור היה, מתוך נסיון העבר, שמצב זה אינו יכול להימשך זמן רב ללא הפגנות ומחאות של אנשי 'נטורי-קרתא' ואוהדיהם, ואכן זה מה שקרה בחג הפסח תש"ט (1949).

אלימות בין חיילים, שוטרים וחרדים

בחג האחרון של פסח תש"ט (יום רביעי, 20 באפריל 1949) ליווה קצין ישראלי משקיף או"ם בדרכו למעבר מנדלבאום. קבוצה של צעירים חרדים עצרה את המכונית, איש האו"ם הוצא ממנה וספג מהלומות. כעבור יומיים, ביום שישי, באה המשטרה לשכונה כדי למצוא את האחראים ולעצרם. לא ברור מה היה סופה של פרשה זו, אולם בליל-שבת אירעה התנגשות נוספת, והפעם חמורה יותר. מכונית צבאית שעברה במקום התקלקלה ונעצרה. הנהג ניסה לתקן את הרכב. לטענת בטאונה של 'אגודת ישראל', 'המבשר' (כ"ו בניסן תש"ט, 25 באפריל 1949), הנהג הפעיל פעמים אחדות את המנוע 'רק כדי להכעיס את התושבים'. משניסו להתנכל לנהג, הוא פתח באש מנשקו. עד כמה שהדבר יישמע מוזר כיום, אירוע זה לא עורר תשומת-לב מיוחדת, כמו אירועים דומים אחרי-כן. העיתונות הכללית כמעט ולא דיווחה על המקרה. בדרך-כלל היתה ההתייחסות ל'נטורי-קרתא' שלילית ביותר. גם אין ספק שתגובתו של החייל מוסברת רק על רקע הדה-לגיטימציה של 'נטורי-קרתא' וזכרון העבר הקרוב על מעשיהם ומחדליהם בתקופת המלחמה.

עם זאת, לא אירוע זה, חמור ככל שיהיה, הוא שהוציא לרחוב את המוני החרדים ואת הדתיים שאינם חרדים, אלא דווקא עניין פתיחתן של קופות בתי-הקולנוע בימי שבת אחר-הצהריים. הקצף יצא בעיקר על קולנוע 'אדיסון' הוותיק, שמול בית-הספר 'למל'. אמנם סביבתו המיידית של בית-הקולנוע לא היתה חרדית באותה עת, אך גרו שם יהודים דתיים רבים ואף הם לא יכלו להתייחס בשוויון נפש לחילול שבת בוטה כמו מכירת כרטיסי-קולנוע, שהיא פעילות מסחרית מובהקת. בקרבה מיידית לבית-הקולנוע 'אדיסון' ממוקמים בתי-הכנסת של זכרון-משה ושכונת אחווה וסמוכים להם גם בתי-אורנשטיין, שהתגוררו בהם אנשי 'היישוב הישן'. הידיעות על מכירת הכרטיסים והמחאה נגד פעילות זו הופיעו בעיתונות הדתית במאי 1949. הנסיונות לשכנע את בעליו של בית-הקולנוע להפסיק את מכירת הכרטיסים לא עלו יפה. טענתו היתה, שאין להטיל עליו הגבלות שאינן מוטלות על מתחריו. בשבת, כ"ט באייר תש"ט (25 במאי 1949) התארגנה הפגנת המונים נגד בתי-הקולנוע 'אדיסון' ו'עדן'. למחרת יצא 'הצפה', בטאונה של הציונות הדתית, בכותרת: 'התעללות מבישה של משטרת ישראל במפגינים נגד חילול שבת בעיר הקודש'. התיאורים המפורטים שהובאו בעיתונות הדתית מתארים אירוע קשה : המשטרה התנפלה באלות על המפגינים. רבים נעצרו והוסעו בעצם יום השבת למגרש הרוסים. ידה הקשה של המשטרה חוללה סערת רוחות בציבוריות הדתית כולה. לדעתי, אירועי שבת זו היו נקודת-מפנה - הם העלו את שאלת חילולי השבת בירושלים לתודעת הציבור הדתי כולו. 'נטורי-קרתא', שהיו מבודדים כמעט לגמרי, נהפכו מכאן והלאה ללוחמים את מלחמתו של הציבור החרדי כולו. אירועי השבת הועלו בממשלה ובעיריה, ונשמעה דרישה להקמת ועדת חקירה שתחקור את מעשיה ומחדליה של המשטרה. בסופו של דבר הוקמה ועדה לחקירת האירועים, שחבריה היו זאב שרף מזכיר הממשלה, אשר רוזנבלום מנכ"ל משרד הפנים, ויצחק צ'יזיק מנכ"ל משרד המשטרה.11

למחרת, בליל חג השבועות (3 ביוני 1949), אירעה התנגשות חמורה בין חיילים לאנשי 'נטורי-קרתא' ברחוב מאה-שערים. מחסום של פחי-אשפה הונח לאורך הכביש ליד בית- הכנסת 'קהל יראים חסידים' (רחוב מאה-שערים 57), שהתפלל בו מנהיגם של 'נטורי-קרתא', עמרם בלוי. מכונית צבאית נתקלה במחסום, נסוגה וחזרה עם תגבורת. לפי תיאורו של 'המבשר', בטאון 'אגודת ישראל', כשפרצו החיילים את המחסום, נזרקו עליהם אבנים. בתגובה הם פרצו לבתים, הוציאו תושבים חרדים מבתיהם והכו אותם. החיילים השתמשו גם בכלי נשקם ונשמעו יריות. אחר-כך הם פרצו לבית-הכנסת 'קהל יראים'. במהלך התגרה נשברו שתי אצבעות בידו של חייל, ורופא צבאי נאלץ לכרות אותן. בכך לא נסתיימה הפרשה : למחרת, בבוקר חג השבועות, הופיעו שוב מכוניות עם שוטרים צבאיים שנסעו על המדרכה וירו יריות באוויר.

אירועים אלו יצרו אווירה של מלחמת תרבות בעיר. שני הצדדים חשו עצמם מאוימים. החרדים חשו שהמשטרה והצבא רואים בהם אזרחים מדרגה שנייה. לדעתם, המשטרה והצבא פעלו מתוך שנאה לדת ולדתיים, ובמיוחד לחרדים. על רקע זה נוצרה ברחוב החרדי אווירה אוהדת ל'נטורי-קרתא': אמנם לא היתה כאן הזדהות עם העמדות הפוליטיות של 'נטורי-קרתא', אולם היתה הערכה לעמידתם בראש המגנים על קדושת השבת. עמרם בלוי וחבריו נתפסו כגיבורים המוכנים לחשוף גוום למכים.

'הלאה תעמולת הזוועה של כוחות השחור'

החילוניים מאידך גיסא, ובעיקר מפלגות הפועלים, חשו שהחרדים מנסים לגזול מהם בכוח את ירושלים. הם, חברי ה'הגנה' ופטרוני הפלמ"ח, שנשאו בעול העיקרי של המלחמה, חשו שירושלים היא עכשיו שלהם בדין. החרדים - מתנגדי הציונות מימים ימימה, אויבי הסוציאליזם והקדמה, המשתמטים מעול השירות הצבאי בעת המצור, מניפי הדגל הלבן בעת המלחמה - הם המנסים עכשיו לזכות מחדש בעיר, ובכוח הזרוע. ההתנגשויות עם הצבא ברחוב מאה-שערים נראו בעיניהם המשך המדיניות האנטי-ציונית, המשך הערעור על הלגיטימיות של מדינת ישראל ופגיעה בחיילים המגנים על תושבי ירושלים מפני האויב הערבי. הכרוז שפרסמה מועצת פועלי ירושלים יחד עם מפא"י ומפ"ם מבטא גישה זו:

תושבי ירושלים עדים זה כמה שבועות לנסיון מצד כוחות שחור בישוב בתוכנו להטיל משטר של אימים בכסות שמירת ערכי הדת.
בראש הכנופיות האלה עומדים כוחות אשר לא השתתפו במלחמת המגן של ירושלים, הניפו בשעתו דגל לבן והיו מוכנים להכנע. אנשים אלה שכפרו בכל דבר יקר לעם ולמולדת התעוררו ורוצים בכח הזרוע להשליט משטר אשר רוב העם בבחירות האחרונות לכנסת, דחה אותו ללא צל של פקפוק.
הבחירות לכנסת ישראל הוכיחו שרוב הצבור רוצה במשטר של חופש והכרעה דימוקרטית. הישוב הירושלמי הצביע נגד קלריקליזם ונסיונות השלטת משטר דתי בישוב.
צבור הפועלים נשאר נאמן ליעודי העם העברי ומסורתו ההסטורית אולם דוחה כל נסיון של כפית פולחן דת עליו ועל הצבור הרחב. צבור הפועלים מתקומם ויתקומם נגד נסיון זה. אנו תובעים מהממשלה שתגלה את דעתה נגד מעשים ביריוניים כפי שקרו בשבת שעברה ע"י בתי הקולנוע וההתנפלות על חיילי צבא ההגנה לישראל בעת מילוי תפקידם.

חוגים בלתי אחראיים אלה המודרכים ע"י כוחות הרס מעלילים על משטרת ישראל בירושלים מוציאים לעז וקריקטורות למיניהם אשר בהם רוצים להשמיץ את שמו הטוב של השוטר העברי. אנו למודי נסיון שבכל הארצות שבהם היה שלטון דימוקרטי ניסו כוחות השחור להשתמש במושגים דימוקרטיים על מנת להשליט את משטרם. הישוב העברי ובראשו צבור הפועלים ידעו לדחות במלוא הכוח מזימה זו.
נגיד את דברינו בגלוי[ :] יבורך השוטר והחייל אשר ימנעו מכוחות הרס וארס להשליט משטר שהוא בניגוד לרצונו של הרוב המכריע של הצבור. כל מי שיפגע בחוקי המדינה או יפעל שלא עפ"י חוקתה יתקל בהתנגדות נמרצת.

הלאה תעמולת הזוועה של כוחות השחור בישוב
הלאה נסיונות הבריונים להשלטת משטר דתי בישוב
נגד מזימות אלה יתגייס צבור הפועלים ואתו כוחות הקדמה שהם רוב רובם של תושבי ירושלים
בעד משטר של חופש
בעד משטר של הכרעה דימוקרטית
בעד משטר השומר על זכויות האדם
בעד משטר המגן על שומרי החוק בביצוע תפקידם

מפלגת פועלי א"י ירושלים
מפלגת הפועלים המאוחדת
מועצת פועלי ירושלים12

הרעיונות והסגנון מתאימים לרוח אותם ימים. בעיניהם של החרדים זה היה אישור לכך, שהצבא והמשטרה, אשר מפלגת השלטון מפא"י מנחה אותם, פועלים מתוך מגמה אנטי-דתית מכוונת.

אף-על-פי שהוסכם עם הצבא להגביל את הנסיעות של כלי-הרכב הצבאיים ברחוב מאה-שערים, לא פסקו ההתנגשויות בין חיילים לחרדים, שמחו על חילול השבת. בשבת, ה' בתמוז תש"ט (2 ביוני 1949) נסעה מכונית צבאית במאה-שערים ; בעברה ליד בית-הכנסת 'קהל יראים חסידים' נשמעו קריאות 'שאבעס' (שבת), וכנראה נזרקו כמה אבנים. החיילים הגיבו בהשלכת חומר-נפץ ('פצצת תבערה') שהתפוצץ וגרם לבהלה גדולה.

בחודשי החורף נרגעו הרוחות, אך המתח וההתנגשויות חזרו שוב בחודשי הקיץ של שנת תש"י. הפעם הועברה זירת ההתנגשויות לקרן הרחובות שטראוס (צ'נסלור) וגאולה (מלכי ישראל), שכונה מאז בשם 'כיכר השבת'.

פראד - בילוי של שבת אחר-הצהריים

כאמור, צומת גאולה-שטראוס ('כיכר השבת') היה חלק מציר-תנועה חיוני למעבר נוסעים וסחורות ולמעבר כלי-רכב צבאיים ממחנה שנלר לעמדות הקו העירוני. הצומת שימש גם את תושבי שכונות הבוכרים, שמואל הנביא ובית-ישראל בנסיעתם העירה ובחזרתם. יתרה מזו, סמוך לצומת, ברחוב יחזקאל, שכנה באותו זמן מחלבת 'תנובה' (במקום שוכן כיום בניין מסחרי וסניף של בנק 'דיסקונט'). בתקופת המלחמה מוקמה באותו מבנה גם מפקדת 'משמר העם'. מחלבת 'תנובה' קלטה, כאמור, את תוצרת החלב של יישובי הסביבה, ובתקופת הקיץ, בימי השבת הארוכים, הובא החלב שנחלב ביום השבת בשעות אחר-הצהריים, לפני יציאת השבת. בשעות אלו של יום השבת אחרי שנת הצהריים, היה רחוב גאולה הומה מהמוני חרדים, צעירים ומבוגרים, נשים וילדים. אלה היו שעות ה'פראד' - אחד מהמוסדות (במובן הסוציולוגי של מונח זה) החשובים בחברה החרדית.

מה הוא ה'פראד'? גברים, נשים וילדים באזורי המגורים החרדיים נוהגים לצאת לרחוב המרכזי בשעות אחר-הצהריים של יום השבת. הם ממלאים את הרחוב ואת המדרכות וצועדים הלוך וחזור במצעד המכונה 'פראד'. הוא מקובל בעיקר בתקופת הקיץ, כאשר היום ארוך ונמשך משעות אחר-הצהריים המוקדמות (לאחר שנת השבת - 'שלאף-שטונדע') ועד לזמנה של תפילת ערבית. ה'פראד' ממלא תפקיד חשוב בחברה החרדית. הוא מאפשר להיפגש עם ידידים, לראות ולהיראות. הנשים מראות בו את לבושן ואת תכשיטיהן והוא מאפשר להציג את הבנות המועמדות לשידוך. לעתים קרובות צעיר וצעירה מוצגים זה לזו בלא שנוצר כל מגע ביניהם. תפקידה של פגישה כזאת הוא לבחון אם 'יש על מה לדבר', בלי המחויבות הכרוכה בפגישה של ממש.

כלי-הרכב הצבאיים ומשאיות המשקים שנשאו את כדי החלב למחלבת 'תנובה', היו צריכים אפוא לפלס דרכם בתוך ה'פראד', בין המון גברים, נשים וילדים הצועד הלוך ושוב באמצע הרחוב. אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין שפגישה זו היתה מתכון להתנגשות.

בהתנגשויות האלימות שהתפתחו ב'כיכר השבת' ובסביבתה נהנו החרדים מיתרונות אחדים. המבנה השולט על הכיכר הוא ישיבת 'חיי עולם'. ישיבה זו היתה אחד ממוסדות החינוך החשובים ב'יישוב הישן', האשכנזי. היא שייכת לכוללים החסידים, ומקבילה לישיבת 'עץ חיים', המוסד החינוכי העיקרי של הכוללים הפרושים (ה'מתנגדים'). בצד הישיבה מתקיים במקום גם תלמוד-תורה לתלמידים מגיל שלוש ועד שלוש-עשרה. תלמידים אלו נהגו לבוא למוסד גם בשבתות ולצפות מן המרפסת הגבוהה השלטת על כל הכיכר. משהחריפו ההתנגשויות בין חרדים לחילונים על רקע של נסיעות כלי-רכב בשבתות, החלו הנערים הצעירים לצעוק מן המרפסת 'שאבעס' (שבת) על כלי-הרכב שעברו בו ביום השבת. חלק מהם נטלו לעתים אבנים והטילו אותן על המכוניות החולפות. לאט-לאט נוצר במקום הווי חדש, מוקד שמשך אליו תשומת-לב של כל אותם המונים משתתפי ה'פראד', שמצאו עניין לענות בו.

במרחק של רחוב אחד מן הכיכר, ברחוב חגי, שכן מוסד חרדי חשוב אחר, ישיבת 'חברון' ('כנסת ישראל'). ישיבה זו הגיעה למקום לאחר שנאלצה לעזוב את חברון בפרעות תרפ"ט (1929). לאחר קום המדינה היתה ישיבת 'חברון', יחד עם ישיבת 'פוניבז'' שבבני-ברק, הישיבה הגבוהה היוקרתית ביותר. תלמידיה לא הסתגרו בהיכל הישיבה, אלא היו מעורבים במאבקים על חינוכם של ילדי העולים שבאו מתימן ומגלויות אחרות. ההפגנות נגד חילול השבת שנערכו במרחק כה קצר מבניין הישיבה, משכו אליהן גם את תלמידי הישיבה.

התהוותה של 'תרבות הפגנות השבת'

נחזור עתה למה שקרה ב'כיכר השבת' בקיץ תש"י (1950 ). כאמור, מעבר כלי-רכב צבאיים ואזרחיים בשכונות חרדיות היה לנושא רגיש מבחינת הציבוריות החרדית. ילדים ונערים הממלאים את הרחוב והכיכר מחקים את אנשי 'נטורי-קרתא' ופותחים בצעקות, 'שאבעס' למול כלי-הרכב העוברים. לעתים הם זורקים אבנים ; לאט-לאט מושכים האירועים את הקהל העצום המסתובב ברחוב. מכוניות המשקים המביאות חלב ל'תנובה' נהפכות לגורם מתסיס. לא כל המכוניות עוברות במהירות את המקום. חלקן נעצרות, נוסעיהן מבקשים להגיב על הצעקות או על זריקת אבנים. כך מתחוללת הסלמה מהירה : הנוסעים מוקפים בקהל גדול: מתפתחים ויכוחים, לעתים תוך דחיפות והפעלת אלימות: אנשי 'נטורי-קרתא' מגיעים למקום ומתסיסים את האווירה. מאידך גיסא, גם הצד השני תורם להגברת העימות; לא פעם נכנסות לצומת מכוניות, ביניהן מכוניות צבאיות, כדי להתגרות בציבור החרדי.13

ואז נכנסת המשטרה לתמונה. ההיסטוריה של יחסי הציבור החרדי עם המשטרה אינה תורמת לאמון בין הצדדים. המשטרה מנסה לפזר את החרדים בכוח, וזו שעתם של 'נטורי-קרתא' : הם העומדים בראש המתעמתים עם המשטרה והם בין ראשוני הנאסרים. עובדה זו הופכת אותם במהירות לגיבורי הקהל. שוב אין הם הקבוצה המנודה, חסרת-ההשפעה, אלא 'מקדשי השם בדורנו', גיבורי השבת של הציבור החרדי כולו.

עד מהרה נהפך העניין כולו לעימות חזיתי בין השמאל, בייחוד ארגוני הנוער החלוציים, ובין הדתיים. גם ארגון הנוער הדתי 'בני-עקיבא' מצטרף למחאה על חילול השבת, אבל החרדים הם הדומיננטיים. בשבת, כ"ט באב תש"י (12 באוגוסט 1950) הופיעה בשטח קבוצה של חניכי 'השומר הצעיר' וביקשה להתעמת עם החרדים. בשבת שלאחר-מכן הגיעו לזירה שלוש משאיות, שהביאו אתן חברי קיבוצים של 'השומר הצעיר' ולוחמי פלמ"ח לשעבר מהקיבוצים צובה ונווה-אילן. הם, שלחמו בעיר וזכרו את 'הפגנת הדגל הלבן' של 'נטורי-קרתא', באו עתה להכות בחרדים (שבעיניהם היו כולם 'נטורי-קרתא'), המפריעים לתנועה ולמעבר תוצרת החלב שלהם. חברי הקיבוצים ירדו והחלו להכות את החרדים. שבוע לאחר-מכן חזר המחזה, והפעם חדרו חברי הקיבוצים לישיבת 'חברון' והכו את תלמידיה. החרדים השיבו מלחמה, ורק פעילותה של המשטרה מנעה את המשך התגרה.

זה היה שיא העימות: אבל מי שחשב כי הפעולות האלימות של השמאל יחזירו את החרדים לבתי-הכנסת, והתנועה בשבתות באזור 'כיכר השבת' תהיה חופשית מכאן ולהבא, פשוט לא הבין את המציאות. למעשה התערבותם של חברי הקיבוצים ונערי 'השומר הצעיר' רק הקצינה את העמדות החרדיות. פעולתם חיזקה את מעמדם של אנשי 'נטורי-קרתא' והפכה את שאלת התחבורה בשבת באזור זה לשאלה מרכזית בהוויית החיים החרדית.

החרדים נהנו כאן מיתרונות אחדים ; הם גרו בסביבה, והם נכחו בהמוניהם ברחוב באותן שעות אחר-הצהריים של יום השבת. לא זו בלבד שההפגנות וההתנגשויות לא הבריחו את החרדים מהמקום, אלא שהצומת היה למוקד התעניינות של חרדים ממקומות אחרים. ועוד: זמנם היה בידם; החרדים היו במקום מדי שבת, והחילונים לא יכלו להתמיד בכך. מנקודת-מבט זו, נצחונם של החרדים היה מובטח, בסופו של דבר.

במשך שנים אחדות, מדי קיץ ביום השבת אחר-הצהריים, היתה 'כיכר השבת' למוקד של הפגנות והתנגשויות. תנועת המכוניות נעשתה דלילה יותר ויותר. רשמית הצומת לא נסגר אלא לאחר שטדי קולק נבחר לראשות העיריה (1965), אבל למעשה כבר שנים קודם-לכן השיגו החרדים את מבוקשם. תהליך זה לווה גם בתהליך של יציאת החילונים משכונות גאולה וכרם-אברהם.

המאבק על 'כיכר השבת' הוא אפוא ציון-דרך חשוב ביחסי החרדים והחילונים בירושלים. החרדים החלו את המאבק מעמדה של חולשה: 'נטורי-קרתא' היו מבודדים בציבוריות החרדית, והחוגים החרדיים האחרים חשו חולשה ורגשי נחיתות מול הציונות החילונית המנצחת. התגובות של הצבא והמשטרה מול ההתגרויות של 'נטורי-קרתא' היו, בין השאר, ביטוי של הבטחון העצמי למול קבוצה הנמצאת מחוץ לקונסנזוס הישראלי, אבל דווקא תגובות אלו הפכו את 'נטורי-קרתא' לגיבורי הרחוב החרדי. הרחוב החרדי גם למד שהוא יכול להתמודד עם המשטרה ועם החילוניות המיליטנטית של השמאל ולהשיג יתרון במאבק. זה הרקע לעימותים הרבים האחרים שהתפתחו בין החרדים לחילונים, כמו העימות סביב 'מועדון המריבה' של ההסתדרות שהוקם בקצה הדרומי-מזרחי של שכונת מאה-שערים. גם כאן 'נטורי-קרתא' היו הגורם המתסיס והמוביל.

*   *   *

1 ראה על כך בהרחבה בספרי, חברה ודת - האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ-ישראל, תרע"ח-תרצ"ז/1936-1918, ירושלים תשל"ח.
2 מכתב מיום י"ג באדר א' תרפ"ד (18.2.1924), מגילת השבת: מחאות פומביות... לרגלי העובדה המעציבה של חילול שבת בפרהסיא ע"י שני חברי ההסתדרות הציונית, ירושלם תרפ"ד. עמ' יב.
3 ראה על כך בספרי (לעיל, הערה 1), עמ' 318, 328, 342. וכן מודעה של הרב קוק והרב זוננפלד מאדר ב' תרפ"ז (מרס 1927), אצל ב' קלוגר, מן המקור: הישוב הישן על לוח המודעות, ב, ירושלים תש"ם, עמ' 118.
4 ראה: הנ"ל, לשעה ולדורות: אוסף כרוזים ומודעות בעניני דת ודין, ג, ירושלים תשל"ו, עמ' 74, 76.
5 הודפסה בדפוס צוקרמן, ספריית אוניברסיטת בר-אילן, 982.31 נחש.עי תרצ"-.
6 ראה מאמרי, 'ואלה תולדות הסטטוס-קוו: דת ומדינה בישראל', ורדה פילובסקי (עורכת), המעבר מישוב למדינה. 1947-1949 : רציפות ותמורות, חיפה תשנ"א, עמ' 79-47.
7 ראה, למשל: החומה. כ"ט בחשוון תש"ה (15.11.1944): כ' בכסלו תש"ח (3.11.1947).
8 שם, ז' באדר ב' תש"ח (18.3.1948).
9 ספר תולדות ההגנה. ג, חלק שני, עמ' 1404-1403.
10 החומה, ט' באדר א' תש"ח (19 בפברואר 1948).
11 המבשר, ד' בניסן תש"ט (1 ביוני 1949).
12 על המשמר, ט' בסיוון תש"ט (6 ביוני 1949). ראה גם: המבשר, ט' בסיוון תש"ט (6 ביוני 1949).
13 ראה: המבשר, ד' באלול תש"י (17 באוגוסט 1950).

ביבליוגרפיה:
כותר: 'נטורי קרתא' והפגנות השבת בירושלים ב 1950-1948 - רקע ותהליכים
מחבר: פרידמן, מנחם
שם  הספר: ירושלים החצויה - 1948 - 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: בראלי, אבי
תאריך: 1994;תשנ"ה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. סידרת עידן ; 18 .
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית